מחירון אופנועים מוטו - בגרסא דיגיטלית, בחנויות ובעסקים

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינדיאן ימין
הווסקוורנה באנר שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
קונה אופנוע
אבניר קוביה שמאל
שרקו
ברקום שמאל
KTM שמאל
תמוז
לרט
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
אוגוסטה קוביה הכי עליון
KTM עליון קוביה
1 על 1
סטפן
הארלי שמאל
אינדיאן קוביה שמאל
מתלה לקסדה
HJC
מונדיאל קוביה

דבר האורך – טל שביט. יולי 1988, גיליון מוטו מס' 6

דבר האורך – טל שביט. יולי 1988, גיליון מוטו מס' 6

 

ציפור קטנה כמעט קפאה מקור ביום חורף צונן, כשהכל היה מכוסה קרח והסתבר לה ששכחה להוסיף אנטי-פריז לוורידים. היא רבצה על השביל בחוסר אונים ותכננה את צוואתה, עד שצל גדול כיסה את עין השמים המעוננים (איך היה צל בלי שמש? אל תשאלו אותי, אני רק מספר מה היה שם). היא הביטה כלפי מעלה וראתה שפרה גדולה נעצרה בדיוק מעליה ומתכוננת לפרוק מטען-מעיים כדרכה משכבר הימים… העוגה הריחנית נחתה בדיוק על ראשה של ציפורנו המסכנה, והיא לא ידעה אנה היא באה מרוב בושה וריח. אבל לפתע התברר לה שהקור המקפיא עוזב את עצמותיה אט-אט, ושהחום הבוקע מהתוצרת הפרתית משובב את נפשה להפליא… בתוך זמן קצר היתה הציפור לאדם חדש, אם לנקוט בלשון ספרותית – אפילו שבפועל נשארה ציפור, כמובן. שריריה הפשירו כליל והיא מצאה את עצמה מוכנה להמשיך במסעה הביתה, אך אבוי! האיחסה החמימה מסביבה לפתה את כנפיה לבלי יכולת לזוז, בצר לה קראה הציפור המסכנה "הושיעו! הושיעו!" בשארית כוחותיה. את שוועתה העולה שמימה שמע החתול השכונתי; הוא הוציאה בקצות אצבעותיו, ניקה אותה כמיטב יכולתו מהשיט ומהנוצות ושם אותה על הגריל עד שהיתה עשויה היטב…

הסיפור ישן, ומוסר ההשכל מוכר: לא כל מי שמחרבן עליך דופק אותך, ולא כל מי שמוציא אותך מהחרא דווקא דורש את טובתך. ומה הקשר אלינו, תשאלו? ובכן אנחנו, רבותי, שקועים בחרא המון זמן, ולהרבה מאתנו נדמה שטוב ככה – אחרת קשה לי להסביר מדוע אנחנו שותקים, ומדוע אנחנו נותנים שיחרבנו לנו על הראש. אז הסיפור נחמד ומוסר ההשכל שלו נכון לעיתים קרובות, כן, אבל כשהחרא מגיע אל מעל לגובה הראש מגיע הזמן לעשות משהו בנידון. ואני רוצה לומר לכם שמבחינתי, החרא עבר את מפלס השתיקה מזמן.

טוב לכם היום, כנראה. מתאים לכם שקל לעבור את מבחני הרכיבה כי רמת הלימוד היא בזיון לכל מדינה מתקדמת. למה לא? הרי "לי זה לא יקרה", נכון? לי כבר יש רשיון, אז מה איכפת לי אם התלמידים בבתי-הספר לנהיגה יוצאים משם ללא הידע הבסיסי שהם צריכים כדי להשאר בחיים? זה בעיה שלי? אז מה אם המיסוי על אופנועים גבוה יותר מאשר על מכוניות? לי כבר יש אופנוע שעלה הרבה כסף, אז לא כדאי לי שיורידו את המיסוי כי אז ירד גם ערך האופנוע שלי, לא? אני אפסיד כסף! נו וויי, אמיגו! אני על זה לא מתכוון לצעוק. לא אני. לא משתלם לי. מתייחסים אלינו רע בבתי המשפט? אין דבר. נשקיע במגלה רדאר. אותי לא יתפסו. ואם יתפסו, נקווה שעורך-דין טוב יוציא אותי בזול. כן שמעתי שיש פריירים שאכלו אותה בשנה שלילה. אז מה? פריירים לא מתים, הם רק מתחלפים. אני לא אצא פרייר. לא כדאי לעשות רעש בעניין, כדי שהמשטרה לא תחפש אותנו עוד יותר ממה שמחפשים אותנו עכשיו וכדי שבבתי המשפט לא ישימו עלינו עין עוד יותר.

עם הלך-מחשבה כזה, רבותי, לא ירחק היום בו נאלץ כולנו לרכב על קורקינט. שמתם לב, אולי, לתהליך שקורה בשנים האחרונות בכל הקשור לייבוא אישי? שמתם לב, שאופנועים – רק אופנועים –  מחוייבים ברשיון יבוא? שאלתם את עצמכם פעם מדוע, והאם זה צודק? האם המילה אפליה לא מזיזה לכם משהו? ואם לא די בכך, מונעים ממך להביא את האופנוע שאתה רוצה, והנמצא ברשימה המותרת ליבוא, מהמקום בו אתה יכול לרוכשו במחיר הזול ביותר. זאת – בטענה מגוחכת כי אין המדובר באותו הדגם… לזה אני קורא התנכלות לשמה. ומאחר וגם זה, כנראה, לא עוזר, מחייבים אותנו כעת ליסוע לחו"ל בעצמנו כדי להביא את האופנוע! לפעמים מתקבל רושם, ורושם חזק, כי משרד התחבורה פועל כדי לשרת את היבואנים ולא את הציבור. לנו במוטו נראה כי הענין הזה שווה חקירה. אולי באמת יש לאנשי משרד התחבורה אינטרס למנוע יבוא אישי של אופנועים מסויימים? זה לא בדיוק דמיוני, לפחות אם לשפוט לפי ההתנהגות של מחלקת היבוא של משרד התחבורה לאחרונה.

כנראה שמשרד התחבורה מבין רק אם מדברים אליו בלשון של בג"צים. אחרי הכל, מה יש להם להפסיד? זה מזכיר לי את הסיפור על המלצר שהגיש חשבון מנופח במסעדה. הלקוח בדק את החשבון ומצא סעיף "הולך – 540". מה זה, תמה הלקוח? ניסיתי, אמר המלצר. לפעמים הולך, לפעמים לא הולך.

אז משרד התחבורה מנסה. הוא יודע שהציבור יקבל את הגזירה בראש מורכן. ובמקרה הגרוע יהיה מישהו שיתעקש ואולי יגיש בג"צ. ביג דיל. יחליט בג"צ נגדנו? נחזיר את המצב לקדמותו ונחשוב על גזירה אחרת להצר את צעדיהם של האופנוענים. מצד אחד הם מנפנפים בדגל הבטיחות כדי להצדיק את המיסוי האסטרונומי ואת ההתנכלות הבלתי פוסקת לרכב דו גלגלי; בזאת הם מתעלמים מהמציאות, כי כמו שהסברתי בגליון הקודם, הדו-גלגליים גורמים לפחות נפגעים ביחס למספרם על הכביש. עובדה. אבל מילא: אם הבטיחות כל כך חשובה להם, מדוע אין הם קובעים תקן סביר לקסדות-מגן, למשל? מדוע אין הם עורכים בדיקה מקיפה של מערכת הרישוי ולימוד הרכיבה? מדוע אין הם מוכנים להשקיע מאמץ מינימלי בצעדים שהיו עשויים להקטין משמעותית את כמות הנפגעים בדרכים?

נכון, עבור מי שרוכב על האופנוע הנסיעה אינה בטוחה כמו במכונית; בכך אין ספק. אלא שהנזק לזולת שגורם האופנוע פחות בהרבה. כפי שאחד הקוראים כתב לנו, מכונית כמו סיטרואן דה-שבו הרבה פחות בטוחה לנוסעים בה מאשר וולבו, אבל בשל כך אין מטילים עליה מיסוי גבוה יותר. להפך, בכל מקום אחר בעולם נותנים לציבור את חופש הבחירה, אבל נותנים לרוכבים את הכלים – במדינות מתקדמות, בכל אופן – להתמודד עם הסכנות בכביש על-ידי הדרכה נכונה. מונעים מרוכבים טירונים את האפשרות לרכב על כלים חזקים ומהירים מכפי יכולתם, ומוודאים כי יתקדמו הלאה רק לאחר שיצברו נסיון וידע מתאימים.

נמאס לנו מהזלזול בציבור הרוכבים, נמאס לנו מהאפליה, נמאס מההתנכלות, נמאס מחוסר הצדק המשווע. הגיע הזמן לעשות משהו בנידון, ואי אפשר לחכות עוד. בארצנו קשה להשיג משהו בלי לצעוק ובלי להפוך שולחנות, וזה בדיוק מה שאנחנו נעשה.

בגליון מוטו הבא נודיע לכם על המועד והמיקום המדוייק. קיבלתם התראה של זמן רב מראש. אנחנו לא נהיה מוכנים לשמוע שום תירוצים. לא בעיות עבודה, לימודים, אישה וילדים. כשיקבע המועד אתם מוכרחים להיות שם. ביחד.

4 תגובות ל דבר האורך – טל שביט. יולי 1988, גיליון מוטו מס' 6

  1. טל שביט- איש יקר אשר יסד את אבני הדרך של האופנענות המודרנית בארץ. וגם את האתר הזה.
    החוסר שלו מורגש…

תגובות

אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל 2