מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
עופר אבניר קוביה שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
לרט
ברקום שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
תמוז
סטפן
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
מתלה לקסדה
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה
HJC

במשקף ורוד – אוהל מחאה. לא מאהל, אוהל אחד.

במשקף ורוד – אוהל מחאה. לא מאהל, אוהל אחד.

מיס הילה

צילום: מיס הילה

"כבר יבשו עינינו מדמעות
ופינו כבר נותר אילם מקול
מה עוד נבקש, אמור מה עוד
כמעט ביקשנו לנו את הכל"

לפני כשבועיים  העלה אליקו אלג'ם, ראש מועדון האופנועים הישראלי, הודעה בפורום אופנועים על רכיבה משותפת לאוהל של משפחת שליט במטרה לחזקם, להראות להם שעל אף המאורעות בארץ אנחנו לא שוכחים אותם. בניגוד ל"מאהל" שבשד' רוטשילד, שם יש אוהל אחד. ארבעה אנשים יושבים בו יומם וליל ומתפללים לדבר אחד, לא לרשימת דרישות או למו"מ מסובך, הם מייחלים לשובו של הבן והאח שלהם.
בפעמים הקודמות שיצאו קבוצות רוכבים לאוהל המשפחה לא יצא לי להגיע. בהתחלה כי היה לי קטנוע קטן מדי ואז היו כל מיני תירוצים, הסברים וסיבות. הפעם לא הרשיתי לעצמי להתחמק (ואני אלופת התירוצים, בעיקר תירוצים לעצמי).
אליקו ריחם עלינו וקבע עם כולם בשעה 9 ורבע בלטרון, מה שאומר שצריך לצאת מהבית ברבע לתשע. שעה מפנקת לכל הדעות! אז נכון, יהיה חם. נכון, יבוא לנו למות מחום. נכון, נשחה בתוך הקסדה, אבל לפחות נישן כמו שצריך!

"את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים
ותן שיחזור שוב לביתו
יותר מזה אנחנו לא צריכים"

קמה בבוקר, מגלה ש…קיבלתי את הדבר הזה שמגיע פעם בחודש (שלא יגידו חלילה שכתבתי "מחזור" באתר של אופנוענים מסוקסים). כאבי הבטן ביום הקודם רמזו על זה, אבל חשבתי שאלוהים תעשה עימי חסד ותיתן לי עוד יום. מחליטה שזו אחלה סיבה להברזה ובכל זאת – מתארגנת על החיים שלי (על הפרצוף אין מצב להתארגן, חם לי מדי. רק מורחת אודם אדוֹם, כדי שיחשבו שהתאפרתי). לובשת כל מיגון אפשרי שיש לי: קסדה סגורה, מגני ברכיים, כפפות, מעיל ממוגן וצעיף דק מבד נושם, שמונע מהרוח להשתולל לי בתוך הקסדה ולטלטל לי את הראש. מה לעשות, המשקף של הקסבו זה אחד החסרונות הגדולים שלו והוא מכוון את הרוח ישירות לתוך הקסדה. לא לוקחת סיכונים בנסיעה בינעירונית ומתמגנת עד הסוף.
את האמת, יום שישי בבוקר זה אחלה זמן לרכוב. הכבישים די ריקים, אנשים נוסעים רגוע, לא ממהרים לשומקום. את הדרך אני עושה על מהירות גבוהה, לא בא לי לאחר. מגיעה ללטרון ומגלה חברים ותיקים עומדים ומתקשקשים. אם אתמול בלילה עוד היה לי חשש שלא אכיר אף אחד (כאילו שלא אתחבר עם עשרים אנשים בחמש שניות, אבל הפחד זה מהדקה הראשונה הזו), אז בשנייה הוא התבדה. מיד התחלתי בסבב של נישוקים וחיבוקות שחימם לי את הלב. איזה כיף זה לגלות שאנשים שמחים שהגעת. אליקו מסביר על הדרך ואומר שהוחלט לנסוע דרך אשתאול וכבישי נס הרים, כדי שלא ישעמם וכי יש לנו זמן "לשרוף".
מתחילים לנסוע. אין כמו לנסוע בתוך קבוצה גדולה. שלא לדבר על זה שכל העולם מסתכל עליך (ומצלם), זו גם תחושה של "להיות חלק ממשהו" ואיכשהו זה נוסך תחושה של ביטחון.

"כבר כאבנו אלף צלקות
עמוק בפנים הסתרנו אנחה
כבר יבשו עינינו מלבכות
אמור שכבר עמדנו במבחן"

נוסעים בכבישים המדהימים של הרי ירושלים, שנותנים תחושה של טוסקנה. בכמה קטעים אני מוצאת את עצמי רוכבת לבד (לא באמת לבד, כי כשיש קצת פחות עיקולים אני מגלה את שאר הרוכבים קצת לפני או קצת מאחורי, אבל התחושה היא לבד) ומרגישה… מאושרת! זה רק אני, הכביש, הקטנוע ואלוהים. אה, וגם המוזיקה המשובחת ברקע; סינטרה, חווה אלברשטיין, אלוויס, מתי כספי, אריק איינשטיין ועוד. עולים לכיוון הדסה (הייתי בטוחה שכשאליקו אמר "עין כרם" הוא התכוון לשכונה העתיקה. נו, שוין).
איזה אושר לרכוב בכביש הזה! מאות פעמים נסעתי אותו בחיים שלי. בהתחלה, כשאחותי השניה הייתה חולת סרטן ומאושפזת שם, מאוחר יותר כמתנדבת במד"א ובסוף, כשאני באה לבקר את אחותי הגדולה במשרד שנמצא עמוק בתוך בית החולים הזה. הפעם אני מגיעה מלמטה, הפוך לדרך הרגילה שלי וגם הביקור שלי בכביש הזה הוא שונה הפעם.
בכניסה לקריית-מנחם אני רואה את כולם נכנסים. אני תוהה מאיפה הוא נוסע האליקו הזה ואז אני קולטת את כולם נעצרים. אני עוקפת, מגיעה לראש הטור ומגלה שאליקו לא שם והקבוצה פשוט הלכה לארץ-איבוד. "יאללה, אחרי" אני אומרת ועושה פרסה. כל האופנועים הענקיים האלה עוקבים אחרי קטנוע עם מדבקות ורודות, ממש ימות המשיח! ברמזור ברוך שואל אותי לאן נוסעים, "ימינה במפלצת" אני עונה לו וממשיכה לרכוב. רק עכשיו אני חושבת שזה נשמע נורא ואיום להגיד למישהו "ימינה במפלצת", אבל בעיר שיש בה גיא בן-הינום, דרך האופל ועמק רפאים, אך טבעי שהמגלשה הגדולה בעיר תהיה בצורת מפלצת עם שלוש לשונות ענק. אנחנו חוברים לאליקו באיזשהו שלב, שעומד המום בצד הדרך ומחכה לשאר החבורה שפתאום נעלמה לו ממראת הצד. כולם ממשיכים לנסוע.

"כבר כיסינו תל ועוד אחד
טמנו את ליבנו בין ברושים
עוד מעט תפרוץ האנחה
קבל זאת כתפילה מאוד אישית"

מגיעים לאוהל המחאה. כולם חונים מסודר, אחד אחרי השני. שלושים אופנועים מסוגים שונים ומשונים, נפחים שונים ומשונים ובכל צבעי הקשת. מתחילים להתקלף מהמעילים והמגנים ומניחים הכל על האופנועים.
אני ניגשת לאוהל המחאה ובכניסה עומד לו נועם שליט, מחייך מן חיוך מנומס של מונה ליזה ועונה על כל השאלות. אנשים נעמדים ומצטלמים איתו, כאילו היה איזה סלב מתוכנית ריאליטי סוג ז'. הוא מתיישב מחוץ לאוהל ואני נכנסת פנימה ונתקלת במכתבים, כרזות,  ציורים של ילדים ואפילו לוח פסיפס ענק שילדי קייטנה הכינו ושלחו במתנה להורים הדואגים. אני עומדת שם באמצע, לא מצליחה להפסיק לקרוא את כל החיזוקים והעידודים והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. בא לי לצעוק עד לב השמים! אולי מישהו שם ישמע אותי וישחרר כבר את הילד הזה.         
אנחנו נשארים שם שעה ובכל הזמן הזה אני לא מצליחה להביא את עצמי לנועם שליט לחזק אותו, להגיד לו שאני איתו, לחבק ולעודד. מה אפשר כבר להגיד לו שלא אמרו לו? אני נשארת בפינה שלי הרחוקה ומתרצת לעצמי שזה שאני פה זה כבר עידוד. בפעם הבאה אני חייבת להגיד לו את אשר על ליבי, כמה קשה שזה יהיה. ואולי זה לא יהיה קשה.
משם אני נוסעת לפגוש את אימי. אני מחייכת אליהם, מנשקת ומחבקת, אבל כל הזמן חושבת על הילד הזה, גלעד שליט. אני, שגדלתי במחלקה האונקולוגית עם הורים שהילדים שלהם גוועו ממחלה נוראית שכרסמה להם את הגוף, לא ראיתי איש עיניים עצובות כל-כך כמו של נועם שליט.

"ותן שיחזור שוב לביתו.
יותר מזה אנחנו לא צריכים."

*אנחנו לא צריכים – מילים: אבי קורן

11 תגובות ל במשקף ורוד – אוהל מחאה. לא מאהל, אוהל אחד.

  1. הילה ,את כותבת מעולה ומרגש,תצברי עוד כמה שנים בקהילת הדו גלגלי ותוציאי ספר ,אני מבטיח לקנות.

  2. אבל אין צורך להכניס את הקוראים לאינסטלציה שלך פעם אחר פעם (צץ גם בכתבות קודמות שלך).
    תנוחי, את הנשיות שלך תבליטי (אם תרצי) באמצעים נעימים יותר.

  3. כל מילה שלך בסלע.
    עצוב לקרוא את השורות האחרונות.
    אוהבים אותך מיצי.

  4. היללי, הכתבה מדהימה עם הפאן האישי כל כך שלך. השילוב של קטעי השיר פשוט התלבשו בול.
    אני גאה בך, אמא

  5. אחותי הגדולה, כתיבתך קולחת, מעניינת ומרגשת. את כל כך מוכשרת. חיזקי ואימצי!

  6. זה מה שיפה – כתבות באתר של "גברים" ע"י בחורה , בגובה העינים , עם נקודות נשיות לאורך כל הכתבה – אני חושב שזה יוצא דופן ומקסים …

  7. ואני גם נהנה לקרוא אותה.
    אלא שהמחזור הוא עניינה שלה.
    נ.ב. הכתבה תוקנה. ה"תיקון" מעיד על הבנה שטחית של ההערה, חבל.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל