מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
ברקום שמאל
KTM עליון קוביה
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
סטפן
תמוז
פרפקט קוביה שמאל
לרט
מתלה לקסדה
הארלי שמאל
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה

טיול שבת עם מועדון ויסטרום

טיול שבת עם מועדון ויסטרום

נח אבגר הלוי

צילום: יוסי והב, נח אבגר הלוי

כשעשרות אופנועי הויסטרום התכנסו בצומת גן יבנה, עדיין לא ידעתי שזה הולך להיות טיול מאוד שונה מעשרות טיולי המועדונים בהם השתתפתי קודם.
בדרך כלל יש לטיולי המועדונים יש דינמיקה די קבועה: כינוס, רכיבה עד נקודת המפגש עם הצפוניים או הדרומיים, רכיבה על מסלולים טכניים, הפסקות, ארוחת צהריים והרבה כיף במפגשים בין הרוכבים. 
אבל לא הפעם. הדינמיקה תהייה שונה, המטרות אחרות, חלק מהחוויות תהיינה קשות, בלתי נשכחות. 
בואו נתחיל מזה שהאזרח הראשון שנהרג בצוק איתן, (גיליתי שהרבה אנשים מכירים אותו בתור "ההוא שהלך להביא אוכל לחיילים"), דרור חנין שמו, הוא אח של חבר מועדון ותיק בשם יוסי חנין. הטיול הוכרז כטיול לעוטף עזה, לזכרו.
בררתי מראש, וגיליתי שהנסיעה קצרה וישרה, קבלתי סוזוקי ויסטרום 650 חדש מעופר אבניר לרכיבה, אז לקחתי את הבן שלי אלון, בן 11, כדי שיראה מקרוב את מה שרואים רק בטלוויזיה –הגבול עם השכנים הכל כך קרובים וכל כך רחוקים שלנו, לראות את החומה שמזכירה הרבה יותר את זו ממשחקי הכס ופחות את זו של פינק פלויד.

כולם אותו דבר וכל אחד אחר
כינוס בצומת גן יבנה, הרבה אנשים, הרבה סיפורים, אווירה שגורמת לך לחשוב שטוב שבחרת לבלות כך את השבת. כמו תמיד, אתה מופתע לראות שלמרות שזהו טיול של אופנוע מדגם אחד, יש לו הרבה צורות, צבעים, מסכות קדמיות שונות לפי מודלים, תוספות, נפחים. במבט ראשון קשה לזהות שכולם ויסטרום, המגוון גדול.
יוצאים בדרך למושב נתיב העשרה. נוסעים על כביש 4 עוברים את אשקלון , מגיעים לצומת יד מרדכי וממשיכים אל עוטף עזה. בדרך כלל, כשמגיעים לצומת יד מרדכי, פונים שמאלה אל תוך הארץ, אבל לא הפעם. הפעם חצינו אותה דוך, הלאה אל מבוא פצמ"ר בואך חמאסה. יא-אלוהים, איך שכחתי כמה שצומת יד מרדכי כל כך קרובה לגבול. גז וחצי, דקות מעטות של נסיעה וזהו אתם בגבול. 
מעלה תנ"ך פינת סדרי משנה
עצרנו בנתיב העשרה. הכניסה למקום מזכירה במשהו את סיני, ככה, בקטנה. חול ודקלים. השעה שעת בוקר והמקום נראה שומם. אתם יודעים איך מתאבדים במקומות האלו? נשכבים על כביש הכניסה ליישוב ולא קמים עד ש… מתים מרעב. ברגעים האלו, שבת, שעות בוקר מוקדמת, לא יכולנו עדיין לדעת שאם תרצו להשכיר או לקנות בית במקום הזה תצטרכו לעמוד בתור. לעמוד הרבה. אבל אל תתנו לציניות העירונית של להטעות אתכם. חוץ מזה שאנשים לבושים שם, נתיב העשרה נראה כמו הסניף המדברי של גן עדן. שקט, רגוע, רחב ידיים ומזמין.
אחרי ארוחת הבוקר של בורקס עם ביצה, תוך שאני גאה שעושים כבוד למוצא הבולגרי שלי, הפגישו אותנו עם אשל. גם אם היו מעירים אתכם באמצע הלילה באלסקה, אחרי שהלכתם לישון שיכורים לגמרי, הייתם מסתכלים עליו ואומרים: "אה, הנה מושבניק". כובע בוקרים, מכנסי ג'ינס קצרים גזורים מהתקופה בה סמי בורקס היה אימפריה, זקן עבות לבן, סנדלים תנכיים, חיתוך דיבור עברי כאילו יצא הרגע ממעלה תנ"ך פינת סדרי משנה.
אשל פצח בנאום מרתק על נתיב העשרה, על ההיסטוריה שלו שקשורה קשר ישיר לפינוי רצועת עזה. הם אחד משני הישובים היחידים שפונו אך המשיכו לגור יחד. כמעט כל התושבים, כ-65 משפחות, עברו ביחד לנתיב העשרה. שם המקום על שם עשרה לוחמים שנפלו במסוק אחד בדרך חזרה מפעולה. היום הם 250 משפחות ובתהליכי קליטה של עוד 70. 

סנטימטרים מהגבול
מכאן, אמר לנו אשל נלך לראות את גדר החומה מפרידה את רצועת עזה מישראל. "באיזה מרחק אנחנו מהגבול?" שאלתי. החיוך הממזרי שלו הקפיא אותי. הבנתי שאנחנו במרחק של כמה מאות מטרים מהגבול. הסתבר ש"מאות" זה נכון, רק אם מודדים בסנטימטרים. 
עלינו על האופנועים וירדנו מהם. קשה להגדיר את מה שרכבנו כמרחק. דקה וחצי רכיבה כשהמוביל הוא אשל הרוכב על קלנועית וכ-50 אופנועים אחריו. מסתבר שנתיב העשרה הוא הישוב הקרוב ביותר לגבול ונמצא כ-200 מטרים ממנו בלבד. 
מחשבה עולה לי בראש: רגע, לא אמרו שיש 15 שניות להגיע למרחב מוגן? עזבו, אגדות. לא סתם הם עזבו את המקום בזמן צוק איתן.
הגענו אל חומה שלרגע נראתה רומנטית. יפיפייה. מצוירת, כחולה וארוכה. ממולה עומדת עוד חומה ועליה מוטבע פסיפס קרמיקה ועליו כתוב "נתיב השלום". לא מצחיק.


החומה האמיתית
החומה היפיפייה מסתיימת איפה שהוא, וכשמגיעים לנקודה הזו, קולטים שזו בכלל חומה פנימית שלא קשורה לכלום. אחר כך יסבירו לנו שהיא נגד צלפים ולהגנה על רכוש וכל מיני דברים שבכפר סבא מעבירים ערוץ כמזכירים אותם בחדשות. 
בכל מקרה, רק עכשיו ראינו את החומה האמיתית. אימתנית. גסה. בטון ערום ומזוין אפילו יותר מהדור של אביב גפן. לאורכה ישנן עמדות ירי, מאחוריה עמודים עם אנטנות, מעליה כדור פורח, מלפניה אנחנו ומאחוריה יש צפוף. הרבה מאוד צפוף. צפוף להחריד. עלינו לנקודת תצפית וקבלנו תדרוך מהקב"ט של הישוב.

הגיון של מלחמה
לצפוף שמימין קוראים בית לאהייה (איך לעזאזל כותבים את זה בכלל?) ולצפוף משמאל בית חאנון. שמענו את השמות האלו במשך חודשיים, יום יום. בניהן גבעה ועליה בניינים הרוסים, לשעבר מבני הקצינים של ארגון הפת"ח, אבל רק עד שהחמאס תפס את השלטון ועשה להם אימון צניחה ללא מצנח מגגות הבניינים. הבניינים מופגזים, הרוסים, אבל עומדים במלוא גובהם. ולמה לא הפילו אותם לגמרי? כדי שימשיכו להסתיר לגבעה שמאחורי זו עליה הם עומדים. הגיון של מלחמה. 

והנה סיפור ששמענו מהמקומיים: שנה וחצי לפני מבצע צוק איתן (מבצע עלאק, מה זה, סופר פארם?), הצבא עשה תרגיל: כדי להראות לאוצר שהצבא צריך כסף, התחילו להוריד לישובי עוטף עזה את התקציבים, כלומר את ההגנות. ביטלו יחידות צבא שאמורות להגן עליהם, הורידו להם את הרכב המשוריין ופגעו בעוד כל מיני קטנות רק כדי שהאוצר יראה איזה תפרן הצבא. פוליטיקה על הגב של תושבי העוטף. כמובן שעשר דקות אחרי צוק איתן שפכו עליהם כספים בכמות שלא הייתה מביישת את תקציב הבת מצווש' שחוגג טייקון-על מצוי. אין הגיון, אין אסטרטגיה, אין תכנון לטווח ארוך, אבל יש משהו שכנראה יש מי שחושב שהוא הרבה יותר חשוב מחיי אדם: פוליטיקה.
מעמדת התצפית ראינו את נתיב העשרה: בתים של מושב, גגות אדומים, טובלים בירוק. פיסת גן עדן קטנה המרוחקת מרחק אפסי מחומת בטון אדירת מימדים וארוכה עד אין סוף, חומה שמאחוריה משתרע הגיהינום. כמו בבדיחות הכי נדושות. גן עדן – חומה – גיהינום. אם זה היה סרט הייתי כותב שהבמאי הגזים.

לזכרו של דרור חנין
נסענו משם למחסום ארז, עצרנו במרחק מטרים ספורים מהמקום בו נהרג דרור ושמענו את אשתו ואחיו מספרים על אדם שלא במקרה הגיע למחסום ארז כדי להאכיל חיילים. הוא היה מאלו שאהבו לתת, להתנדב, לארוז כל הלילה כדי לחלק בבוקר. הוא תושב בית אריה, ואין בית בישוב שאין בו מדף שהוא עזר להתקין, מקרר שעזר לסחוב, קיר שעזר להרוס או לבנות. מין אחד כזה שאהב מאוד לתת מעצמו לאחרים, עד היום שבו נאלץ לתת הרבה יותר, לתת את חייו. סיפור שמחזק את האמירה העממית שאלוהים לוקח אליו קודם כל את הכי טובים.
מקס הזועם כן, ג'יימס בונד לא
משם נסענו לארוחת צהריים בחדר האוכל של קיבוץ ניר עוז, שגם אפשר לנו להתרחץ בבריכה של הקיבוץ. פתאום הכול נראה כאילו שעד עכשיו היינו בסרט מדע בדיוני עם מוזיקת רוק כאסח ובבת אחת עברנו לסצנת ריקודי עם ועמבה בקיבוץ. אתם יודעים איך זה: עם חליפות הרכיבה מגיני הברכיים, ושאר מיני פלסטיק וקרבון שעוטפים אותנו – כל אחד הרוכבים נראה כמו הכלאה בין מקס הזועם ביום טוב לליברמן ביום רע. 

פתאום, בבת אחת מורידים הכול ועוברים לבגדי ים. אין דרך עדינה להגיד את זה, אבל בלי חולצה, לא לי ולא אף אחד אחר היה הכבוד להזכיר את מקס הזועם, קונן הברברי או סתם את ג'יימס בונד בלי חולצה. אבל יש בזה משהו משחרר, מרגיע. לא היה חסר, אבל גוף חשוף ורטוב עושה אנשים חברותיים יותר. בתוך הבריכה הסתדרו הרוכבים במעגל ושמענו סיפורים של המקומיים על איך ומה היה שם בימי המלחמה. סיפורים קטנים מידי מכדי להיכנס לעיתון או למהדורת החדשות, אך גדולים מספיק כדי להיות מרתקים כששומעים אותם ממקור ראשון. לא נכנס לפרטים אבל הסיפורים מצמררים.
לאט לאט עוזבים חברי המועדון ונוסעים הביתה. אנחנו מתמעטים והולכים. הרכיבה הביתה שקטה, אישית, מלאת מחשבות.
הייתה זו שבת עם הבן שלי, טיול אופנועים, ביקור בעוטף עזה ובחומת בטון שמפרידה עולמות, סיפור של אדם נפלא שנהרג, והמשך של צהריים נעימים בבריכה הקיבוץ.
איך כל זה עובד ביחד? אני כבר כאן כמה וכמה עשורים ועדיין לא התרגלתי. 
לפעמים המזרח התיכון עדיין מוזר לי.
כמה מילים על האופנוע – סוזוקי ויסטרום
אם אתם גרזיני רכיבה שרק בפניות חדות יורדים ממהירות תלת ספרתית, אז האופנוע הזה לא בשבילכם,למרות שהוא בהחלט מסוגל לעמוד בזה. לכל השאר? תענוג אמיתי. סוזוקי ויסטרום הוא אופנוע מספיק חזק (בשבילי, אני רוכב על הונדה אפריקה טווין), נוח, נעים, זורם, מהיר, הילוכים נעימים וארוכים – אין צורך להתעסק איתם יותר מידי, מצמד קל לתפעול, היגוי אחלה, מתנהג יפה בפניות. בקיצור, שומעים עלי שהתלהבתי? אז רגע. יש דבר אחד קטן שאהבתי פחות. יש לו סאונד רזה כזה, שלא שומר על קנה מידה עם שאר האופנוע. חסר לי שם איזה גרגור, נביחה, משהו שישלים את המראה הגברי למדי של האופנוע הזה. אם הוא היה שלי הייתי מגביה קצת את הכידון, בכל זאת, יש עלי 195 סנטימטרים והכידון טיפ טיפה רחוק לי (די בטוח שלרוב הרוכבים הוא יהיה בדיוק במקום), והייתי שם איזה אגזוז שמנגן רוק כבד. חוץ מזה – כן, יום אחד של רכיבה – ובהחלט בא לי על אחד כזה. 
מכסא המורכב, הבן שלי, בן 11, שרגיל להיות מורכב על כל מיני אופנועים שאבא מטייל איתם או בוחן, סיפר שהוא אחד הכי נוחים שיצא לו להיות מורכב עליהם.

קוראים לי נח, ואם הייתי צריך לקחת זוגות זוגות של אופנועים לתיבה שלי, הויסטרום היה בהחלט מוצא את מקומו ביניהם.

12 תגובות ל טיול שבת עם מועדון ויסטרום

  1. תהנה לך, אנחנו נמשיך להתבשל באור פלורסנט ובמזגן…

  2. למרות הטקסט הקשה והמציאותי התענגתי על כל מילה.
    ככה מביאים סיפור!!!

  3. ואתה יודע שאני מוכר כחסר סבלנות לכתיבה משעממת…..
    מצטרף לחברנו וקנין "שאפו ענק".

  4. נח, נהדר לקרוא.
    חברה קרובה שלי גרה בנתיב העשרה, יודע לומר שלא הגזמת במילה.
    להיפך understatement.

  5. בטיול הזה היה מבצע "הכל כלול".
    נופים מהמהמים, הרצאה שהוסיפה ערכים לנוכחים? אוכל כיד המלך, חברותה מקסימה ולסיום – התרעננות בבריכה. מה עוד אפשר לבקש ?

  6. אני תושבת נתיב העשרה וריגשת אותי כל כך עם הכתבה המופלאה והמדוייקת שלך. גם בעולם האופנוענות שלנו יש כתבות שבהם האופנוע הוא רק כלי רכב והסיפור האמיתי הוא אחר.

  7. הטיול הזה המחיש לי בעיקר את היופי, השקט והנעימות, שיש לכאורה ביישובי עוטף עזה, מול האיום הקבוע, המרחף מעל ראשם של התושבים.ריגש אותי מאוד, לשמוע על חנין ז"ל, על אישיותו המיוחדת ועל פעלו.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל