יומן מרוצים | שון בן יקר – שובו של הג'דיי

כתב: שון בן יקר | צילום: לנה טאובס

האמת שאני לא יודע איך להתחיל לכתוב על משהו שהוא בגדר חלום, שמעט אנשים האמינו בו.
השנה חזרתי, לאחר הפסקה של 4 שנים, להתחרות בליגת ישראל לטובת קידום הספורט המוטורי (מעצם היותי בעבר יו"ר ההתאחדות – נמנעתי מלהשתתף בתחרות למען היושרה וההגינות)
השנה אנחנו כבר בסשן השני של האליפות, כלומר, הגענו לסבב הרביעי בליגה.

יומיים לפני שהגענו לסשן השני שהתקיים במוטור סיטי שדה תימן, המסלול היחיד בארץ שמיועד במנהל מקרקעין לספורט מוטורי, לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות מטורפת, התרגשות כזו שמרגישים מבפנים, מהבטן.
קודם כל מההיבט התחרותי, אבל בעיקר עצם ההתרגשות – לרכוב במסלול חדש! במדינתנו הקטנה, הטובה, המתקדמת והמתפתחת.

עד יום חמישי באותו שבוע, הרגיש לי הזמן כמו נצח. עד למועד זה – עבר האופנוע טיפול, אצל דני בלחסן, כמובן. טיפול יסודי שכלל ניקיונות יסודיים – מתוך יראת כבוד לצבעי האישי והמוכשר שלי ארז דרור, בזכותו, יש לי יצירת אומנות בבית.
לקראת העונה התחדשתי בציוד מיגון מהמתקדמים ביותר, אצל משה שחם, עם חליפה חדשה של RST, כפפות ועוד.
השעה 7:00 בבוקר. הגענו אנשי הצוות שלי ואני: המלווה הצמוד שלי ישראל שלום, עופר איתח, דני בלחסן, נבו פרץ ואנשי צוות 7; צוות התותחים שלי! שרק מלראות אותם לצידי אני מקבל תחושת ביטחון.
פרקתי את האופנוע לתוך הפיטס – אחת התחושות המדהימות והמרגשות שיש – הרגיש כאילו עשיתי עלייה ונחיתה בישראל בפעם הראשונה.
כמובן שבלי לחשוב פעמיים, ישר עליתי לסיבוב על המסלול יחד עם אלי חן האגדה! האיש שאני ממעריץ מילדות!

ואיזה סיבוב זה היה… פשוט ואוו! חוויה!!!

אני מודה לכל מי שתרם ועזר לקדם את המסלולים בישראל, בהתנדבות מלאה ומתוך שיגעון שרק מעטים האמינו שיצליח!
לקחתי את האופנוע לבדיקות טרם העלייה למסלול. אישור האופנוע כולל מתן מסמכים – כשעל הנושא ניצחו בנאמנות ובהתנדבות שירה פרי ועירית ישראל.
אחרי הרישום והבדיקות, התבצעה העלייה לאימון לפי מקצים. אני נמצא בקטגוריית 1000 מקצועית, בסוף. אחרי ההכנות של האופנוע והפיטס, הגיע סוף סוף רגע ההנעה של המפלצת שלי, Yamaha R1 2009, בנוי ומשודרג מקצה לקצה לטובת מסלולים, אופנוע מסלול חלומי טהור שנבנה במשך שנה שלמה (תהליך בניית האופנוע תועד ויפורסם כאן בהמשך).

עליתי על המסלול, מלא אדרנלין כל כולי, מתחיל לתת בגז ואט אט מתחיל להכיר את המסלול.
כמובן שאי אפשר בלי כמה תקלות קטנות שצצו תוך כדי, כמו ברקסים ו-setup של הבולמים הקדמיים. הצוות המקצועי ישר טיפל בבולמים ובמערכות, אך למרבה הצער עם מערכת הבלימה שלי לא ניתן היה לעשות הרבה.
בלי לחשוב פעמיים הלכתי ישירות למוסך ולידי הזהב של דני בלחסן שליווה אותי לאורך כל היום, להחלפת צמיגים לקראת המירוץ וכיוונים סופיים!
העמסתי חזרה את האופנוע ונסעתי הביתה. פרקתי את הציוד והאופנוע בידיעה שבעוד מספר שעות מעמיסים שוב. מיותר לציין שבאותו הלילה ישנתי כמו ילד קטן, עם פרפרים בבטן וציפייה אדירה לבאות.

השעון מעורר צלצל, חושך בחוץ אבל אני מרגיש מואר מבפנים. מחכה בציפייה ליום המטורף שעתיד לבוא.
הפעם הגעתי בשעה 6:30 למסלול, יחד עם צוות 7.
ההתרגשות והאדרנלין של יום התחרות הלך והתעצם. לקחתי אוויר, שמתי אזניות, האזנתי למוזיקה טובה, טיילתי הלוך ושוב על המסלול.
תוך כדי פגשתי את הדובדבן שבקצפת – תמי גורלי עם חיוך ענק – זוהי זכות ענקית שלנו שזכינו שהיא תלווה אותנו.
הכנת האופנוע – בדיקות קפדניות לפרטי פרטים, חיזוקים אחרונים, מתיחות, הסדרת הנשימה, תכנון המסלול בראש, התייעצויות עם רוכבים – ויאללה מתכונן לעלייה ראשונה.
רגע האמת – העלייה למסלול. אני לוקח בחשבון את בעיית הברקסים ומבין שזה לא משנה – כי אני עולה למסלול ויהי מה!

כמו פצצת אדרנלין עליתי לסיבוב הקפה לחימום צמיגים, אני עם צמיגי סליק של מישלין בזכות חיים זנדברג !
עומד על הזינוק, מתחיל במיקום האחרון, הזמנים שלי היו טובים אבל כנראה לא מספיק. הדגל הירוק מתנופף ואני פותח וטס קדימה. הרגשה של גן עדן! אני טס קדימה עם פתיחה מעולה! יש לי בעיית בלימה – ובכל זאת רציתי לשמור על הברקסים, הבלימה בישורת הארוכה הייתה מוקדמת ממה שצריך, מה שעיכב אותי שנייה וחצי לפחות כל סיבוב, אבל אני מתחרה!\

היתה על הגריד כמות מכובדת של כ-12 מתחרים בקטגוריית הסופרבייק 1,000 סמ"ק.
לקראת ההקפה ה-16 נכנסתי לסיבוב ימינה ושם הרגשתי חבטה עצומה בברך ימין, הסליידר התעופף לו מהעוצמה של הפגיעה ולאחר מכן שמרתי על איזון האופנוע בכדי לא ליפול, האמת, היה לי מזל. הרגשתי כאבים עזים בברך, מה שלצערי גרם לי לרדת מהמסלול.

זה הזמן לומר תודה למשה שחם – בזכות המיגון לא נגרם לי נזק בברך, רק מכה יבשה. הברך התנפחה, שמתי קרח ולאחר טיפול מהיר באמבולנס יכולתי ללכת.
תחושות קלות של אכזבה על שלא סיימתי את המרוץ הראשון. חששתי שלא אצליח לעלות לסשן השני של המרוץ. התאפסתי על עצמי, עוד קרח, כדור נגד כאבים, והחלטתי שאני עושה את זה בכל זאת.
שוב זינוק, האדרנלין נותן את אותותיו והכאבים בברך נעלמים. פתיחה טובה שלי כשאני צמוד לאבי ולאלמוג שטס קדימה.

בבלימה הראשונה החזקה האופנוע לא עצר, בנוסף לרגל שלי – שלא יכלה לשאת בלימה בעוצמה. הלכתי לאחור ועשיתי מאמץ כביר לסיים את המרוץ כלל שניתן.
היה לי פייט נחמד של עקיפות מאחור, וזה העלה לי את האדרנלין והשכיח את הכאב. אחרי הכל, סיימתי את המירוץ, זה מבחינתי הניצחון האישי שלי. כל כך הרבה האמינו, נרתמו, עזרו ואפשרו לי להתחרות. שוב תודה רבה לצוות 7 המנצח.

מחכה בקוצר רוח למרוץ הבא שיתקיים ב-22 לחודש!
תודה רבה לעמותת מסלול: שירה, חיים, אלי חן, אבי אלבז, ארז בן צבי, דני ליאור ועוד מתנדבים שרוח הספורט וההתנדבות חיה בהם. אתם מעניקים את הכח להמשיך להאמין.
תודה רבה למוטו דוגרי על ההזדמנות לכתוב ולהעביר את החוויה שלי לציבור.
ולסיום, אבל לגמרי בראש ובראשונה, תודה ענקית לעדן אשתי המדהימה והילדים המקסימים שלנו, שנותנים לי סיבה אמיתית לקום בבוקר, לחייך ולעסוק במה שאני אוהב. הם אמנם נמצאים ברקע, אבל הם המנוע שדוחף מאחור והם חלק בלתי נפרד מהחוויה שלי.