fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
תמוז
מוטוטאץ דקר
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
אודי דגן 140 על 70
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

רומניאקס תם – סיכום המירוץ מזוויתו של צלם

רומניאקס תם – סיכום המירוץ מזוויתו של צלם

עמרי גוטמן

צילום: עמרי גוטמן

“אתה יכול לעזור לי מחר בבוקר? שאל אותי אריק. יש מסיבת עיתונאים של החבר’ה שיוצאים לרומניאקס, משהו קצר וכמה תמונות, לא יותר”, זה כל מה שהוא ביקש. 

למחרת בבוקר הגעתי למתחם UPS בנתב”ג עם מצלמה, רק כדי לצלם. 

אבל נשארתי לשמוע את המתמודדים- גם כי חלקם חברים, וגם כי יש משהו מסקרן בדבר הזה.

חלק מהרוכבים לדוגמא נהנה מחסות מלאה של ד.ל.ב. ואינם צריכים לדאוג לדבר. אחרים נוסעים במימון עצמי מלא וצריכים לדאוג להכל מא' ועד ת'.



מזלם של אלו שלא זכו למימון מלא שנתקלו ברונן כהן ואיציק קלנר מקבוצת UPS שהפכו לאבא ואמא (משאירים לכם לנחש מיהו מי) ודאגו להכל, כולל שילוח האופנועים, מה שבוודאי הקל מאד על כולם. 

עקרונית כל אחד יכול להירשם ולנסוע. רק תביא אופנוע ותבוא.  
עד אמצע ההצגה כבר סימסתי לזוגתי שתחיה שאני רוצה לנסוע, והיא, בלי לחשוב פעמיים, השיבה בחיוב- ברור שתיסע! אשת חיל. 

יצאתי ממסיבת העיתונאים, התקשרתי לאריק ואמרתי לו שנוסעים לסקר את הרומניאקס. לא יודע איך נשיג מימון, לא יודע איך מסקרים דבר כזה, אבל היה לי ברור שבאירוע כזה, שבו מתחרים 12 ישראלים – דו”גרי חייבים להיות שם. לקח לו שניה ואז נפל לו האסימון- חייבים להיות שם!

מכאן התחילו דברים להתגלגל מהר- תוך שבוע צריך לסיים את כל ההכנות. שיחה זריזה לרונית ויש כרטיס טיסה במהירות שיא, ניסים ברדה ואריק רוזנבלום ארגנו פגישה עם רונן כהן מקבוצת UPS , עם ארז בנק מהיח”צ, ועוד אחת עם אבי ששון ונעמן זהר מ-ד.ל.ב. מוטוספורט ויש לנו את כל מה שדרוש לנסיעה.

סידורים אחרונים בעבודה, ועוברים לסידור אמצעי הלחימה- ציוד הצילום. 

מה בכלל לוקחים למסע כזה? האינסטינקט אומר לקחת הכל D4S . כמצלמה ראשית D7100 ,כמצלמה משנית, השילוש הקדוש ( 70-20, 24-70, 14-24), 17-55 לקטנה, מחשב נייד עם לייטרום סוללות, כרטיסי זכרון, מטענים, אייפד והתיק כבד כמו תד”ל פילים- לצעירים שבינינו זה מעלה זכרונות מסוייטים של לילות מהמדבר.

20 קילו יצא בטוטל על ציוד, עכשיו לך תעלה דבר כזה למטוס כתיק יד. אין סיכוי שאת כל חיי הצילום שלי אני שולח במזוודה שתגיע למנצ’וריה בטעות. 

טלפון ליובל, סוכן הביטוח לסדר כיסוי ביטוחי לכל הציוד וכמה דקות אחרי שהסדיר את נשימתו ועיכל את הרשימה הוא הצליח לארגן גם ביטוח לכל הכבודה הזו.

בסיוע איציק קלנר ורונן כהן יצרתי קשר עם האחראי על העיתונות שם, ג’ייקוב, שהשיב מהר וסגר את הפינה האחרונה. יש אישור צילום כעיתונאי!

שידכו לי צלם וידאו של YNET ויום הטיסה הגיע מהר, מהר מדי- לפני שהספקתי לשבת על המסלולים לכל יום. 



הגעה לבוקרשט באמצע הלילה, והפתעה- קובץ ה- PDF ששלחו לי להשכרת הרכב – לא נפתח. באף תכנה ובשום דרך. שיטוט לילי באזור השכרת הרכב של נמל התעופה בוקרשט לא היה בתכנון כלל. 


שיחה עם נציג של חברת ההשכרה והוא מעיר מישהו בטלפון, ואחרי רבע שעה מגיע איש מדובלל שנראה לא מרוצה בלשון המעטה ומדבר רומנית שוטפת, אבל לא אנגלית. עם תנועות ידיים ותמונת דרכון מצליח העובד המדובלל לאתר את ההזמנה, ושולח אותי ברכב, אם ניתן לקרוא לעגלה הזו שכתוב עליה אופל רכב. 

נסיעה לילית ברחבי העיר השוממת כדי לאתר את המלון שהילה נמצאת בו במסע אחר, המתנה לבוקר (היא בכל זאת קמה בשבע בגללי), ארוחת בוקר ויציאה לסיביו הממוקמת בלב טרנסילווניה.  

כשאני יוצא מהמלון אחד מנהגי המוניות אומר לי שווייז עובד כאן. (עכשיו הוא אומר?!) ניווט של שעתיים באמצע הלילה היה נחסך ממני, אבל מצד שני ממילא לא היה לי מה לעשות.

כשמכניסים לווייז את העיר סיביו הוא מראה 289 ק”מ וכמעט ארבע שעות נסיעה. עולה על אוטוסטרדה שנראית כמו כביש גהה בשנות ה-70’ (מסלול אחד לכל כיוון, בלי הפרדה בחלק מהמקומות) אבל בכל זאת, מותר 130 קמ”ש; אז איך לעזאזל בכל זאת לוקח להגיע לסיביו ארבע שעות?! 

התשובה מתגלה די מהר, כשהאוטוסטרדה מסתיימת בפניה שמאלה של 90 מעלות, כאילו פונים מדרך נמיר לארלוזורוב. מ-130 קמ”ש ל-50 קמ”ש במכה אחת. מנקודת האמצע הזו, כל שאר הנסיעה עוברת במהירות 40-60 קמ”ש. ובכל כפר יש שוטר עם ממל”ז. מזל שהנוף מדהים.

הגעה לסיביו בשעת צהריים כשאני מרוט אחרי שני לילות בלי שינה, איתור המלון שבו עמדת הפיקוד של רד בול, עמידה בתור לעמדת העיתונות ועוד סיבוך. רונן כהן מגיע תיק תק ומסדר הכל בחיוך וברוגע, כאילו אין לו מירוץ על הראש. יש תג עיתונאי. 

סיור באזור הפרולוג הקרוב למלון מגלה שאת הרחוב הראשי של סיביו הפכו למעשה לגן שעשועים פרי מוחו של אחד ממייסדי האינקוויזיציה, אם הוא היה חובב אינדורו- בולי עץ ענקיים, מכולות אשפה, אלפי סלעים, כבלים ומה לא, נשפכו לרחוב הזה כדי להפוך אותו למסלול גיבוש לאריות הים, רק ממונע.

הגעה למלון, פגישה עם ליאור, צלם הווידאו ואני מנסה להבין את המסלולים הצפויים לנו בשטח. 

קריאה בנקודות התצפית המומלצות מגלה תיאורים כלליים ומעורפלים למדי (”אחרי מרכז הכפר פנייה ימינה, היכן שיחצו האופנועים”…הלו? אנחנו רוצים להגיע לשם לפני האופנועים, לא אחריהם…הרעיון לצלם קוליס על דרך עפר ולכתוב שכאן עבר ווקר לפני רבע שעה נשמע לי הזוי) ושהקטגורייה הבכירה, שבה מתמודדים טובי הרוכבים, כמעט לא משיקה לקטגוריות שלנו, מה שמציב אתגר עצום.

בפרולוג אני תופס עמדה אסטרטגית ומחליט להמר – את מצלמת הגיבוי אני נותן למרון קליגר ולאחר מכן לאוהד רביד, כדי שיתפסו את התמונה הכי חשובה של אותו יום- תומר שמש הישראלי, מזניק את המירוץ כולו. בעיניי זו היתה תמונה אדירה. כמה מאות רוכבים מכל העולם ממתינים בעוד תומר מזנק ראשון. עם כל הציניות, היתה לאקט הזה משמעות פטריוטית אמיתית.
באמצע הפרולוג גשם שוטף וה-D4S לא מפסיקה לתקתק. יצירת אמנות טכנולוגית. גם בבוץ ובאבק היא לא תאכזב, והורידה לפחות דאגה אחת מהלב.

חוזרים למלון עם יותר מ-2,000 תמונות, מיון ארוך ועריכה, כתיבת טקסט והולכים לישון אחרי 02:00. לילה טוב.

למחרת יום שטח. אומר לליאור שצריך לצאת בשבע, כשיוצאים מגלים למעשה שהמירוץ החל ושטעיתי בקריאת הזמנים. חישוב זריז ומוצאים ערוץ נחל שבו יחצו כל הרוכבים, מחכים שכולם יעברו וממשיכים לנקודה הבאה ואז לסיום. 

בנקודת הסיום ממתינים לכולם ואז מתחילים להופיע הבכירים- ווקר, ג’ארוויס והחבר’ה. בהחלטה של רגע אני אומר לליאור לבוא איתי, מנופף בתג בפני איש האבטחה ונכנס עם הרבה בטחון עצמי וחוצפה ישראלית לתוך המתחם השמור לצלמי רד בול בלבד. מקסימום יזרקו אותנו.

המטרה הושגה- ראיונות עם ווקר, ג’ארוויס, בולטון וגומז בוצעו בהרבה התרגשות. פעם ראשונה שאני פוגש את החבר’ה האלה, ותכל’ס, פעם ראשונה שאני מראיין מישהו בlevel  הזה של עולם הרכיבה…מדווח לאריק עם מעט התרגשות וכשמגיעים למלון מסתבר ש-YNET לא מאשרים שיתוף בחומרים. כי הצלם שלהם, וכך הלכו לפח הראיונות. ארז מנסה לעזור, אריק מנסה. כלום. אין אישור. 

מגיעים למלון – שוב עם יותר מ-2,000 תמונות – מעלה למחשב ו…הוא קורס.


 
מכבה את המחשב, נותן לו לנוח ומדליק שוב – ו… ניחשתם נכון- שוב המסך הכחול שכל משתמש ווינדוז מכיר. מזל שלא מחקתי את התמונות. 


נסיעה למרכז קניות ורכישת מחשב חדש, הוצאה כבדה ולא מתוכננת, אבל לא יעלה על הדעת להמשיך את כל הימים הנותרים בלי סיקור יומי וגלריה ראויה לשמה.

גם היום הזה ללא שינה נורמאלית ומסתיים אחרי 02:00 ולמחרת השכמה ב-05:00, מה שגורם לליאור לחבב אותי עוד פחות מאשר ביום הקודם. בחור טוב ליאור, לא מגיע לו אחד כמוני. אבל הוא מחייך למרות הכל. 


בסוף היום הבא אני מסתדר ומצליח לצלם את הראיונות באופן שיאפשר לי להשתמש בהם בלי לבקש טובה מאיש. 
שוב מאבק בנקודות הציון, ושוב הגעה כמעט מקרית לכמה מהנקודות היפות ביותר במסלול.


ביום הבא המסלול מסתיים בנהר שהרוכבים צריכים לחצות בקפיצה מעל רמפת עץ. 

לא מוצא זוית צילום סבירה וככל שעוברים הרוכבים, התסכול גובר; ואז נדלקה לי נורה כזו בתוך ענן ליד הראש, הורדתי נעליים ונכנסתי לאמצע הנהר. מקסימום יצעקו עלי. כמה מהתמונות היפות ביותר מהשבוע הזה יצאו משם. 

למחרת, יום שהתאפיין במיוחד בטעויות ניווט בגלל העייפות ובגלל ההוראות העמומות והיום האחרון מגיע יותר מידי מהר. במבט לאחור אני לא מבין לאן נעלם לו השבוע הזה. 

היום ברור לנו שלפינאלה אנחנו חייבים לצלם את כל המשתתפים הישראלים בנקודת הסיום. סיכמנו שמגיעים לנקודה 5, שהיא חציה מעניינת של נהר, ואז לנקודת הסיום. 

נקודה 5 מצריכה חציה שלנו את הנהר וכשמגיעים מגלים ששני שליש מהגשר אמנם קיימים, אבל השליש האחרון איננו. רומניה, כבר אמרנו? משרכים דרכנו חזרה לרכב ולנקודת הסיום. 

בדיעבד מזל שכך התגלגלו הדברים כי מסתבר לנו ששני השדים הטזמניים, זיו כרמי ותומר שמש, מגיעים או-טו-טו.
חלוקה לגזרות ומתמקמים, ומולנו עליה אדירה, כזו שגם עם מרכבה סימן 4 קשה לעבור אותה, ועם המג”ח 7 שלי לא הייתי חושב אפילו לנסות. 

אבל דניאל לייזרוביץ’ (עם כוח של מרכבה 4) מנסה. פעם, פעמיים והוא מצליח לעלות את החלק שלו. 
כבר בן 50 דניאל, ועושה את זה עם חיוך כאילו מדובר בכמה מדרגות בדרך הביתה. איש מדהים. 

חוזרים למכשולים, ואין דבר יפה יותר מאשר לראות את זיו כרמי עולה את המדרגה השלישית ואז חוזר כדי לעזור לתומר שמש במכשול האחרון, ביום האחרון. איזו רוח צוות. מרגש. 

בהמשך מגיעה כל הגווארדיה, ווקר, ג’ארוויס, קלנר, בולטון, מרון קליגר, אוהד רביד, גומז, ערן וולנברג, ליטנבליכר, גב סלע, גיל קינן…איזו אסופה של רוכבים.

בסוף התחרות מסתבר שגיל קינן מקום 20 בקטגוריית הסילבר; הישג שלדעתי לא פחות מזה של שמש וכרמי. הכסף השנה היתה קטגורייה קשה במיוחד, וחלקה את רוב הקשיים עם הגולד. מדהים.

בערב מסיבה עם הצגת הזוכים וזהו. נגמר.
האדרנלין עוד בדם, גם שבוע אחרי.

איזו חווייה מדהימה.
תודה רבה לחברת UPS ולחברת ד.ל.ב. מוטוספורט, שאיפשרו את החווייה הזו.

6 תגובות ל רומניאקס תם – סיכום המירוץ מזוויתו של צלם

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל