מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית
מלחמה בעוז (מועדון זולו)
עמרי גוטמן
צילום: עמרי גוטמן
ככה מרגיש אגרוף חזק בבטן.
כזה שמוציא ממך את האוויר מהריאות, את יכולת ההתנגדות, מרפה את השרירים וגורם לך להתנדנד על רגליך, שנייה לפני שאתה נופל.
והאגרוף הזה נמשך ארבע שעות.
פעם בשנה, חבורת אופנוענים אוספת כוחות ותרומות ומגיעה למחלקה האונקולוגית ילדים בבית החולים שניידר, ביוזמת שלומי בוארון.
כ-17,000 ש"ח נאספו, מאות צעצועים נרכשו, כמו גם טלוויזיה, שולחן הוקי ושולחן כדורגל- ואתמול הכל הוצעד קוממיות בין מסדרונות המחלקה, על ידי עשרות מתנדבים, בני שבט ״זולו״, זולו של האופנועים.
זו הפעם ראשונה שהזמינו אותי כדי לצלם את האירוע. נפגשנו אתמול בבוקר, כשהראש עוד עסוק במבצע בעזה ובכמה הרוגים ופצועים יש לנו מהלילה. חשבתי שכל הסיפור ייקח חצי שעה. שעה גג. כמה ילדים יש שם כבר? מחלקה. חצי קומה מ ק ס י מ ו ם.
שש. שש קומות שלא נגמרות, וככל שחולף הזמן, ככל שחולפים החדרים, מתרבים הפרצופים והם הולכים ונהיים צעירים יותר ויותר. נערים ילדים ופעוטות שבמקום לבלות בקייטנה כמו חבריהם, במקום לשחק בארגז חול בגן סמוך לבית, במקום להסתבך עם האוניברסיטה שסבתא קנתה, שוהים בחדרי בידוד כאלה ואחרים, ומסתבכים עם שלל צינורות המחדירים לגופם רעל כימי, בניסיון להרוג את הסרטן המקנן בגופם, בטרם יהא מאוחר מדי. מסתבכים עם שמות של סמנים ביולוגיים וסיכויי השתלה. מסתבכים עם מחלה ארורה שלא מתאימה לשום גיל- ועל אחת כמה לגילאים כאלה.
קשה לחייך ולנסות לעודד בתוך כל זה. קשה להתמודד עם עיניהם הטרוטות של ההורים. חוץ מהם המחלקה ריקה. חברים לא מבקרים כי חופש, או כי הוריהם לא היו מוכנים שיגיעו. ילדה בת שש מספרת לי שאף אחד לא הגיע לבקר אותה מאז שעברה את הניתוח. כי אסור.
בת שש.
ילד בן תשע מספר לי על נתוני סרולוגיה, המבשרים על מצבו ומעלים או מורידים אותו בסולם הקדימויות להשתלה. בלעדיה, אין לו סיכוי. והוא מספר את זה בטבעיות ובהשלמה ואני רוצה לנער אותו ולהגיד לו חביבי, אתה מדבר על החיים שלך. והוא יודע. יודע יותר ממני שזו השנה האחרונה, באם לא יימצא תורם. ועיניו הנוגות של אביו מעידות כאלף עדים על המשמעות הזו ועל ההתמודדות עם המציאות הזו. כל יום מסמל עוד כמה גרגרים שנשרו משעון חול אכזר במיוחד. שעון חול קטן. כי לילדים האלה יש מעט גרגרים.
כנו אגרוף בבטן. אגרוף אימתני.
אזעקה באמצע הביקור שלנו. אף אחד לא מתרגש. אף אחד לא ממהר. האזעקה לא משמעותית עבורם. אני עומד מחוץ לחדר המדרגות ועושה סיבוב כדי לוודא שכולם נכנסו. מוצא אמא עם תינוקת בת חצי שנה, שיותר מכל דבר אחר, יש לה צינורות.
את לא באה, אני שואל? לא. לה זה כבר לא ישנה. ולי כבר לא אכפת, ענתה במבט חלול הקבוע בנקודה אחת בחלל החדר. במכונה המעניקה עוד כמה ימים לבתה.
כמו אגרוף בבטן. אגרוף שמפיל אותך לקרשים באבחה אחת.
היה מרגש לראות את החבר׳ה האלה של זולו, שבאו לעשות שמח בכל המחלקה. הרעידו אמות סיפים, עשו בלאגן בכל בית החולים, חילקו מאות מתנות ורק לכמה שעות, העלו חיוך על פניהם של כמה מאות ילדים שהחיוך מרוחק מהם בימים האלה. מרוחק מאד.
תודה לכל מי שתרם להם ועשה. עשיתם טוב.
כתיבה כל כך מדהימה. שהעבירה את החוויה בצורה הכי חזקה שאפשר לבקש.
חוויה עוצמתית ומרגשת.
שרק בשמחות נוכל להחזיר ולשמח אחרים.
תודה רבה לצוות המתנדבים היקר!!!
ושלומי …