fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
מידלנד שחורי 140 על 70
מוטוטאץ דקר
לרט
voge מוטו24 באנר
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
אודי דגן 140 על 70
סטפן
MV קוביה

אנטוניו והנחש | פוך קוברה: הכי מהיר ב־50 סמ"ק

אנטוניו והנחש | פוך קוברה: הכי מהיר ב־50 סמ"ק

כתב: בן אנטוניו קדרון

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 2, מרץ 1988

מפתח מוזר, עם סימול "PUCH" גדול וברור מתנוסס עליו, הוכנס לשקע המתאים.
סיבוב קל הדליק נורה כתומה שהודיעה לי שהאופנוע בניוטראל. דריכה בריאה על ה"קיקסטרטר" ורעם המנוע מילא את האויר בצליל הבס היפיפה שלו …רוח קרירה של 7:50 בבוקר נשפה על פני והקיצה אותי, שוב, מחלומות השווא: שוב קיקסטרטר… ושוב… ושוב… ושוב. כלום.

8:20 אני נכנס לכיתה בריצה, מזיע, כשבכרטיסית האוטובוס שלי נקב נוסף, והמורה בפרצוף חמוץ – "שוב לא נדלק לך?!…"
היא לא מבינה שכמו בפרארי, גם בפוך קוברה נכון להגיד ש"כשהוא בסדר – הוא נפלא".
עדיין זכורה לי המודעה הקורצת בעיתון, "קוברה למכירה", שגרמה לי הרבה דפיקות לב. מאז ומתמיד טיילו שמועות ש"פוך קוברה" הוא המהיר מכולם, אך שקיימים רק שמונה כאלו בארץ, ושהם יקרים יקרים.
לאחר שיחת טלפון בהולה עם אורי, המוכר, הגענו לסימטה תל-אביבית נידחת ושם הוא עמד לו, מכוסה ביריעת בד דהוי שהיה פעם פרחוני, ונצנוצי גופו הזהוב-עמום מבצבצים מבעדה.
אמי לא התאפקה והרימה את הכיסוי, אני לא מגזים בציטוט: "חמוקי גופו פשוט שיגעו אותי. מין כוח היה עצור בעיצוב, מין איכות שהיא מעבר לתכתיבי האופנה העכשווית" נזכרת אמי. ואני, מצדי, מצאתי את חלומי הבלתי-אפשרי רוגע לו מתחת לכיסוי הדהוי, מחכה לי.

תוך דקות אחדות כבר נסענו שנינו, קוברה ואנוכי, בכבישי ת"א הסואנת, בוחנים זה את זה.
בעודני בכבישים, וראשי מרחף אי-שם בעננים ורודים, נסענו לאיבוד. אורי חיכה ופניו מודאגים ביותר, רוגז, ורוטן איך הפקיר את אהבתו בידי הזרה והצעירה.
בעיניים נוצצות שילשלתי לידיו את הסכום שנראה עכשיו פעוט מקודם. הוא עוד הספיק להביע כמה הרהורי חרטה, אבל אנחנו לא חיכינו.
80 הקמ"שים שהאופנוע גרד לאחר מאמץ ארוך ובעזרתו הנדיבה של הטבע (כיווני רוח וזויות קרקע שונות) לא סיפקו את ציפיותיי. כיוון הצתה קפדני וניקוי יסודי של אגזוז הלחץ היפיפה הבהירו שיש עתיד. לאחר שהתברר שהקומפרסיה במנוע (הלחץ שהבוכנה יוצרת כשהיא עולה – מה שמראה על מצבם של הפיסטון והרינגים) חלשה, הזמנתי הישר מהמפעל בארץ מוצאו – אוסטריה – פיסטון, רינגים ושני גלגלי שיניים לקיק סטרטר שהחל "לזייף". שלחתי גם צילום שלנו בדרך לירושלים. עד שהחלקים הגיעו הספקתי לצייד את האופנוע בכידון יעני "קליפ-און" שדורש רכיבה מכופפת לפנים – בשכיבה.

גם את הכידון הזמנתי במיוחד. אחרי שפירקתי את המנוע והראש, התברר שיותר קל לפרק… אבל סוף-טוב, ולאחר שבן דודי יובל ואחי יקיס חברו יחדיו והרכיבו (אני אפילו קצת עזרתי) את אשר פירקתי, נולד האופנוע מחדש. צמיג "מצלר" קידמי חדש אפילו שיפר את המצב.
נתוניו היבשים של האופנוע כוללים רשימה ארוכה של אביזרים המתאימים יותר לאופנועים כבדים, ואף 50 סמ"ק אחר לא יכול להתחרות בהם (כן, גם לא "סוזוקי TSW”. וגם לא "פנטיק ריידר").
הכל מתחיל מבוכנה בנפח 49.9 סמ"ק (ייקים האוסטרים, הא?), שראשה קמור – מה שמעלה את יחס-הדחיסה. מסביב לבוכנה ובין צלעות-הקירור מתרוצצים להם מים ומקררים את הלהט בלהט, ומגיעים עד הרדיאטור הגדול שבחזית. הדלק מגיע לבוכנה הישר מקרבורטור 20 מקורי, מתוצרת "BING" המייצרים בדרך-כלל קרבורטורים ל-BMW. בקרבורטור מצויות דיזות מדגם B – וזהו הסוג הגדול יותר.

לכל היחסים דואגת תיבת הילוכים בת שישה הילוכים (אלא מה) כשההילוך השישי הילוך יתר, אך גם החמישי גבוה מהחמישי של הסוזוקי TSX. לחשמל ידאג מצבר GV. לאפקט הצליל דואג אגזוז לחץ מקורי. כל הדאוין מפיק ½6 כ"ס וקו אדום מנסה לשכנע אותי לא לעבור את ה־9,000 סל"ד.
אותם ½6 כ"ס צריכים לדאוג ולדחוף לא פחות מ־97 ק"ג יבשים (סוזוקי X שוקל 87 ק"ג), עד שכל 13 הליטר (!)  שבמיכל יאזלו. את כל המסע יעצור תוף אחורי ודיסק קידמי מתוצרת מגורה. בולמי "מרזוקי" יעשו לך את היום ואפילו יאפשרו לך חמישה מצבי קפיץ בשני המתלים האחוריים. הפוך נעול על צמיגי כביש – צמיג פירלי אחורי, מקורי, במידות 3.00-17 ומצלר קידמי במידת 2.50-17. העיצוב שמקורו אי שם בשנות השבעים מצליח עדיין להיות מרשים ותוקפני למדי, וזועק ביצועים. המושב מרווח ומרופד כמו שצריך ומספק נוחות של כורסת טלויזיה בהשוואה ל־50 אחרים, ביחוד לנוסע שמאחור. מאחורי המושב, בזנבו של הנחש, ישנו תא מטען זעום שיכיל סמרטוט, קצת כלים, פתק קניות מאמא, ובקושי גם "פסט" (fast). פיירינג (מגן רוח) בסטייל של אופנועי מירוץ מנתב את הרוח לא רע, נראה על הכיפק וחובק לוח שעונים מרשים, הכולל מד טורים ומד מהירות גדולים, מד חום קטן ושלוש נורות בקרה לאיתות, ניוטראל ואור גבוה. ללא ספק – מקור קינאה לכל טייס 16-F.

יאללה, נמאס כבר  כל היובש הזה – בוא נרד מהדף אל הכביש.
הרגע הגדול היה הפתיחה הבלתי נמנעת עם TSW שצד X־ים באיזור, ושיניו חשקו גם בקוברה. נקבע מסלול של 300 מטר בערך, קצת בירידה, ואות הזינוק ניתן. אני יכול לדמיין את חיוכו לאחר עשרת המטרים הראשונים, כשפנסי הגדול והמלבני נשקף במראתו, אך האם אשאר מאחור? האם הקוברה יאכזב? לא, לא לשם כך עמלתי. לאחר שהקוברה ואני תפסנו שוונג כבר לא הייתה בעיה נוספת באופק. הילוך שלישי: מתקרב, מתקרב, קו אדום, 10,000 סל"ד,רביעי, נושף בזנבו, מדביק אותו. מגיע. עדיין הפרש של גלגל בינינו ועדיין יש 200 מטר לפנינו. נכנס שוב לקו האדום, מחליף ב־9,500 לחמישי, אנחנו מקבילים ו… המשך בחודש הבא.
סתם בצחוק.

…עקפתי! החמישי מושך לא רע, 9,000 סל"ד, אפשר להירגע כשיש עוד 100 מטר לפנינו והוא כבר מאחורי, ולי יש עוד הילוך שישי ברזרבה. מעביר לשישי, הרגליים על הרגליות האחוריות, ואני רכון על האופנוע מסתכל דרך הפיירינג ומביט בראי, דואג שהפער יהיה גדול ומרשים ככל האפשר. בקו הגמר הגעתי ל־10,500 סל"ד  בשישי, 1,500 מתוכם אדומים, ושלוש ספרות על הספידומטר. רק בשביל הרגע ההוא, והשמועות של אחר-כך, היתה שווה כל ההשקעה שבאופנוע.
לפי מדידות עם האופנוע של אבא שלי (500CX), הקוברה באמת מגיע למחסום שלוש הספרות הנכסף, אך מתקשה לעבור אותו, ולפי נסיוני במשך השנה וחצי שלנו יחד – הוא המהיר מכל ה־50־ים, גם אם זה מקומם כמה מהקוראים.

אני יודע שהוא מדליק אותי יותר בקלות ממה שאני מדליק אותו ובכל זאת, כשאני מצליח, מתגלה כי יתרונו החשוב אינו ביצועיו כי אם אחיזת הכביש שלו וכושר התמרון שהוא מעניק בזכות משקל מתאים ומתלי כביש לעניין. יכולת תמרונו דומה יותר לזו של דו-פעימתיים בנפחי 125-250 סמ"ק מאשר לאינדורואים ("קרוסים") בנפח 50 סמ"ק. תמיד איבדתי אומץ לפני שהוא איבד את הכביש. ואולי בעצם מעולם לא הבאתי את האופנוע הזה למבחן אמיתי עד לסף מגבלותיו.
תמיד ניסיתי להשכיב עוד קצת ועוד קצת, ולהיכנס לכל סיבוב קצת יותר מהר מהפעם שעברה, ועוד יותר מהר, ועוד יותר עד… שאבדו לי בפתאומיות מדהימה האומץ והעשתונות ורק בזכות רזרבות האחיזה שעוד היו לקוברה, יצאנו מזה הוא אני וגבע (אותו הרכבתי …) בשלום, במקום לצאת מהכביש בהחלקה. עזיבת הגז הפתאומית היתה מעיפה כל אופנוע חוצפן שבכלל היה מעז לנסות להיכנס לסיבוב בכזאת מהירות אינפנטילית, ואפילו שעצרנו להירגע מיד בתום הסיבוב, לא נרגעתי עד היום – שנה אחרי.
טוב, אז צחקנו על כולם לאורך כל הדרך, אבל כשהגענו לקאנטרי נכנענו, אני והקוברה, לחולות. עמדנו לנו שנינו מביטים בכל החבר'ה שעושים חיים, ושנינו חיכינו לאותו רגע – הדרך חזרה הביתה. אין ספק. אם אתה רוצה להיות הכי טוב במשהו – עליך לוותר על תחומים אחרים. יכולת כביש טובה בעיקר וגם ביצועים זריזים באים על חשבון היכולת של הקוברה מחוץ לכביש.

בעוד שהסוזוקים והפנטיקים למיניהם נותנים פשרה טובה בין יכולת שטח וכביש, מה שנקרא "אינדורו" או "דו שימושי" שהוא חצי כביש וחצי שטח (בניגוד ל"קרוס" שהוא אופנוע שטח בלבד), הקוברה מתוכנן כאופנוע כביש – מה שהופך אותו לחד-שימושי ומונע ממנו לקפץ בקאנטרי. במקום לקפוץ דאגתי לנצל כל סנטימטר כביש וכך מצאתי לי מורה פרטית למתמטיקה, שהיתה שוכנת משום-מה בסופו של כביש מפותל להפליא, ארוך ואפילו קצת בירידה. מיותר לציין שתמיד הגעתי לאסוף את לילך (למדנו יחד אצל המורה – כסף, כסף) באיחור ותמיד הגענו באורח-פלא לשיעור בזמן.

עוד חשוב שמיותר לציין שברבע השעה הראשונה של השעור נרגענו מ"תהפוכות" הדרך וברבע שעה האחרונה ערכנו הכנות נפשיות לדרך חזרה הביתה בשלום. אפשר לציין, כבדרך אגב, שהרבה אחרי הבגרות במתמטיקה עמלה לילך לשכנע את החבר החדש שלה, שעדיין היה בהרצה, שיקנה את האופנוע (באחת מהפעמים שהחלטתי למכור אותו, והתחרטתי).

יובל תמיד טען שהוא סומך בעיניים עצומות על תשלובת "קוברה – בן אנטוניו" ובאמת כל פעם שהרכבתי אותו היה עוצם עיניים. דווקא ריקי גילתה שהאופנוע הזה יודע לא רק לנסוע, אלא גם לעמוד. שעתיים "בילינו" ליד מסעדת "מי ומי" מנסים להבין מה לא בסדר לעזאזל, ומדוע הנחש מתנהג כפרד.

כמו לכל דו-פעימתי אחר יש לו נטיה להצפות. שלא כמו כל דו-פעימתי אחר (תשאלו את ריקי) נטייתו להצפות נטייתית ביותר, והופכת אותו לאופנוע שדורש כיוונים תקופתיים, בעיקר כיוון ההצתה, כדי לשמור עליו במצב שבו יתניע כשצריך, וגם להתניע צריך ללמוד.

הבעיה העיקרית של האופנוע הזה מסתכמת לדעתי בכך, שכמידת ההנאה שאפשר להפיק ממנו (ואפשר) כך גם מידת האכזבה כשהוא דופק לך ברז, ואתה יודע מה – מילא בית ספר, אבל כשרותי מחכה…

מתישהו אפילו התחלתי לדאוג שיזכרו לספר "נסעתי על הקוברה" וישמיטו "יצאתי עם בן".

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן

3 תגובות ל אנטוניו והנחש | פוך קוברה: הכי מהיר ב־50 סמ"ק

  1. אי שם רגע לפני שנות ה 90 זכיתי להבין על מה כתב בן אנטוניו.
    אצלי הקוברה תפקד קצת יותר טוב, אבל דווקא אחיו היותר נחות הפוך פיוניר נתן יכולת שבילים קלילה מה שפתח את הדלת לווילים ומשחקים

  2. איזה יופי שאתם משמרים את ההיסטוריה ומנגישים את הכתבות לכולם.
    שנה טובה

  3. איזה כיף! הכתבה הזאת תופסת אותי בקוסמוי, תאילנד, עם בת זוגי וארבעת ילדי. בחוץ מחכים שלושה קטנועים ליום נוסף של גילוי חופים וחזרה מאוחרת מדי, חשוכה, מפותלת, וגשומה, כיאה לחזרות. היה פעם יותר רומנטי, או שזה רק נדמה? דוקאטי מייצרת פה, בתאילנד, את הסקרמבלר וטריומף מחזיקה פה כמה מפעילים שכולם עמלים על ייצור פיסות רטרו שהשוק הרעב שואב בהתלהבות. כשאני מהגג בזה, בבית מחכה לי אברת 595. כמו הקוברה- הרבה רומנטיקה והומור, מידה סבירה של ביצועים ומינימום פרקטיקה. לחיי השנה החדשה!

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל