מחירון אופנועים מוטו - בגרסא דיגיטלית, בחנויות ובעסקים

קיוואי בנלי
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינדיאן ימין
קונה אופנוע
מטרו באנר שמאל הכי עליון
שרקו
אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
1 על 1
לרט
סטפן
פרפקט קוביה שמאל
סטומפ
KTM עליון קוביה
רפידו
אופנוסנטר קוביה שמאל
אוגוסטה קוביה הכי עליון
מונדיאל קוביה
אינדיאן קוביה שמאל
ברקום שמאל
הארלי שמאל
מתלה לקסדה
HJC

המסע לשבירת שיא גינס וחומות אנושיות

המסע לשבירת שיא גינס וחומות אנושיות

תמי גורלי

יונתן בליק בן ה-29 הוא ישראלי ממוצא אוסטרלי, אבל הוא איש העולם הגדול. הבחור ביקר כבר בלא פחות מ-64 מדינות מסביב לגלובוס אבל חוסר השקט העולמי לא נתן לו מנוח והוא החליט ביחד עם חברו מייקל ריד האמריקני, לצאת למסע החוצה את ארצות הברית כדי לשבור שיא גינס ועל הדרך לשבור גם כמה חומות אנושיות. 

יונתן ומייקל הכירו לא מזמן בפעילויות של קולקטיב המנסה לשנות את העולם דרך תנועה. הם שברו יחד עם עוד 25 חברי הקבוצה שיא רכיבה על קורקינטים ויחד חשבו על השיא הבא כדי ליצור שיח, דיבור, שותפות ואולי עוד קצת אהבה, "האתגר של לבקר בכל מדינות ארה"ב על קטנועי 50 סמ"ק נוצר כי אנחנו נמצאים בתקופה של שסע חברתי וחשבנו שהדרך לקרב לבבות זה ליצור סיפור" מספר בליק תוך כדי רכיבה אי שם בדרום דקוטה, אחרי שיותר משליש מסע מאחריהם. "הרעיון היה שניסע על כלי רכב שמתנייד לאט" הוא מסביר "כשאפשר לשמוע את הגשם מטפטף בצד השני של העולם". "רצינו לא רק להגיע מנקודה א' ל-ב' אלא לחוות גם את מה שקורה באמצע, לחוות אינטראקציה, מפגשים. במהירות של 50-60 קמ"ש אפשר לעצור בקלות בצד הדרך, לנהל שיחה עם אנשים שנקרים בדרכנו". 

הם החלו את המסע בספטמבר מחוץ לפילדלפיה אחרי שלושה חודשי הכנה וכ-70 שעות שהושקעו רק במחקר ובניית מפות מסלול שונות שיאפשרו להגיע ליעד – כך נקבע מסלול כללי העובר בין 48 המדינות, שישלב ניווטים בכל יום מחדש – בעזרת האפליקציה של גוגל מפות, כשהמטרה להימנע ממזג אוויר בעייתי עם הגעתו של החורף, ולהגיע ליעד: בחזרה לפילדלפיה עד ה-30 בנובמבר – סה"כ 84 ימים של מסע בלב אמריקה. 

למרות שהשניים צפו שהם יעוררו עניין מסוים, הם מופתעים מכמות התגובות וההתעניינות שהם יוצרים. חוץ מסיקור שהם מקבלים מערוצי הטלוויזיה והעיתונות המקומית, ישנה אפילו תחנת רדיו שמראיינת אותם יום יום ועוקבת אחרי המסע באדיקות. "האופנועים הם סוג של דרכון, אנחנו לא רק חוצים גבולות בין מדינות בעזרתם, אנחנו גם נכנסים לליבם של אנשים" הוא מספר כשנשאל על התגובות שהשניים מקבלים. "אנשים רואים אותנו וניגשים. אם זה בגלל הקטנועים, או הבגדים התואמים שלנו המציגים את המסע שלפנינו, או שהם פשוט שמים לב ללוחיות הרישוי מפנסליבניה ומתקשים להאמין שמישהו רוכב כזה מרחק על כזה כלי. הם מבקשים לשמוע את הסיפור שלנו בזכות הכלים ובתמורה אנחנו מבקשים את שלהם". 

וזה לא סתם שהם מעוררים השתאות. יונתן ומייק יצאו למסע של כ-14,000 ק"מ על צמד קטנועי הונדה "רוקוס" או "זומר" כפי שהם מכונים במדינות שונות, כלים שעימם אסור אפילו לעלות על כבישים מהירים, כבישי אגרה ואוטוסטרדות אבל זה רק נותן תירוץ להכיר לעומק את מאחורי הקלעים של אמריקה. "קראנו על בחור דרום קוריאני שעשה משהו דומה על הטוסטוס הזה והבנו שזה הכלי שיכול להתאים גם לנו" מספר בליק על תהליך הבחירה ברוקוס ומוסיף "הוא מתאים לרכיבה בכבישי אספלט אך גם בעפר והוא גם ממש חסכוני בדלק. הוא סוחב יופי, אפשר לרכוב איתו 110 מייל לגלון אחד של דלק! עד עכשיו עברנו כ-3,000 מייל (כ-4,820 ק"מ) וזה עלה לנו משהו כמו 60$".

הקטנועים עצמם לא עלו להם כסף, הצמד קיבלו מסוכנות בפילדלפיה את שני הכלים חדשים מהניילונים והם אפילו לא עברו הכשרה כדי לטפל בהם בדרך במידה וייקלעו לצרה. "למדנו רק איך להחליף שמן כי צריך היה אחרי 500 המייל הראשונים ויהיה צריך אחרי כל 3,000 מייל נוספים. נתקלנו גם בבעיה עם הקרבורטור של הטוסטוס של מייק כשהוא לא רצה לזוז, והיה לנו גם פנצ'ר הזוי כשמפתח אלן נכנס במלואו לצמיג והיינו צריכים לתקן פנצ'ר עם דבק גומי. אני הספקתי גם להיעקץ מדבורה בינתיים". 

יונתן שקפץ לארץ להוציא רישיון נהיגה רק כמה ימים לפני תחילת המסע, רכב על דו גלגלי רק באזורי הכפרים באפריקה וסין, עד שהחל לרכוב בין 6 ל-10 שעות ולגמוא יותר מ-250 קילומטרים כל יום כחלק מהמסע. "אמא שלי פחדה תמיד שארכב על אופנוע, אז עכשיו היא ממש לא מרגישה בנוח" הוא מספר ומוסיף שלמרות כל זה היא גאה בו. "גדלתי בתוך חברה שאמרה לי מה אני יכול ולא יכול לעשות ולהשיג. ראיתי דברים בטלוויזיה ולא האמנתי שאפשר לעשותם. אבל עם הזמן הבנתי שאני מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי ולשבור שיא עולם זה הרבה מעבר לגבולות ששמו בפנינו, אנחנו מרגישים שזה יוצר איזשהו כדור שלג, זה יוצר אמון בין אנשים". בגלל שהם אינם מגיעים מתוך קהילת הרוכבים, האחווה של הדו גלגלי הפתיעה אותם "לא ידעתי שככה יקדמו את פנינו רוכבי האופנועים האחרים על הכביש, כל פעם שאנחנו חולפים על פני אופנוענים הם מקדמים את פנינו בסימן ה"פיס" המוכר, נותנים לנו להרגיש חלק מהקהילה כי כולנו חשופים לאלמנטים, כולנו פגיעים להכל ומהכל, המסר מהם הוא We have got each other's back וזה מחמם את הלב". 

למרות שבחלק גדול מהמדינות בארצות הברית אין חובת שימוש בציוד מגן, בחרו מייק ויונתן לצאת לכביש מאובזרים – "אני רוצה לחיות" הוא אומר כאילו בצחוק אבל ברצינות תהומית. מה שהם לא לקחו בחשבון זה עד כמה קר ברכיבה על דו גלגלי – השניים נאלצו להצטייד בבגדים חמים בחנויות צדקה במהלך הדרך, ועד כמה המסע הזה קשה מנטלית. "כל אדם בריא יכול לעשות מסע כזה מבחינה פיזית אבל זה קשוח, חום, גשם ואפילו שלג. אבל לא נשברים וממשיכים כי יש שיא עולם וחשוב לנו להשאיר חותם חיובי על העולם ויצירת אמון בין זרים כשאנחנו חווים את מה שאנשי האופנועים כבר יודעים שקיים, עזרה הדדית, לשמוע סיפורים ולהיות שם אחד בשביל השני".

תגובות

אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל