מציינים 30 למותו של טל

שרב אביבי הביל קיבל את פני הבאים להתייחד עם זכרו של טל ביום שישי האחרון. לעלות לקיברו של טל שביט בתאריך הסימלי, שלא לומר האירוני, 1 באפריל רק מחזק את התחושה שמשהו כאן לא הגיוני, שאי אפשר להשלים עם האובדן. חברים ורוכבים רבים באו לחבק את בני משפחת שביט ליד מצבתו הטריה. כולם מתקשים להאמין שכבר עבר חודש מאז נפל כוכב השביט. גם החום כבד לא הצליח לייבש את הדמעות שנקוו בעיני כל  כאשר אחותו ורד הקריאה את הדברים הבאים:

אחי, 

תמיד ידעתי עד כמה אתה מוערך ונערץ – אבל רק מאז שנהרגת אני מגלה גם עד כמה אתה אהוב.
כשעברתי בראשי על מילות השיר ‘Old Irish Blessing’ שבוגרות המקהלה של אמא ישירו עוד מעט, נעצרתי על המילים
"May the Lord cause his face to shine upon you"

מאז שנהרגת אני לומדת עד כמה היית במאור פנים אל אנשים, עד כמה כמו כוכב שביט הארת בנוכחותך חיים של אנשים רבים כל כך – בין אם רק חלפת בשמיהם ובין אם הארת אותם מקרוב.
מאז שנהרגת אני מתוודעת לצדדים, פנים ורבדים נוספים באישיותך, ואוהבת אותך יותר, חשה בחסרונך ומתגעגעת אליך יותר, חווה את היותי אחותך באופן נוכח, מוחשי ויומיומי יותר וגאה להיות אחותך יותר ממה שהייתי אי פעם – ותמיד הייתי גאה להיות אחותך הקטנה.
אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה פעם או לא, אבל הסיפור שאני הכי אוהבת עליך קרה לפני שנולדתי: גרתם בקיבוץ, וחתול שרט אותך, ולקחו אותך למרפאה, ובכית, ואמא שאלה אם אתה בוכה כי כואב וענית שלא: אתה בוכה כי החתול לא היה אשם.
אני יודעת שהשורה הזו מהשיר אמורה להתייחס אליך, אבל אני מאמינה ש-אתה- מאושר איפה שאתה, ולעומת זאת מר לי בפה, וחמוץ, מתחושת ההחמצה שמלווה אותי מאז שנהרגת – לא רק על מה שלא נספיק בעתיד אלא גם על מה שלא הספקנו בעבר.

ואני מפחדת.
מפחדת מה יקרה ממחר ואילך.
מפחדת שאין לי מספיק זכרונות איתך.
מפחדת שאשכח איך אתה נראה, איך אתה נשמע, איך אתה מתנהג, איך אתה מתנסח, את נימת הקול המדויקת בה אתה אומר "אחותי!".
לפני ארבעה שבועות לא רציתי לראות סרטוני וידאו שלך כי זה היה קשה מדי – עכשיו אני לא רוצה לראות אותם כי אני מפחדת שזה מה שאזכור: איך אתה נראה דרך עיני אחרים ודרך עדשת מצלמה, במקום איך אתה נראה דרך עיני שלי.
אני הולכת ברחוב ומוצאת את עצמי רוצה לעצור. ולכרוע על המדרכה, על הברכיים, מעוצמת הצער.
אבל לא פחות פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לעצור. ולכרוע על הרצפה, על הברכיים, מעוצמת וכמויות האהבה, הנדיבות והחום שמורעפים עלינו, עלי, מאז שנהרגת.
אני תוהה לפעמים האם אני ראויה לכל האהבה הזו שמועתקת אלי ממך רק כי אני אחותך הביולוגית. ואני מקווה שאהיה ראויה לה גם בזכות עצמי.
אני יודעת שהיית מחובר גם לכלי שייט וגם לכלי רכב מרובי גלגלים, אבל מבחינתי החיבור שלי אליך הוא דרך כלי רכב דו גלגליים. כל נהמת מנוע היא דרישת שלום ממך, וכל רוכב או רוכבת הם בני משפחה. לשמוע אופנוע מתקרב לבית בחופית זה לשמוע אותך מגיע הביתה, ולראות מעיל אופנוענים על כסא בפינת האוכל זה שאתה בבית.

אני נוצרת בלבי את הידיעה שאתה אוהב אותי – ואני אוהבת אותך.

אחותך

וכך, לעת ערביים, כאשר החום מתחיל להתפוגג לו, מתפזרים בשקט מופתי מוקירי זכרו של טל כשרק המהום מנועים מכל סוג ומין מהדהד ברקע. מותירים את מצבתו של האיש שרכב לפני המחנה לחסות בצל העצים. טל לנצח ירכב אל השקט וזכרו יהיה חקוק בליבנו.