מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
הווסקוורנה באנר שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
קונה אופנוע
תמוז
KTM עליון קוביה
אישימוטו באנר קוביה שמאל
ברקום שמאל
לרט
סטפן
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
מונדיאל קוביה
HJC
הארלי שמאל
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

מוטו מת

מוטו מת

אלון סקניה

צילום: אריק רוזנבלום

מוטו מת. אתה שומע, שביטל? נו…

לא יכול ולא רוצה לדבר עליך בלשון "עבר". אתה הרי קשור אל נימי נשמתי. לפני שנים, כשנפגשנו לראשונה, אמרתי לך שאני אופנוען לפני כל דבר אחר. אני, כמובן, עוד הרבה דברים אחרים, אבל בשורש תמיד תמצא שני גלגלים. בעצם, קשה לחשוב על אדם יותר מתאים ממך למשפט הזה. כל כך הרבה תחומים בהם עסקת, והצטיינת: כתב רכב, בוס, אבא, עורך, צלם, שייט, טבח, שדרן…
כל אחד מאלו בפני עצמו יכול היה לספק קריירה מכובדת. אך כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו – אבני היסוד לכל אלו הורכבו גם אצלך משני גלגלים ומנוע. זו הסיבה שאתה היית המיועד להנהיג את האופנוענות בישראל. איש אשכולות רב יכולות שחי, נושם, חולם, רוכב, רואה, חושב ואוהב אופנועים.

אז הקמת את מוטו, ירחון אופנועים, בארץ בה האופנוענות עדיין פרטנית ופרימיטיבית. לא,לא המצאת את הגלגל, אבל הראית לכולנו מה עושים איתו. מי ידע אז על נפלאות ההיגוי ההפוך, על חשיבות הבלם הקדמי או על לימודי הרכיבה ברמה מסוכנת? כשהאופנוענות בארץ הייתה בתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, באת והארת לנו את הדרך. אומן במשחקי מילים, מלהטט בין משמעויות, כל טור שנחתם באותיות "טל שביט" – פנינה. מוטו היה האורים והתומים על פיהם גדלו דורות של אופנוענים.

אחרי התאונה קראו לך "גורו" של כת מאמינים. אני מעדיף לחשוב שהיית רועה הצאן של עדר האופנוענים. אולי כבר אמרו את זה קודם, אבל ההרגשה היא כשעזבת את מוטו כאילו כיבית שם את האור. המגזין המשיך לצאת לאור, אבל הכיוון היה לא ברור. בהמשך נקראתי גם אני אל הדגל וניסיתי מבפנים לעצב לו חזרה את הדרך. הזהרת אותי שזה יהיה בלתי אפשרי, וצדקת. שוב. לא התפלאתי כשנודע לי על סגירת המגזין ואני לא יודע איך היית מקבל את הבשורה. האם היית מתאבל על פרוייקט חייך שהנמיך גובה עד שירד לטמיון, או במצבו הנוכחי היית חושב באופן קר ושכלתני שזו מיתת חסד לגופה מפרפרת.

היית חבר. שעות היינו מדברים על אופנועים. מצטופפים באולפן שידור תחת אור עמום, רואים יחד מירוץ ומדברים עליו. רק אחרי שראינו את קורפל משדר הבנו את ההבדל. הוא המקצוען, אנחנו רק שני חברים שיושבים לצפות יחד במירוץ. בהפסקות היינו בורחים אל החדר האחורי, שותים קפה ומגניבים סיגריה אסורה. אני בדרך להיגמל ואתה בדרך לחזור לעשן. היינו מתחבאים שם ומקשקשים כמו שתי זקנות רכלניות עד שמוני המפיק היה מכניס ראש דרך החלון וגוער בנו על כך שהוא כבר חצי שעה בחיפושים אחרינו ושהוא רוצה להספיק לסיים את העריכה לפני סיום המשמרת. דיברנו שם על רוכבי מירוץ שחווים את האופנוענות בדרך שונה לגמרי מזו שאנו מכירים. כזו בה רובם לא רוכבים על אופנוע ככלי רכב. הם משתמשים בו ממש כמו ששחקן טניס משתמש במחבט – כלי ספורט המיועד לפעילות ספורטיבית בלבד. לדוגמא, אף אחד מהם לעולם לא ייצא לבדו לטיול עם אופנוע.

אגב, "עם" ולא "על גבי" אופנוע. יש עברית תקנית ויש חוויה אופנוענית. כשזה אתה והאופנוע אז אתה עימו ולא עליו. אתה יכול לרכב על גבי חמור או אופניים אבל אתה רוכב יחד עם אופנוע. שניכם מטיילים והוא חלק מהטיול ומהחוויה. השיחה היתה מתגלגלת מאופנועים לאנשים ולנשים, משם כבר היינו נכנסים האחד אל חיי השני- הייתי מספר לך על הקשיים בגירושים שלי ואתה היית מספר לי על שלך…
היית מספר לי על הלבטים במקורות הפרנסה שלך, ואני הייתי מספר לך על שלי. כי מעבר לכך שהנהגת את האופנוענות בישראל והיית רועה הצאן של כולם, היית גם רועה הצאן הפרטי שלי. רועי.

אבל כבר למעלה משנתיים שאני מדבר אליך ואתה לא עונה. מעולם לא הספדתי אותך, גם עכשיו לא. אני כותב כי נמאס לי לדבר אל אבן הנושאת את שמך. את מה שיש לי לומר, אני יודע. חסר לי החלק בו אתה, טל,  אומר את מה יש לך לומר. כמו שתמר כתבה בפייסבוק, גם אני מעדיף לחשוב שאתה עסוק ולכן אתה לא עונה לי. כי מוטו מת.

אז אני לא יוצא למסע לוויה על מוטו, גם לא עליך – אני יוצא למסע ניקוי אורוות. איתך.
המטרה: להגיע לחרמון דרך אילת. לא מקורי, אני יודע. במדינה קטנה כמו שלנו, כשאתה רוצה לצאת למסע רכיבה ממש ארוך, אין לך הרבה ברירות. הגבולות סוגרים עליך מהר מאד, ואני צריך זמן איכות בלי טלפונים, ילדים, חברים וקשקושים. אני, האופנוע והמחשבות. לא רכיבה ספורטיבית, טיול. כבר שנתיים לא ראיתי את העולם דרך משקף של קסדה, והתגעגעתי.


"תראה, גם אני יודע לרכב רק עם יד אחת על הכידון"

למשימה עמד לרשותי מנעד גדול של אופנועים לבחירה. החל מיתושי 250 קלילים ועד ספינות תיור ענקיות ומפנקות. לא רציתי לנמנם את דרכי ולכן כל אותם אופנועי חציית אמריקה ירדו מהפרק מחד. מאידך, ספורטיבי קליל ותזזיתי גם מאד לא יתאים. בטח שלא ברכיבה שהמהות שלה היא מסע ולא רכיבת סליידרים. כך ירדו מהפרק גם כל אותם שש-מאותים ספורטיביים. רציתי מנוע גדול, כזה שיוכל לקצר מרחקים במהירויות שעל פי מדיניות הענישה העדכנית עלולות להוביל אותי למאסר ממושך לצד אנסים, רוצחים, גנבים או סתם רמאים. אותי, ילד בן טובים לצד פושעים. בואו ניסחף- שלוש, ארבע ו…
האופנוע חייב להיות נוח וסלחן כדי שלא יעניש את הגב פרוץ הדיסקים שלי אחרי למעלה משעתיים של רכיבה. ה-VFR1200F התאים לצרכים שלי כמו קסדה לראש. הפסיכולוגים יאמרו שהמנוע הגדול הוא פיצוי לאיבר קטן, ואם זה מה שצריך בכדי להצדיק את ה-VFR, שיהיה.

אמיר מהונדה מסר לי את המפתחות תוך שהוא מחייך (מי אמר חיוך זדוני) ומזכיר לי שמדובר ב-173 כ"ס על משקל של 267 ק"ג מסיביים ובמחיר של כ-150 אלף ש"ח. יותר מדי מספרים בסביבת המאות. לאחר גמילה בכפייה מאופנועים שנמשכה כשנתיים, אני ממש לא מתכוון לאתגר את הצ'יקן סטרייפס בצמיגים. רגע לפני שאני משחרר קלאץ' הוא מוסיף שמאחור הורכב צמיג מישלין פאוור road2 חלקלק וכי לאופנוע המבחן אין את מערכת בקרת האחיזה שיש לאופנועים הנמכרים לציבור הרחב. יופי, עכשיו אני כבר לגמרי מפוחד. תודה, אמיר.

כהכנה למסע בדקתי באתר של מיצו את מיפוי מצלמות המהירות ולבשתי תחתונים נקיים (כי לך תדע, אולי זו תהיה חובשת, כמובן). יצאתי לדרך ב-5:00 עם אור ראשון כשפני מועדות דרומה. צג הדרך הראה 7,850 ק"מ. המטרה הייתה להספיק את החלק הדרומי של המסע לפני שחום היום יאתגר את הדאודורנט ואת הסבלנות שלי.


כשכבר התחלתי ליהנות, נגמר הכוח בידיים

כצפוי מהונדה השמרניים, הם לא עשו מהפיכה כשהוציאו את רב המכר שלהם, ה-VFR800 לפנסיה. הם הקפידו לשמור על כל המאפיינים המוצלחים שלו, איזון עדין של נוחות לצד ספורטיביות, אבל הוסיפו את מה שבשנים האחרונות כבר נדרש ל-800, מנוע חזק. גם את זה הם עשו בשמרנות עם מנוע שנעשה נעים הרבה יותר כשהם נפטרו ממערכת ה-VTEC המעצבנת. בגדול – הם העלו את ההספק בכמעט 60% מרשימים בעיקר על ידי העלאת הנפח בכ-50%. על הנייר האופנוע ארוך וכבד יותר אבל ברכיבה אין זכר לכך. טוב שכך, כי ה-800 היה קל מאד לרכיבה אבל מעולם לא היה זריז וקליל במיוחד.

מאז שינון האילתי ממוטושופ הכריח אותי להשתמש בכביש מצפה רמון- עובדה (כביש 12) ככביש הגישה לאילת, לא חשבתי להתקרב לכביש הערבה (מאוחר יותר ביום, תתחזק לי הדעה הזו). בצומת טללים מד המרחק מראה 150 ק"מ והשעון מראה 6:30 כשצינת הבוקר מתפוגגת. לאורך הגבול המצרי הופך הנוף למדבר אדמדם והכביש הופך לנטוש. אני אוהב את החלק הזה של הירידה לאילת. עוצר לשתייה וצילומים ומקשיב לאוושת המדבר המשכרת. אחחח…איזה תענוג. בקלות אוכל לבלות כאן עוד שעתיים אבל אצה לי הדרך. יש משימה למלא. רוב הדרך מתנהלת בשיוט נינוח בהילוך שישי אבל מדי פעם יצר הסקרנות שלי מסובב את המצערת עד לעצר. מד המהירות יראה את הספרות 270 למי שממש יתעקש. לא שניסיתי (כי זה לא חוקי, מסוכן ובלה בלה בלה…), אבל ככה אמרו לי. אגב, לא המהירות הסופית היא הקסם שקורה כאן, אלא הדרך בה המנוע הזה מגיב משיוט נינוח להאצה עד למהירות הסופית. בלי מאמץ, כאילו הוא בכלל בהילוך רביעי ולא בשישי, הסל"ד מטפס והנוף נעשה מרוח. יחד איתו נמרח גם החיוך על הפנים שלי.

לאילת אני מגיע ב-9:00 ומתחיל להרגיש את שרירי הצוואר והקלאץ' מתעוררים לחיים. שנתיים של מנוחה גרמו להם ניוון ורפיון. בוקר טוב, תתעוררו. רק התחלנו. אחרי עצירת קפה אצל ינון (עצירת חובה לכל אופנוען שמגיע לסביבה) ותדלוק שני אני מתחיל לטפס צפונה על המפה. הנסיעה על כביש הערבה מתבררת להיות סיוט אחד גדול. הכבישים ישרים ומלאים ניידות. אני זוחל לאורכו תוך כדי פיהוקים ומקלל את הדבקות לצייר מעגל על המפה במסע הזה. אחרת בכיף הייתי חוזר צפונה בדרך בה הגעתי לאילת. לכל מי שרוצה להקיא מהדרך המשעממת הזו הקימו החבר'ה מפראן אסלה לצד הדרך (בחיי, זה אמיתי. ראו תמונה בצד שמאל). מי כמותם מכירים את הכביש הזה. אני שם לב שהתנועה שלי על האופנוע עדיין לא שלווה. כפות הידיים קפוצות וכואבות מדי. הגוף דרוך ומתוח ולא משוחרר ורפוי כפי שהוא אמור להיות. מסתבר שרכיבה על אופנוע היא לא עניין של מה בכך, גם אם כבשת תחת גלגליך כבר עשרות אלפי קילומטרים. הפסקה ארוכה, וצריך ללמוד ולתרגל את כל הבסיס מחדש. בפעם הראשונה היום אני חושש שמה הכוונה למסע הכי ארוך שאפשר בארץ מעט יומרנית למי שרוכב בפעם הראשונה אחרי שנתיים. ממש כמו לצאת למרתון בלי אימונים. אני מחליט שלא להתעקש ואם ארגיש בהמשך שזה מעל ליכולתי, אוותר ואחזור הביתה. זו לא פחיתות כבוד להיות מודע למגבלות שלך, זו אפילו גדולה. ממשיכים, בינתיים.

בעלייה לדימונה אני עוצר לרגע בסיבוב בו התרסק טל נינג'ה. מספר החברים שלי שנפגעו מאופנועים הוא כבד מדי מכדי לחשב. כמו כל אופנוען, אני מדחיק וממשיך צפונה. נוף ים המלח הדרומי מרהיב בקדמוניותו. למולו נמצאות בריכות המלח שפעם היו ים והפכו להיות בדיחה עצובה. בתדלוק בעין גדי בקבוק השתייה השני של היום מתרוקן. צג המרחק מצביע על 610 ק"מ מתחילת המסע והחום נהיה כבר ממש כבד. צג טמפרטורת האוויר החיצונית באופנוע מראה 40 מעלות כשעוצרים בצל ו-35 מעלות בנסיעה. המסקנה ברורה, ממשיכים בתנועה.

את העלייה לכיוון מעלה אדומים אני מאד אוהב. בימים כתיקונם היא מסמלת את כיוון החזרה הביתה עם נוף עירוני אחרי המדבר. אני איש של בית. אוהב לצאת אבל אוהב יותר לחזור. היום אינו כשאר הימים, היום אני פונה ימינה וממשיך צפונה דרך הבקעה לכיוון בית שאן. בקטעים הפתוחים אני שם לב שמהירות השיוט שלי עולה. זה סימן טוב, זה אומר שהרכיבה נעשית יותר חלקה וזורמת. אני מתחבר לאופנוע, סוף סוף. חבל שהעייפות מתחילה לתפוס את הגוף שלי דווקא בשלב הזה. מזל גדול שבחרתי ב-VFR, הוא משתף פעולה עם כל השטויות וסולח על טעויות הטירון שלי. גם אם אני מושך את הבלימה יותר מדי אל תוך הפניה, או אם החלפת ההילוכים שלי נוראית, הוא מחפה עלי ומתקן אותי במקום להעניש.

במעבר הבקעה הצפוני אני מחסל בקבוק שתייה שלישי ויושב לכתוב קצת במחברת. ברור לי שאתה יושב עכשיו על ענן ושהגעת לשם רק כדי לברר ולסיים את הויכוח עם פורת האם אלוהים רוכב על בימוטה או נוסע בפרארי. לפחות אתה בחברה טובה. כמה זה אופייני לך ללכת עד הסוף כדי להוכיח שאתה צודק. אריק בטלפון מבין תוך שניות בדיוק מה קורה כאן אצלי בראש. אגב, הוא מבקש למסור ד"ש.
בצמח מד המרחק מראה 770 ק"מ והשעה היא 15:00. אני מת מרעב אבל יודע שאם אוכל עכשיו אפול לכבדות של נמנום צהריים. תדלוק רביעי של היום וממשיכים.

ברמת הגולן, הירוק מרגיע את העיניים. הכבישים דלילים בתנועה ואני מוצא את עצמי שוב עוצר להפסקה קצת ארוכה מדי. כשהתחיל לנקר בי הצורך במסע, קשה היה לי שלא לחשוב איך היה מתקבל רעיון כזה במוטו. בוודאי היו מתלהבים ומעודדים לשבת לכתוב. "תמונות תוכל להוריד מגוגל" היו אומרים ובכך גונזים לי את הפרויקט. כי יש דברים שעולים רק תוך כדי מעשה ולעולם לא יצופו מול מסך ומקלדת. כשאריק שמע ממני על הרעיון בשיחת מדרכה מיד שאל מה אני צריך בכדי לצאת. אני מנסה להבין האם הגישה הזו היא מה שהוביל את מוטו לסגירה או תהליך הגסיסה שעבר הוביל את מוטו לאמץ גישה כזו. היי טל, רועה הצאן שלי – רועי, אתה יודע שמוטו מת?


אולי צריך לעבור 1,100 ק"מ לפני שמבינים לגמרי את האיכויות של ה-VFR1200F

אל כביש הצפון אני עולה בשמחה ומצטער שאני לא מספיק רענן בכדי להתלהב ממנו כמו שאני רוצה. ה-VFR שותה אותו בשלוק ומבהיר לי שאפילו לא דגדגתי את יכולותיו הספורטיביות. אם יש מודל של שלמות לאופנוע – ה-1200 הוא מתמודד חזק על התואר. אחרי כמעט 1,000 ק"מ אני כבר מחובר לגמרי לאופנוע. מתחיל להבין איך הוא נשמע כשהוא מאותת שהוא נמוך מדי בסל"ד. מזכיר את הבדיחה על המטוס שהתעכב כשעה וחצי בהמראה. אחד הנוסעים שאל את הדיילת לפשר העיכוב והיא אמרה לו שנשמע רעש מוזר במנוע. "ושעה וחצי לקח לכם לתקן את התקלה?" שאל הנוסע. "לא, שעה וחצי לקח לנו למצוא טייס שיסכים להטיס את המטוס ככה"- ענתה.

בנהריה אני מבצע תדלוק אחרון. השעה 18:30 ומד המרחק מראה 970 ק"מ. אני מוותר על תמונת שקיעה בראש הנקרה כי יש עצירה אחת נוספת שאני רוצה להספיק באור אחרון של יום ארוך מאד. ללא שהות אני יוצא דרומה וחושב שלא הייתי יכול למצוא חבר טוב יותר למסע הזה מה-VFR. גם כשאני ממהר, הוא יודע לתת את הפתרון הנכון. משלב לשישי שם האופנוע יכול לשייט בסביבות ה-200 קמ"ש כל היום (כך אמרו לי. מסוכן וכו'….) אחרי 6 ליטרים של מים, 78 ליטרים של דלק, כשהצג מראה 1,100 ק"מ עגולים (טוב, 1,101 – אבל תודה שהמספר העגול פשוט מתאים יותר לסמליות) והשעון מראה 19:30 אני מחנה את האופנוע בפתח בית העלמין של מעברות. נפרד בפעם האחרונה מהאבן הנושאת את שמך ומספר לך איך בכל יום למשך שארית חיי יחזור רועה הצאן שלי להאיר את דרכי. כי כחודש אחרי התאונה שלך נולד בני השני – רועי.

אגב, סיפרת לי פעם על ביקור של גידי ושלך בתערוכת אופנועים. כשיצאתם מאחד הביתנים חלפה על פניכם אחת הבחורות המדהימות שראית אי פעם בימי חייך בדרכה פנימה מלווה בידי אדם מבוגר. נעצרתם, הבטתם אחד בשני ובלי לומר מילה חזרתם לביתן לשזוף עיניכם שוב בה. בפנים כמעט התפחלצתם כשכל האנשים התקבצו באופן טבעי סביב הזוג אך התעלמו ממנה ופנו רק אל בן זוגה המבוגר. רק אז קלטתם שמדובר בג'אקומו אגוסטיני – 15 פעמים אלוף העולם למרוצי אופנועים. גדול אלופי העולם מאז ומתמיד.
אני רוצה שתכיר, טל:

רועי ג'אקומו סקיאנו.

שלום רוכב


נעים מאד, קוראים לי רועי ג'אוקומו סקיאנו

"אז הקמת את מוטו, ירחון אופנועים, בארץ בה האופנוענות עדיין פרטנית ופרימיטיבית. לא,לא המצאת את הגלגל, אבל הראית לכולנו מה עושים איתו. "

"את העלייה לכיוון מעלה אדומים אני מאד אוהב. בימים כתיקונם היא מסמלת את כיוון החזרה הביתה עם נוף עירוני אחרי המדבר. אני איש של בית. אוהב לצאת אבל אוהב יותר לחזור. היום אינו כשאר הימים, היום אני פונה ימינה וממשיך צפונה דרך הבקעה לכיוון בית שאן. "

"ללא שהות אני יוצא דרומה וחושב שלא הייתי יכול למצוא חבר טוב יותר למסע הזה מהונדה-VFR. גם כשאני ממהר, הוא יודע לתת את הפתרון הנכון."

49 תגובות ל מוטו מת

  1. איפה אותם ימים חסרי בלמים על הרגליות של ה 954 ? איפה אותם ימים של מלכישוע ? איפה אותם ימים של לבחור איזה סופר ספורט ניקח בשבת הביתה ?
    נעלמו ביחד עם הרבה דברים טובים כמו שביט….
    לפחות נשארו לנו הזכרונות.
    אהבתי לקרוא ומקווה שתמשיך כאן .

  2. וגם אין מקום למוטו בשוק. הוא פאסה ובטח גיא בן ברק שהרס את העיתון כבר ליפני שנים.

  3. שגרם לי במכירת ה ג'יקסר שלי בגלל הריב האישי שלו עם חברת אבניר עופר. מגיע להם אני ניהנה לקרוא כל שורה על ההעלמות שלהם מהנוף.

  4. למעשה אפשר לתת להם הרבה שמות.
    מט-מוטו= מטמוטו.
    מטומטם-מוטו= מטומטמוטו.
    אחשוב על עוד שמות.

  5. פרט ל VFR (שהוגדר ספורט-טורינג) כל דגם, כל מושג, כל פיסת מידע שאבתי מדי חודש וכעת הם במועדפים- אם או בלי כובע. לאלון הכותב: ניסוח רהוט שהשאיר אותי מרוט. מאוד התרגשתי. בקשה לאתר דו"גרי: השלמת המבחן ל: Z1000 שטל נהרג עמו. גם אם מודל 2013 בעיכוב של שנתיים. רק אז אסגור מעגל מבחינתי. אגב טל ! המשטרה החליטו על הסופר טנרה/גז און וואייר במקום המוטוגוצי. אחרייך…

  6. ושמח על הדרך שגדלה לכיוון שהלך- לאתר הזה שחברים המשיכו וכל הכבוד לכם. סקניה אתה כתבת מדהים.

  7. למה קשיש למה? אני נותן לך בראש עם הקלנועית שלי.

  8. כתיבה מדהימה, נהינתי מכל שורה. ברוך הבא סקניה! טוב שאתה כאן!

  9. סקניה – אתה אחד האנשים שהבאת אותי לכתוב, וכשאני קורא את הכתבה הזו אני מתרגש. חזק, יפה, חד. איכשהו גרמת לי גם כאב וגם שמחה בו זמנית. מקווה שהרכיבה והכתבה מסמלות את החזרה שלך לאופנוענות וגם לכתיבה עליה.

  10. עוד בטרם נפגשנו שמעתי עליך ועל יכולותיך/כישרונך/מאגר היידע (you name it). כשסיימתי לקרוא את הכתבה הבנתי את כל מה ששמעתי. שאפו ענק על הכתיבה ועל הפרוייקט. (אני רק מקווה ששמרת "לי" על ה- VFR) 🙂

  11. בגיל שלנו אנחנו כבר קשישים 🙁 בכל הקשור לשגעת

  12. שמדברת על מותו של טל ומותו של מוטו,
    ומצד שני כל כך נהנתי לקרוא… המסע והכתבה עשו כבוד למייסד והיסודות של האופנוענות בארץ

  13. הטוב שבטובים, זה לא רק אופנוע, חבר, דרך חיים, כלי מעולה נקודה. הטיול שלך זה משהו נדיר. כתיבה סוף הדרך.

  14. חבל לי שפתאום תותחים כמוך צצים לנו ולא היו קודם לכן בבמה. אתה עשוי מהחומר הנכון.

  15. סקניה, מכל הסיבוב הזה, מה הדבר שהכי עבר לך בראש, נקודות ציון לכתבה מהצד שלך או מה טל היה אומר על זה ועל זה ועל זה?

  16. שלום אלון, כשמצאתי בשבת על המצבה של טל את הגליון האחרון של מוטו, מעבר להתרגשות חשבתי מה אומרים החברים שהכירו, קראו, העריכו ואהבו את טל. אני מודה לך על הכתבה המרגשת, אני מאמינה שטל היה אוהב את מה שכתבת.
    מיה, אמא של טל

  17. בפעם האחרונה שדיברנו יחד על מסע מקומי, מצאנו עצמנו שועטים בגבעות הגולן על גבי 125 סמ"ק… בין המכולת של עמיעם (או מה שזה לא היה) למבחן השיכורים אספתי אתך חוויות רבות באותו המגזין בדיוק – זה שעליו אתה מדבר. בדיוק כמו שצברו טל-גידי-רם-הלל-ערן-כפיר-גיא ועוד רבים וטובים.
    לכל רוכב שצץ כאן וזכה להכיר את טל"ש, יש זיכרון אחד לפחות מהאיש ההוא שדאג להשאיר את חותמו.

    המוטו שלו יישאר נצור בלבנו תמיד.

    בינינו, כל מי שהכיר אותו שואל בליבו:"מה טל היה אומר על זה?"…

    תודה לצוות דו"גרי ששומרים על הגחלת שלא תכבה. בכל הזדמנות אחזק ידיכם- ניסים, אריק ואופיר.

    תודה לך סקיאנו ידידי על הגיגיך, התגעגעתי אליהם. אל תפסיק להגג אף פעם.

  18. זה אופנוע חלום, שיתישן בשנה או שנתיים זה הדבר הבא שלי

  19. ילד הורס. תמונה מקסימה, נראה בישן, תמים ומקסים.

  20. כולם מלכלכים על מוטו אבל לא תרחו בכלל לקרא אותו. מי שקרא יודע שהוא היה בסדר עד שנסגר. היום פופולרי ליקרו באינטרנט וללכלך על העיתונים

  21. סיפור שנפתח בשורה משיר ידוע:
    בן-דוד שלי רצה לשחות כדי לצוף קבוע,
    למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע.
    כשנכנס סוף־סוף לים תוך שניות הוא נעלם.
    שניים קפצו אליו מיד: טובעים השניים מן האחד." ~ יו יה

    כך שרו חברי להקת כוורת לפני כ-40 שנה ואף כיום בשירם יויה.

    בסוף שנות ה-80 עברתי לעולם הדו גלגלי. אחת לשבוע היה מפגש ברחוב אבן גבירול בסמוך ללונדון מיני-סטור, נקלעתי במקרה למקום , האווירה, האופנועים, האנשים, נכבשתי.
    תתחיל מלמטה ולאט לאט תשפר… כך אמרו כולם וכך התנהלו הדברים. אופנוע יש, רשיון יש, נסיון אין!
    התחושה היתה חסר, מה חסר, מה משמעות המילים והביצוע "לרכב על אופנוע"?. חברי פרדי זרק משפט הצרוב במוח, תמיד תשתלב בתנועה, משפט מכונן אך אין בו די.
    והנה נדלק האור: מגזין מוטו יצא לאור והאורך בכתבותיו המאלפות שנקראו באדיקות ממש, הצליף בנו ידע. פעמים היה צורך לחזור על השורה שנית ושלישית, למה התכוון האורך…נסו להסביר בשנות ה-80 את המושג "היגוי –הפוך".

    בכתבותיו האיר טל את דרכנו והיה למורה דרך ומדריך בכל הקשור בעולם הדו"ג ולא רק.. יום אחד ברמת-גן , רוצה הגורל והנה האורך עומד לפנינו, אין אנו מכירים. עימי בני הצעיר שלהקת כוורת ושיריה היו חלק מתמונות ילדותו. נגשנו שוחחנו וסיפרתי לאורך על הדמיון בשיר של כוורת לתחושתי לגבי כתבותיו. חייך, חייכנו, נפרדנו.

    עשרות אלפי ק"מ עברנו לפני ואחרי הפגישה, "טבענו" פעמיים, כלשון השיר אך אנו ממשיכים לשחות…כי למדנו אצל מציל ידוע!

    אולם דמותו וחיוכו של האורך זכורים לטוב לי ולרבים אחרים וסיפור זה לזכרו.

  22. תודה על מילים מלאות תוכן ורגש
    מקווה לקרוא הרבה מפרי עתך

  23. היה כיף לצאת למסע הארוך הזה. המרחק האורך, הזמן הרב והאווירה נותנים להמון מחשבות לעבור בראש וחלקן, כך קיוויתי, יעניינו גם את הקוראים. אני מקווה שזה עונה לשאלתך, עידו.
    שמח לגלות שיש שותפים רבים לגעגועים לטל. התגובות כאן מחממות את הלב, גם לי באופן אישי וגם לכל מי שהכיר את טל.
    תודה שקראתם ושנהניתם.
    אומרים שהר והר לא נפגשים, אבל רוכב עם רוכב, תמיד יפגשו. אני בטוח שעוד ניפגש בהמשך הדרך…

  24. ריגשת אותי, היו לי גם אותם החוויות. אבן גבירול, המילקי וכו'. כתבה מעולה.

  25. תוך כדי קריאה ממש מרגישים את הנסיעה ואת הלך הרוח שלך.
    נהניתי מהמסע והשיתוף. פשוט ומהלב.

    פשוט תענוג

  26. טל היה ענק , לגמרי אחד בדורו
    אבל גם אתה לא קוטל קנים… כתבת מהלב אל הלב , תמשיך ככה

  27. נהניתי מהכתבה עד בלי די. הכתבה משלבת את אהבת האופנועים, הרכיבה, הארץ והאנשים שמאחרוי האופנועים. אני, שלא הכרתי את טל, מרגיש הערכה רבה לאיש הצומח מהסיפורים הרבים ששמעתי וקראתי עליו.

  28. קראתי בלי הפסקה. כל הכבוד, מסכים עם הרבה מדבריך. געגועים לימים ההם.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל