מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מידלנד שחורי 140 על 70
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
קונה אופנוע
לרט
תמוז
לרט
פרפקט קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
סטפן
rok-straps רצועות קשירה 140
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
ברקום שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
מתלה לקסדה
מונדיאל קוביה
הארלי שמאל

רן יוחאי | להיות ספורטאית מוטורית בתקופת הקורונה

רן יוחאי | להיות ספורטאית מוטורית בתקופת הקורונה

כתבה: רן יוחאי | צילום: יח"צ, Womenscup, מיקי יוחאי, Luca Gorini.

הדבר הכי קשה שעובר עלי בתקופה זו, הוא חוסר הוודאות.

להרגיש שאני בחשיכה, במין חוסר אונים, ואני לא יודעת מה יקרה מחר, בעוד שבוע או בעוד שנה. כספורטאית הישגית אני תמיד עם לו"ז של מטרות ויעדים ופתאום שקט. הכול נעצר, אין לו"ז ספציפי, אין תוכנית אימונים מוגדרת או יעד מדויק להגיע אליו.

גיליתי המון על עצמי בזמן הסגר והתקופה ההזויה בה אנו נמצאים. גיליתי עד כמה אני מוכנה להילחם ולהשקיע למען מה שחשוב לי, כמה אני מוכנה לדחוף. גיליתי את כוח הרצון האדיר שקיים בי, ויותר מכל – גיליתי כמה מסוגלות יש לי להתמיד ולהגשים את החלום שלי.

ב-13.3.2020 סיימתי טסט במסלול Pau Arnos בצרפת. הטסט היה מצוין, עם מגמת שיפור וקיבלתי הרבה מחמאות מהצוות, "אם תמשיכי כך תוכלי לראות את עצמך על הפודיום". בסוף היום, ממש לפני שממשיכים לטסט הבא במסלול Magny Cours וכשבוע וחצי לפני המרוץ הראשון של האליפות במסלול Le man האגדי, בפאדוק התקבלה הודעה מטלטלת – הכל נסגר, המרוצים מבוטלים, צאו בדחיפות מצרפת. ההרגשה באותו הרגע הייתה כמו של אובדן, קריסה. מיד נכנסנו ל"מוד" טכני. תוך כדי תנועה לכיוון שדה התעופה, מצאנו טיסה וכבר למחרת, ב-14.3 נחתנו בארץ יום לפני הסגר הראשון.

קוראים לי רן יוחאי ואני בת 17. מתחרה במרוצי אופנועים מגיל 8. אני רוכבת על אופנועים בענפי השטח – מוטוקרוס ואנדורו. בשלב השני, בגיל 13, הוספתי את ענף הסופרמוטו. תכלס, אני לא זוכרת את החיים שלי בלי מרוץ בסופ"ש, בלי להעמיס את האופנוע לאימון, בלי לצאת לרכב, לעבוד עליו ולהתאמן. הספורט הזה מורכב מהמון חלקים ובוודאי כאשר נוגעים בשלושה ענפים שונים, עם ציוד בטיחות שונה וטכניקות שונות. כל העולם שלי סובב סביב הספורט הקצת-משוגע הזה, ולא יכולתי לדמיין את זה אחרת.

לפני כשנתיים, בגיל 15, החלטתי שאני רוצה לרכב ולהתמקצע בתחום הסופרספורט. התחלתי להתאמן וללמוד הכל מחדש. המעבר משטח לכביש הוא שינוי די דרסטי, או ככה חשבתי לפחות. היום, אחרי כמעט שנתיים, אני כבר יודעת יותר טוב מזה, זה די דומה בכל כך הרבה מובנים וסגנון רכיבה אחד תורם לסגנון השני.

השנה, 2020, הייתה אמורה להיות העונה המלאה הראשונה שלי בחו"ל, עונה של אליפות צרפת, הכוללת 4 טסטים ו-14 מרוצים. כל כולי הייתי ממוקדת באליפות ובהכנות, בהיכרות עם המסלולים, בהיכרות עם הקבוצה, בהיכרות עם האופנוע, באימוני כושר כלליים וייחודיים לתחום. אבא, שהוא גם המאמן, המנהל והאפוטרופוס פעל להשגת נותני חסות ותקציב לעונה. ואם קראתם עד כאן אז כבר ניחשתם – לי היו תוכניות, אבל לעולם היו תכניות אחרות.

הימים הראשונים בבידוד, בדיעבד, היו הכי קלים. הייתי בטוחה שזה עוד מעט יגמר ואני אחזור לרכב וכמובן אחזור לצרפת להמשך העונה. ככל שהתארך הסגר, כאן ובעולם, זה הפך להיות לא קל. המשבר הפנימי היה גדול, אפס מוטיבציה לקום מהמיטה, לצאת מהחדר או להמשיך ללמוד מסלולים, שלא לדבר על כושר או כל אימון אפשרי אחר במסגרת המגבלות. גם ככה אין לאן ללכת… לא?

לקח קצת זמן אבל התאפסתי על עצמי. התחלתי לעשות כושר בבית עד כמה שאפשר, כדי לשמור על עצמי מוכנה מיד כשיתאפשר להמשיך במסע. הרי לא יכול להיות מצב שהמגפה והפאניקה ממנה לא יחלפו… זה יגמר עוד שבוע, או עוד חודש או אולי עוד שנה?
זה חייב להסתיים מתישהו – ואני חייבת להיות מוכנה, בכל רגע נתון לחזור למסלול ולהמשך המרוצים.

השבועות הראשונים עברו במין רוטינה קבועה. הקושי המנטלי רק הלך והתגבר. הבידוד אמנם הסתיים ויכולנו לצאת לרוץ בשדות של המושב, לערוך אימוני קואורדינציה מגוונים, כוח וגמישות, אפילו הוצאתי את האופניים המאובקים מהמחסן כדאי לבנות כושר רכיבה. אבל… דבר לא נראה באופק.

ככל שהזמן עבר זה רק נהיה קשה יותר. המוטיבציה המעטה שנשארה בי מתחילה להתרוקן. אני זוכרת את היום ואת התחושה שנפל לי האסימון, שזה לא עומד להיגמר כנראה בשנה הקרובה ואולי יותר מכך.

באחד הערבים הורי כהרגלם בתקופה זו צפו בחדשות בסלון. אני הייתי למעלה והקשבתי לשיחה שהתנהלה ביניהם. ברקע, קולות החדשות בטלוויזיה. הקריין שמדבר על מגפת הקורונה, על זה שהסגר עומד להתארך, על חוסר הידיעה מה יהיה בהמשך.

"לדעתי זה יימשך לפחות שנתיים" אני שומעת את הקול של אבא, שהוא הרבה מעבר לאבא שלי, הוא המאמן הכללי והאישי שלי, הוא המאמן המנטלי שלי, איש הצוות שלי. האיש שאני סומכת עליו בכל. שלאורך כל התקופה האחרונה הצהיר והדגיש "זה עוד יגמר! אנחנו צריכים להמשיך לעבוד ולהיות מוכנים לכל תרחיש. קיבלנו הזדמנות להתחזק ולהשתכלל, אסור להירדם. עוד שבוע, או חודש, פתאום יכולות לחזור התחרויות, אסור לנו להתייאש. אנחנו חייבים להיות מוכנים ובתפקוד שיא".
הרגשתי את הדמעות מתחילות לזלוג ואיתן נעלמו שאריות האופטימיות שהחזקתי ושמרתי עליה בכל הכח. חזרתי לחדר.

זו הייתה צריכה להיות השנה שלי, התכוננתי אליה לאורך כל השנה האחרונה רק על מנת להגיע לרמה תחרותית בסיסית. זו השנה שהייתה אמורה להיות שנת הניסיון והמקפצה הראשונה והחשובה ביותר בדרך למטרה שלי – אליפות העולם בסופרספורט 300.

אני גם ככה מאחרת מבחינת הגיל. אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אני רק בת 17, אבל התחלתי את דרכי המקצועית בענף הסופרספורט רק לפני כשנתיים. הידע שלי בענף והידע בכלל בישראל רחוק שנות אור מהנדרש למתחרה מקצועי בסופרספורט. הידע והניסיון שיש לי בשלב זה, דומה לידע של ילד אירופאי בגיל 10. הספורט הזה, כמו כל ספורט הישגי, אינו סלחני, השיא מגיע בגיל 21 ובגיל 27-30 כבר הרוב פורשים.

קשה להסביר את ההרגשה הזאת, התסכול, הריקנות, המלחמה הבלתי פוסקת עם עצמך להמשיך להתאמן, מה הטעם? יכול להיות שזה לעולם לא יגמר. עכשיו כשאני חושבת לאחור, זה נשמע קצת דבילי אפילו לי, אבל באותו רגע זה היה לא פשוט.

אני יודעת שאני חייבת להמשיך לדחוף. אני אשקר אם אגיד שלא נשברתי כמה וכמה פעמים במהלך החודשים האלה, זה יהיה שקר להגיד שלא חשבתי לעצמי למה אני עושה את זה בכלל, שלא היו ימים שהתווכחתי עם עצמי האם לצאת מהמיטה בשבע או להמשיך לישון, להתאמן אחר כך, או מחר, או מחרתיים. אין חיסון, אסור לצאת, אי אפשר לנסוע להתאמן, הכול סגור. הדבר היחיד שמנחם אותי (צרת רבים נחמת טיפשים) זה שגם באירופה הכול סגור. אין מרוצים, החברים שהספקתי להכיר בצרפת ובספרד מספרים שגם הם בסגר.

בסוף אפריל כבר יש לנו אישור מיוחד להתאמן ואנחנו יוצאים למסלול פצאל. פתאום קצת יותר קל, פתאום זה משתפר, פתאום נראה קצה של אור.

במאי מתפרסם לו"ז לאליפות צרפת, ואם אומר לכם שהייתי מאושרת זה יהיה בלשון המעטה. קפצתי משמחה! המוטיבציה זינקה בשניה.

ואז הכתה בי מכה מבהילה. השמיים סגורים… אי אפשר לטוס בכלל. הכניסה אפשרית לבעלי דרכון אירופאי בלבד.
אז… מתחיל השלב הבא. שלב מעורפל ומתסכל לא פחות. צריך להגיע לצרפת, צריך להשיג אישורי כניסה לאירופה, צריך לטוס… איך עושים את זה?!
יש לי מזל שיש לי אבא שחי ונושם ספורט מוטורי וכבר שנים שמחובר לתחום. יש לי מזל שיש לי אבא דחפור רציני שלא מוותר… מיילים נשלחים לשגרירויות, אליהם מצורפים מכתבים ופניות בקשה מה-FIM, ממשרד הספורט, מהרשות לנהיגה ספורטיבית. מכתבי המלצה ממארגני המרוצים באירופה. אנחנו נעזרים בכל קשר והכרות, במשרד החוץ וכל גורם שאנחנו מצליחים לחשוב עליו.

פגישות בשגריריות וקבלת תשובות שליליות. אמירות של "עזבו, אין לכם סיכוי" מלוות חודשים של עבודה יום יומית עם המון תסכול.
כל המשפחה מגויסת, העומס הכלכלי וההוצאות לפעילות שלי הן גדולות, המתח והלחץ משפיעים וכולם עושים ויתורים גדולים כדי שאני אוכל לממש את המטרה אליה אני שואפת. עבור אבא, קושי הוא רק אתגר יותר גדול. העובדה שאני ממשיכה לעבוד קשה ולהתאמן כאילו המרוץ הקרוב כבר בשבוע הבא רק ממריצה אותו ואת כולם!
אנחנו מתאמצים למצוא דרך להגיע לאירופה. התמקדנו בשליחת בקשות לצרפת, ספרד ואיטליה מדינות בהן אני אמורה להתחרות.

למזלנו, בזכות עזרה ענקית שקיבלנו מההתאחדות האיטלקית והישראלית, שגרירות ישראל ברומא, הרשות לנהיגה ספורטיבית והוועד האולימפי בישראל שפעל מול הוועד האולימפי באיטליה (למרות שספורט מוטורי אינו תחום אולימפי), הצלחנו לקבל אישור כניסה לאיטליה להשתתפות באליפות אירופה לנשים, שמתקיימת זו השנה הראשונה.

נכון, המטרה הראשונה הייתה אליפות צרפת וכבר הושקע בזה כסף רב, אבל כשכל הניסיונות לקבל אישור כניסה לא הצליחו, החלטנו לשנות כיוון, לצאת למרוצים באיטליה וככה אצבור ניסיון והכרות עם מסלולים בחו"ל ומרוצים בינלאומיים. אנחנו עם הפנים קדימה וננסה לעשות הכי טוב באמצעים הקיימים.
בכל פעם שנראה שאנחנו כבר בדרך… מתגלה קושי חדש.

הפעם, קבלת 'רישיון נהיגה ספורטיבית בינלאומי'. ממסי, נציגת FIM בישראל, סגורה ולא מוכנה להנפיק רישיונות. שוב החמ"ל נפתח. מתחילה התכתבות עם המשרדים הראשיים של ה-FIM כשאנחנו מנסים להסביר את המצב הבלתי אפשרי שאני נמצאת בו. אני לא אתחרה כי ממסי שובתים? לא הגיוני!

כל קיר שנתקלים בו גורם לי שוב לתחושה המעוררת. שוב נוצרת תחושה של חוסר ודאות, שגוררת פסימיות, תסכול ואכזבה. בתוך כל זה אני, כספורטאית, צריכה להמשיך להתאמן לשמור על מוטיבציה ודרייב להישגיות. בעזרת עבודה קשה או עבודה נכונה או גם זה וגם זה, הצלחנו לרתום את ה-FIM שהבטיחו לארגן לי רישיון מאחת ממדינות אירופה. ואם חשבתם שזה עבר בקלות, אז לא! מהפדרציה האיטלקית קיבלנו תשובה שלילית. בסוף התהליך, הפדרציה הצרפתית הסכימה לארח אותי לשנת 2020 כי היה לי כבר רישיון ספורטיבי צרפתי להשתתפות באליפות צרפת. (מזכירה לכם… זה היה התכנון הראשוני), אבל אני בסוף מתחרה באליפות אחרת שמתקיימת באיטליה.

הקשיים בעידן הקורונה כנראה לא נגמרים, אבל עשינו את זה!! התחרתי כבר בשני מרוצים למרות הכל.
כל יציאה מהארץ וכל טיסה היא פרויקט בפני עצמו, ים של לוגיסטיקה, מסמכים ובירוקרטיה.

בשבועות האחרונים שוב נסגרו השמיים, שוב תנאים חדשים וקשיים ביציאה למרוץ הבא והאחרון של אליפות אירופה.
אבל עכשיו, אני כבר הרבה יותר אופטימית ויודעת שנתגבר ואני אתחרה, כי כנראה שאין לשום דבר יכולת לעצור אותנו…


לפני שבוע חצתה רן יוחאי את קו הסיום חמישית בסבב נוסף של אליפות אירופה לנשים במסלול בווללונגה, אחרי סופ"ש קשוח ומאתגר ובהפרש זמנים קטן מאוד מהמנצחת, סיכום של המרוץ הזה יפורסם בקרוב.

כל החדשות המוטוריות ישירות ל-WhatsApp

תגובה אחת ל רן יוחאי | להיות ספורטאית מוטורית בתקופת הקורונה

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל