מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
קונה אופנוע
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
תמוז
ברקום שמאל
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
סטפן
לרט
הארלי שמאל
מונדיאל קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
מתלה לקסדה

במשקף ורוד – רוח שטות

במשקף ורוד – רוח שטות

מיס הילה

צילום: מיס הילה

"פתע את הברוש העיף הוא
ואת כל העיר הציף הוא
איזה רוח שטות
בשריקה צנח למטה
ופרץ ישר הביתה
סתם ללא רשות"

קרררררררקקקק קקקקררררררררקקקקק השעון המעורר מצרצר לי באוזן. מי המפגרת שבחרה קול של צרצר בתור שעון מעורר?! אני מרימה את העיניים לשעון על הארון (כן, יש לי דברים שאני מניחה במקומות משונים) ורואה את השעה שש בבוקר. שבת, שש בבוקר: שעה לא חוקית. אפילו כשעבדתי לא הייתי מתעוררת בשש, אז עכשיו כשאני מובטלת פתאום אני מוצאת לי כל מיני עיסוקים בשעות הרבה יותר מדי מוקדמות?
אני מגלגלת את עצמי מהמיטה וגוררת את עצמי למקלחת. מתחת לזרם המים הקרירים אני מתאוששת משנת הקיץ המזיעה שלי ותוהה מה יהיה היום. כבר למדתי לא לתכנן לי תכנונים על טיולים. אף פעם אי אפשר לדעת מי יגיע, מה יהיה ובכלל, לאן תיקח אותי הרוח.
ב-07:23 אני עוצרת בתחנת הדלק של גלילות. מורידה את עצמי מהבייב, עדיין חצי ישנה, ונכנסת פנימה לקחת לי קפה ומאפה. "גם כן אני", אני חושבת לעצמי, "מצאת לעצמך יום להפסיק לעשן". אתמול הפסקתי.
אני מתיישבת בחוץ עם הקפה (המאפים שלהם נראו נורא ואיום, אז השארתי להם אותם, שיהיה להם בתיאבון), מחפשת צל כבר בשעה מוקדמת כזו, מה שלא מבטיח מזג-אויר נעים בהמשך היום…
לאט לאט מתחילים להגיע אנשים. את חלקם כבר פגשתי, את חלקם אני מכירה ולחלקם אני רק מהנהנת בראש לאות שלום, כדי לסמן להם שאני אחת מהם.
בשעה 08:00 בדיוק כולנו עולים על הכלים ומתחילים לנסוע צפונה. אני לא באמת יודעת את כל המסלול, רק ברור לי שהוא נגמר בכנרת. עוד לא התחיל הטיול וכבר עכשיו כל מה שיש לי בראש אלו המים הצוננים של הכנרת. א-קיינע צוננים, פּישֶע, אבל זה מה שבא לי.

"איזה רוח, איזה רוח
הוא עושה לי מצב רוח
שתיפח רוחו
מן יצור כל כך פרוע
שתיקח אותו הרוח
לכל הרוחות"

יש לנו כל מיני שיאים שאנחנו שוברים בחיים. אני לא מדברת על שיאים כמו רוסי, אלא השיאים הקטנים שלנו. אצלי למשל זה היה להגיע ל-140 קמ"ש עם הקטנוע.
כבר בדרך לנתניה אני מתחילה להפנים עם מי אני רוכבת. בלי לשים לב, השעון טיפס וטיפס ואני רואה על המחוג 140 קמ"ש. בחיי שלא שמתי לב איך זה קרה! פשוט רכבתי וניסיתי להדביק את הקצב של הקבוצה. לשנייה הורדתי את העיניים לשעונים, כדי לבדוק על כמה רוכבים,לא כי דאגתי או שמתי לב, פשוט מתוך הרגל, ראיתי 140 קמ"ש ומבהלה עזבתי את המצערת בבת אחת! אחרי שנייה וחצי של דפיקות לב, והצצה לצדדים לבדוק ששום שוטר לא ראה את מה שאני כרגע ראיתי, החזרתי את היד למצערת וסחטתי אותה. זו הפעם היחידה בה הגעתי למהירות הזו. השיא השני היה שרכבתי 400 ק"מ ביום אחד.

"בין עצי הגן עובר הוא
ועלים שם מפזר הוא
רוח של שטנים
ואתמול לקח הוא כובע
והעיף אותו לגובה
עד העננים"

הטיול היה עם "מועדון רוכבי הפרלמנט". קבוצה מדהימה של 80 רוכבים: קאסטומים, דו"שים, טורינג, קטנועים ואופנוע ספורט אחד. את הקבוצה מובילים אדי ויענק'לה, שני אנשים מדהימים ומיוחדים, כל אחד בדרכו.
בכל עצירה אדי מרצה ומסביר על המקום, על ההיסטוריה שלו ולפעמים הוא גולש להיסטוריה של שאר העולם. האיש הזה הוא בור בלי תחתית של ידע – אדיפדיה שכזה.
הבחירה של הכבישים היא פנטסטית, אם כי לעיתים הם שוכחים מי מטייל איתם והם נכנסים לשבילי-עפר, כאילו שכולנו רוכבים על סופר טנרה לפחות. נו, שוין. אני חושבת שעשיתי איזה 4 ק"מ של שבילים היום. אולי לדו"שניקים שביניכם זה יראה כלום, אבל בואו נראה אתכם עושים את זה עם קטנוע עם מדבקות ורודות (מזל שדחיתי את הניקיון שלו בחודש האחרון, אחרת הייתי מתבעסת תחת).
בכפר הרא"ה אנחנו פונים ימינה ומתחילים לטפס לכיוון מי-עמי. אלי ואני מחליפים מבטים וחיוכים – לא מזמן טיילנו שם וידענו כי מחכה לנו עונג עילאי בכביש הזה שהוא גם כיפי לרכיבה וגם עם נופים מרהיבים. אנחנו רוצים לעצור, אבל מגלים שאנחנו בסוף הטור ולא נספיק. בפעם הראשונה פשוט נהנינו מהנוף, אז לא הצטלמנו. טוב, אז עכשיו חייבים להגיע לשם בפעם השלישית.

"כבר כולם אומרים לו רוח
תעשה קצת נחת רוח
ואל תתחצף
אבל הוא כזה גס רוח
מתחצף בצחוק פרוע
ורק מצפצף"

אני לא אלאה אתכם בכל הטיול, כי אני מסוגלת לכתוב עכשיו עוד שעתיים על המטוסים שראיתי, האנשים שפגשתי והאוכל הטעים שהיה (אמא, תודה על השניצלים! הם היו תענוג וכולם נהנו מהם. סתם, שתדעי), אבל אני כן רוצה לספר לכם על שני אירועים שקרו לי במהלך הנסיעה.
הראשון היה הרוח. איזה פאקינג רוח מטורפת. עכשיו שתבינו, האופנועים (בטח שהקאסטומים, כמו הארלי דיווידסון וחבריו) בכלל לא הרגישו אותה. הקטנועים אכלו אותה בקטע הזה בענק. חשבתי שבעוד שנייה אני עפה לקיבינימט. המוזיקה דלקה באוזניות, אבל היה כזה רעש (תזכורת לעצמי: להביא אטמי אוזניים לרכיבות ארוכות) שאפילו את המחשבות של עצמי לא שמעתי. ניסיתי לזמזם לעצמי את "רוח שטות" של יהורם גאון, אבל פתאום חטפתי כזה "בום!" של רוח שהפיל לי את הלב לתחתונים (אדומים עם לבבות קטנים בורוד ולבן, למקרה שתהיתם). כשהגענו להפסקה בצומת גולני ירדתי מהבייב ברגליים כושלות ונפלתי ישר לתוך כסא כתר מצ'וקמק ושחור מטינופת שעמד שם. פשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד והלב שלי דפק בקצב הסמבה.
הנסיעה המשיכה כך כמעט עד עין גב. איפשהו לקראת צמח הרוח נרגעה באחת! פתאום יכולתי לחזור ולשחרר את השרירים שהתכווצו מהפחד, יכולתי לשמוע מוזיקה ואפילו… לחייך.

"הוא בכלל נורא גס רוח
מסתובב לו כבר שבוע
בין כל העצים
ואישה אחת אמרה לי
שזה רוח לא נורמלי
רוח פרצים!"

הדבר השני שרציתי לספר להם הוא שאני פצועה! לא, לא פצועה קשה. לא, זה גם לא מתאונת אופנוע. לא, אני באמת בסדר! טוב, אולי תתנו לי לספר? יופי.
דג נשך אותי ברגל. הוא החליט שהלבן הבוהק הזה נראה טעים והוא פשוט נשנש לי את הלמעלה של הרגל. בשנייה הראשונה זה קצת מדגדג, אך יחד עם זה זה מבהיל לאללה. איך שזה קרה שמתי כזו קפיצה על ברוך, שהוא התפוצץ מצחוק. נשארתי במים (תלויה על ברוך) עוד איזה 10 דקות ויצאתי להתלבש.
בתוך כמה דקות כולם יצאו מהמים, התארגנו (איך הם עושים את זה כל כך מהר, למען השם?!) ויצאנו אל הדרך. איך שעליתי על הבייב התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה שדג נשנש אותי ושאני מאמינה לה. הדבר הראשון שהיא צרחה לי לאוזן היה "30 שנה שאני מנסה להוכיח את חפותי!". בתור ילדה היא נושנשה בכנרת על ידי דג. עד היום לא האמנו לה וצחקנו עליה. היום הפצע ברגל הוכיח שהיא דיברה אמת כל השנים.

איפשהו במגידו עצרנו לאכול (מקום איכס, לא בא לי להמליץ עליו) ושוב חוזרים לדרך. מעולם לא רכבתי כל כך הרבה עם כל כך מעט עצירות ועצירות כל כך קצרות.
ברוך והכנענית שכנעו אותי לעלות על כביש 6."בתנאי שאתם לא טסים" היה ההסכם ביננו. כנענית אמרה לי שהיא מאחורי ולא זזה מטר ממני. אלוהים, כמה שהיא מלכה האישה הזו. היא התיישבה לי על הזנב, במרחק בטוח וכל הדרך שמרה על מרחק קבוע ממני, כשברוך מוביל את השירה. אין לי ספק שנראינו חבורה משונה – דו"ש, קטנוע והארלי, שתי נשים וגבר רוכבים בקצב קבוע, עוברים נתיבים אחד אחרי השני, חוזרים לנתיבים אחד אחרי השני. בטח זה היה מראה מעניין. המראה הבאמת מעניין (ומקסים ומרשים ומדהים) נגלה לעיני בבוקר, כשעלינו בכביש מחריש לכיוון מי-עמי: הייתי בין הכלים האחרונים, כשמאחורי אחד העיקולים היתה עלייה ארוכה, בה נפרשו למול עיני שמונים אופנועים מכל הגדלים, הצבעים וקשת השימושים. בפעם הבאה אני צריכה לשמור עת המצלמה ב"שלוף!" בכיס שמאל.

 
*רוח שטות – מילים: אבי קורן

10 תגובות ל במשקף ורוד – רוח שטות

  1. קוראת אותך בנשימה עצורה.
    מקווה שהדג נבהל מהקפיצה שלך, שידע לו לפעם הבאה 🙂

  2. "דיימון-ראניון"…ואת יחד עם סלנג ציורי..נכתב בשפה ייחודית……ליייק גדול יקירתי

  3. הקטנוע הזה יודע גם להגיע למהירות גבוהה יותר. אחלה בלוג. ברכות

  4. מה תנאי הכניסה לטיול הפרלמנט?
    הבת שלי רוצה לבוא איתי לטיול אחד בשבת באוגוסט בטרם תחזור לחו"ל

  5. זוכרת את העיקולים בכביש החוף, שעם מבט נכון הפכו לישרים? גם על הרכיבה ברוח את תתגברי, באחריות, ה-XEVO שלך יודע לעמוד ברוחות הרבה יותר חזקות ממה שחווינו בטיול הזה, זה תלוי בך, ברוגע שלך, בזרימה שלך עם הרוח ועם הכלי.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל