fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
MV קוביה
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
voge מוטו24 באנר
HJC
אודי דגן 140 על 70

מסע חוצה ישראל

מסע חוצה ישראל

אנאבל ברוס עטאר

צילום: אנאבל ברוס עטאר

לפני זמן קצר עליתי על טיסת ארקיע מאילת לכיוון תל אביב. אני מותשת אך מרוגשת, כיוון שסיימתי לפני שעות אחדות את מסע חוצה ישראל לנשים. הכל טרי טרי, והחוויה טרם הספיקה לשקוע ולהתערבב עם המחשבות על חזרה הביתה ולשגרה.
 
מסע חוצה ישראל לנשים הוא הראשון מסוגו שהתקיים במדינת ישראל. ממסי, הפרזנטורית הרשמית של ה-FIA בישראל, (הפדרציה העולמית לספורט מוטורי), לקחה על עצמה- בשיתוף עם חברת ראלי ארט, חברה להדרכת נהיגה ספורטיבית- לעודד ולקדם כניסת נשים לספורט המוטורי.
 
מסעות רבים אורגנו לאורך השנים, אך מסע שהוא כולו על טהרת הנשים טרם נראה בארץ. והערב מול חופי אילת, עמדו על הפודיום שלושים נשים, ואני ביניהן, וקיבלו מידיי יצחק סלומינסקי, נשיא ממסי, מגן על השתתפותם במסע הייחודי.
 
המסע החל לפני שלושה ימים, כאשר נפגשו הנשים ברמת הגולן. השעה 18:00, ואט אט מגיעים הג'יפים ונכנסים לחניון של הכפר האינדיאני באבני איתן. אני מגלה נשים צעירות ברוחן, למרות שלא מעט מהן כבר סבתות לנכדים. הן הרפתקניות ואינן חוששות מאתגרים. שלושים נשים מקבלות חולצות בצבע ורוד בזוקה, חולצות שתלבשנה במהלך כל המסע ועליהן לא מעט בדיחות תתגלגלנה. "ורוד, רק ורוד וכמה שיותר ורוד, שייזהו מרחוק שאנחנו נשים" מסבירה פאני אלטר, מחברת ראלי ארט. אל דאגה פאני, אף אחד לא פיספס אותנו.
 
הנשים מחולקות לצוותים ומקבלות מדבקות המעטרות בגאווה כל ג'יפ, בספרור, לוגו וחסויות לפי הכללים של הספורט המוטורי. אחרי ארוחת ערב מפנקת, חזי בצלאל- מנכ"ל חברת ראלי ארט ומוביל המסע- מציג את בר ברוך, נהג מירוצים, שהחל את דרכו בספורט המוטורי בגיל שלוש ומתחרה היום בעולם בפורמולה 4. בר נבחר על ידי ממסי, האקדמיה לספורט מוטורי, מבין מאות ספורטאים לייצג את ישראל. אנחנו נפעמות מסיפורו של הצעיר ומאחלות לו הצלחה. בתום הערב כולנו פורשות לאוהלים אבל לא לפני שחזי בצלאל מבצע תדריך לקראת היציאה למסע בבוקר. חזי נחוש להקנות למשתתפות כלים וידע אודות הספורט המוטורי אותו באנו לייצג במסע.
 
6:00 בבוקר, יום חמישי. המסע מתחיל. אני מצטרפת לאיריס ששון בג'יפ מספר 6. איריס, מדריכת נהיגה וחובשת בחירה במד"א- היא בת הזוג האידאלית למסע שכזה. איתנו בג'יפ נמצאת אושר האילתית, חולת אדרנלין וטריאתלון, שעלתה על הטיסה של 4:30 בבוקר יום קודם, על מנת להצטרף לחוויה המדהימה.
 
שלושה עשר ג'יפים מוכנים לצאת לדרך. חזי בצלאל מוביל את השיירה. בין ג'יפי הנשים גם שני ג'יפים של צוות אתגרים, עמותה המקדמת ומשלבת בעלי מוגבלויות בקהילה. שני הג'יפים משתלבים בדרך מופתית בשיירה הארוכה ואנו לומדים להכיר את המשתתפות המיוחדות במינן, אשר שום אתגר אינו מרתיע אותן. בג'יפ אחד ג'קלין פיניש שנולדה לקויית ראיה והתעוורה לחלוטין לפני ארבע שנים, שרון קמאו אשר מתנדבת בחוג הג'יפים של העמותה, ועדי נחמיה מתנדבת נוספת. בג'יפ השני דודי ויינרב, נפגע מחלת הפוליו מגיל צעיר וחבר מועצת המנהלים של העמותה, ושמרי מתנדבת בעמותה. שני הג'יפים יהוו חלק בלתי נפרד מן המסע. בג'יפ המאסף נוהג אביעד מנסור, מורה דרך, מדריך טיולים והבעלים של חברת בשביל האתגר, אשר ידאג להעשיר אותנו בידע רב אודות ארץ ישראל במהלך כל המסע.
 
אנחנו נוסעות לכיוון נחל אל על, ממשיכות לאורך קו הגבול עם סוריה וחולפות על פני מוצב חתול הממוקם סמוך לגדר המערכת. ברכב שלוש בנות שרק הכירו מדברות וצוחקות. לעיתים חזי "מפריע" וקורא לערנות במכשיר הקשר. בהמשך נבין שחלק מהשיחות נשמעו בקשר על ידי כלל הבנות. אופס, אלו סודות התגלו? לעולם לא נדע. 
באחת ההפסקות אנו ממהרות להחליף את מכשיר הקשר, הרי מה שקורה בג'יפ, נשאר בג'יפ ולא מתאים לנו האזנת סתר. אני מגלה במהרה שרוב הנשים המשתתפות במסע הינן בוגרות של טיולי מלכות המדבר. רובן אף השתתפו ביותר מטיול אחד. אני שומעת המון חווית הודות אותם טיולים ומושגים כגון בננות, דבשיות, פורץ או צוות מנהלה נשמעים ללא הרף. ורגע לפני שאני מאבדת אותן, אני מבקשת הסברים. הבנות מסבירות לי בשמחה אודות המלכה ודרך פעולתה, ואני רושמת לעצמי מטרה לעתיד.
 

השיירה עוצרת במנחמיה לארוחת בוקר. צוות המנהלה, המורכב מגברים בלבד, מפנק אותנו בארוחה עשירה ודואג לבדר אותנו, כך שמעבר לתפקיד הרשמי שלהם, השלושה זוכים מיידית לתואר צוות בידור. הארוחות משמשות גם לזמן איכות בין הבנות. אנו מכירות ומחליפות חוויות, וכמו בכל קבוצה- מייד מזהים את הבדרניות, וכן, מה לעשות- גם את הקטרניות. נעמי מספרת על חוויה מעניינת שחוותה באוגנדה כאשר פגשה בהיפופוטם מחוץ לאוהל שלה, ודבי מספרת על הברווזה ההודית שגנבה חזיה ופירקה באגרסיביות את כל הריפוד שלה. תסלחו לי, אך לא אגלה למי השתייכה החזיה…
 
חזי דוחק בנו לשתות ללא הפסקה מה שגורם להפסקות פיפי מרובות. אני לומדת די מהר שאין צורך לחפש שיח על מנת להסתתר, כיוון שהמלכות מסבירות לי שמספיק לפתוח שתי דלתות של הג'יפ- ולהתיישב על המדרגה. הכי פשוט בעולם. אני מאמצת בשמחה את השיטה ונזכרת לתרגלה בכל עצירה. יוסף מאתגרים שהצטרף במהלך המסע ונוסע אחרינו, צוחק לעצמו כל פעם מחדש למראה הדלתות הנפתחות. "בנות, תסגרו ת'מזגן, השלפוחית שלכן התקררה!!" הוא קורא ברמקול שמותקן על הג'יפ שלו. קריצה לעברו וממשיכים במסע.
 
כאמור, ברכב יש לי מדריכה צמודה, ואיריס לא מהססת להעשיר אותי בידע רב. בקיבוץ גזית אנו חולפות ליד רפת. אני שומעת על פרות חומות מסוג שרולט המיועדות לאכילת בשר, לעומת הפרות השחורות שמגדלים לתעשיית החלב. מי חשב שיש הבדל בכלל?
הנופים הירוקים של הצפון מדהימים. שדות חקלאיים פרוסים לפנינו. איריס מסבירה בקשר על הדברה ביולוגית, הנעשית ע"י תנשמות שמקננות בשובכים הממוקמים ליד שדות הבצלים, והניזונות מעכברי השדות. אנחנו נוסעות בנחל תבור הירוק, ועוצרות במאגר נח לתצפית מרהיבה הצופה על הכנרת. קצת הסברים מאביעד- וממשיכים דרך עמק המעיינות ובית שאן.
 
אנו נוטשות את הצפון ועולות על כביש 90 , כביש הבקעה, לכיוון הדרום. הנופים הירוקים מתחלפים בצבע חום וצהוב. הרבה יותר יבש, הרבה יותר חם. מגיעים למדבר. את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלות סמוך לנבי מוסא. צוות המנהלה מקים אוהל ומציע לנו ארוחה קלה. איננו שוכחות לשתות ומודות לגברברים על הפינוקים. הבנות מנצלות את ההפסקה כדי להתחלף בג'יפים, רבות כבר מכירות מבעוד מועד ומבקשות לחוות את המסע בג'יפים שונים. כמו כן גם הנהגות מתחלפות ומאפשרות מנוחה לבעלות הג'יפים.
חזי מחדד לנו את דרך השימוש בקשר. "לוחצים, מדברים, עוזבים", משפט שיחזור עליו שוב ושוב במהלך המסע ויהפוך בהמשך לבדיחה.
מוזיקה מתנגנת בג'יפ לאורך כל המסע. אנו מחליפות דיסק למוזיקת רקע המתאימה למדבר ולמנזרים. אניגמה מתנגנת בעוצמה.
 
בצומת אלמוג אנחנו נכנסות לשטח בנוהל שיירה, ונוסעות בבקעת הורקניה. העיניים כל הזמן קדימה למרחקים על מנת לצפות את הנולד, אך לא לשכוח להביט במראה לאחור ולחכות לג'יפ הבא אחרינו. אנחנו פוגשות שיירת גמלים, וזוכות לספארי פרטי. בהמשך אחת הבנות חשה ברע. קצת בחילות והקאות-וזינה- אחות במקצועה- מיד מרכיבה עירוי. ממשיכים לכיוון מצוק ההעתקים ונחל דרגות. ליד כפר הנוגדים אנו מתחברות חזרה לכביש 90 עד ערד. השעה כבר מאוחרת, המסע הופך לקשה והחשיכה מתחילה לרדת. כולנו מותשות. אני כבר מזמן התעייפתי והפסקתי לדבר. איריס מאיימת עלי ש "אם לא תתחילי לדבר ולצחוק אני מיד לוחצת על כפתור כסא המפלט". זה לא ממש עוזר. אני רק מחכה לרגע שאניח את הראש על הכר ואעצום עיניים. הכינו אותנו שהמסע יהיה קשה, אני רק עכשיו מבינה עד כמה.   
 
לחניון מצדה מערב אנחנו מגיעות לקראת השעה 21:30, אחרי קרוב לחמש עשרה שעות נסיעה ו-380 קילומטר. בחשיכה מוחלטת אנחנו פורקות את התיקים מהרכבים ומתכוננות לארוחת הערב. ומדובר במשתה של ממש: מוגשים לנו בשרים על האש, פסטות, אורז וסלטים. אנחנו טורפות את המטעמים. מעולם לא פגשתם נשים כה רעבות. אחרי מקלחת חמה, הנשים פורשות לישון. יש מי שתבחר לישון באוהל ויש מי שדווקא תישן בחוץ מתחת לכיפת השמים, אך בסוף כולן נרדמות.
 

4:45, יום שישי. אנו משכימות קום ועושות את דרכנו לכיוון הסוללה המערבית של מצדה. מתחילות לטפס במדרגות, ודודי אשר מלווה בחזי מתקדם באיטיות. כל הבנות מעודדות אותו ושמחות לראות אותו עולה את העליה הקשה. לפסגה אנו מגיעות לפני הזריחה המיוחלת. כבר ראיתי זריחות במצדה, אך מעולם לא טיפסתי על ראש ההר לשם כך. החוויה מרגשת ומתעצמת ברגע שדודי מצטרף אלינו דקה אחת בלבד לפני עלות החמה. דודי מתקבל בברכות ומחיאות כפיים וכולן מתרגשות כאשר מגלות שלא עלה למצדה ארבעים שנה וגם זה היה ברכבל. אחרי אין ספור צילומים, אנחנו מסיירות באתר, מלוות בהסבריו הקולעים של אביעד.    
 
ארוחת בוקר מפנקת מחכה לנו כשאנו שבות למחנה. עם בטן מלאה אנו יוצאות לדרך לאורך נחל מצדה ולכיוון נחל אמציהו.
תמיד אהבתי את הצפון הירוק, שופע הנחלים והמים הזורמים, ולא ביקרתי די במדבר. הצבעים זרים לי ואני מגלה שקט ושלווה. מרחבים אדירים וסלעים המותירים חותם של מיליוני שנים. עוצמה שאין דומה לה. "המקום הכי קרוב לאלוהים" מגלה לי איריס.
 
באחת העליות של נחל מצדה, תקלה ראשונה ויחידה במסע: פנצ'ר בגלגל של הג'יפ של יוסי. בזנ"ט אכזרי חדר לצמיג. חזי הרבה לפנינו, אינו קולט את איתותיו של יוסי. כיוון שאנו נמצאות במרכז השיירה, אנו עולות על גבעה קטנה והופכות לתחנת ממסר בין יוסי לחזי. אביעד במאסף נחלץ לעזרתו של יוסי, ובעזרת ג'ק הידראולי מחליף את הצמיג. אנחנו מנצלות את רגעי הפנאי כדי לצחוק המון ולהצטלם עם נעמי, שרית ומירי- החברות מג'יפ 8- אל מול הנוף המרהיב של המדבר, וממשיכות במסע.
 
בכניסה לנחל אמציהו, אחד הנחלים היפים בארץ, אני מתיישבת מאחורי ההגה, ונוהגת בפעם הראשונה בחיי בג'יפ. אני מתרגלת במהרה לצורת הנהיגה הגבוהה ומתאהבת בה. סוף סוף אני חשה את השטח. מדריכת הנהיגה האישית שלי מכוונת אותי בקטעים המאתגרים יותר. אני מתרחקת מענני אבק ונהנת מכל רגע. מחשבות על החלפת המזדה המשפחתית חולפות בראשי…
מכשירי הקשר דוממים, והקבוצה מבינה שהלכה התקשורת ביננו. אנו עוצרות לתדרוך וחזי מורה לנסוע מבלי לאבד קשר עין אחת מן השניה. למרות הקרקע היבשה והסדוקה אנו מגלות בוץ במקומות רבים. שארית שטפונות מהשבוע האחרון. קשה לדמיין את זרימת המים בנחל רחב כל כך. שיח מלוח מדברי גדל בנחל בשפע, ואביעד מסביר שבעת הצורך ניתן לטגן את עליו שהופכים לקריספיים כמו צ'יפס. אנחנו משועשעות. לא ממש מבינות היכן נשיג את השמן לטיגון. "עם שמן מנוע אפשר?" מתבדחת אחת הנשים.
מגיעים לעין חצבה וממשיכים לציר המעיינות. קרקעית הקורדרוי מרעידה את הג'יפ כולו והופכת את הנסיעה לנעימה פחות, אך הנופים היפיפיים משכיחים את אי הנוחות.
 
בנחל נקרות אנו עוצרות לארוחת צהריים מאוחרת. מאוד מאוחרת. שם אנו מגלות שבג'יפ של גאולה הטייסת ישנו פנ'צר בגלגל. חזי מחליף את הגלגל, ומנצל זאת על מנת להדריך את הבנות. ממשיכים עם קצת משחקים וחידות עם אביעד וכולן עולות בחזרה על הג'יפים.
 
השיירה נכנסת לצופר לפני כניסת השבת. בחאן "שירת הערבה" מקבל את פנינו קובי בעל המקום עם חיוך רחב, תמרים ותה צמחים. אחרי משחקי חברה שאביעד מארגן, בהם הבנות קופצות ורוקדות עם מקלות, כולן מחליפות לחולצה לבנה ומוכנות לקבל את השבת בארוחה חגיגית מלווה בקידוש ושירים. ג'קלין מרגשת את כולן כאשר מספרת על החוויה המדהימה שהיא חווה במסע, ואנו נכנסות לאודיטוריום על מנת לצפות בסרטים אודות פעילותה של עמותת אתגרים המיוחדת. עייפות אך שבעות, אנו פורשות אחת אחת לאוהלה הממוזג.
 
יום שבת, היום השלישי והאחרון. אני, כמו רבות מן החברות שלי למסע, מתעוררת בהתרגשות. אחרי ארוחת בוקר שלא היתה מביישת אף בית קפה, אנחנו נפרדות מהמארח שלנו ויוצאות לדרך, לדרום הר הנגב. השיירה הארוכה נוסעת בנחל עשוש המרשים. המרחבים הפתוחים מדהימים. אנו נוסעות ונוסעות ומגיעות למצוק ענק. המחזה מרהיב. נדמה שאנו נוסעות לשום מקום ומגיעות לדרך ללא מוצא אך השביל מתעקל שמאלה והנוף נפתח מול עינינו.  ממשיכים לנחל שיזפון ודרך הבשמים. השיירה חולפת על פני מואה, מבנה נבטי עם בור מים סמוך אליו, ואיריס מגלה לי שבוודאי היתה בגלגול קודם נסיכה נבטית שרכבה על גמל בשיירה ארוכה.
 
בסמוך ליוטבתה, כל השיירה, על שלוש עשרה ג'יפיה, עולה על הכביש ועושה את דרכה לעיר אילת. אנחנו עושות הפסקה אחרונה כאשר אנחנו מתרעננות עם ארטיקים שקיבלנו מחברת מלכת המדבר הגרה באיזור. קצת חיבוקים ונשיקות ואנחנו מוכנות לקראת הקילומטרים האחרונים.
השיירה הארוכה נכנסת לאילת בשעה 18:00, ולא מעט מבטים מופנים לעברנו. אנחנו מגיעות לחוף קיסוסקי, עייפות- אך נרגשות ומחוייכות, וארוחת ערב אחרונה מוגשת לנו לפני טקס סיום המסע.
 
המסע הזה היה ראשון מסוגו ומיוחד במינו. בעזרת ממסי, האקדמיה לספורט מוטורי וחברת ראלי ארט, שלושים נשים קיבלו כלים בסיסיים אודות הספורט המוטורי. הן למדו על מחזורי שינה של ספורטאים, אף על פי שלא בטוח שישנו בכפולות של שעה וחצי. הן התנסו בנסיעה אתגרית במסע שהיה מחולק לסטייג'ים, עם קטעי כביש וקטעי שטח. הן חצו את ארץ ישראל לאורכה, בשלושה ימים, בחיוך ובאהבה. והכי חשוב- הן עשו זאת בעצמן.
 
ממסי, האקדמיה לספורט מוטורי, וחברת ראלי ארט, תמשכנה לשתף פעולה על מנת לקדם נשים בספורט המוטורי, והן שוקדות בימים אלו על הקמת צוות מירוץ שיהיה כולו מורכב מנשים.
מערכת דוגרי מאחלת הצלחה רבה לצוות הנשי.
 
אני מודה מקרב לב לחזי בצלאל, מנכ"ל חברת ראלי ארט, שהזמין אותי להצטרף לחוויה המדהימה הזו, לפאני אלטר שהייתה לאוזן קשבת, למערכת דוגרי אשר שלחה אותי למסע ייחודי במינו, ויותר מכל אני מודה לכל המלכות שקיבלו אותי באהבה, ופתחו בפניי את הלב- ובמיוחד לאיריס ששון המדהימה שתמכה ועודדה אותי ברגעים הקשים של המסע הארוך והמיוחד הזה.




חזי דוחק בנו לשתות ללא הפסקה מה שגורם להפסקות פיפי מרובות. אני לומדת די מהר שאין צורך לחפש שיח על מנת להסתתר, כיוון שהמלכות מסבירות לי שמספיק לפתוח שתי דלתות של הג'יפ- ולהתיישב על המדרגה. הכי פשוט בעולם. אני מאמצת בשמחה את השיטה ונזכרת לתרגלה בכל עצירה. יוסף מאתגרים שהצטרף במהלך המסע ונוסע אחרינו, צוחק לעצמו כל פעם מחדש למראה הדלתות הנפתחות. "בנות, תסגרו ת'מזגן, השלפוחית שלכן התקררה!!" הוא קורא ברמקול שמותקן על הג'יפ שלו. קריצה לעברו וממשיכים במסע.
                                                                                                                











 בכניסה לנחל אמציהו, אחד הנחלים היפים בארץ, אני מתיישבת מאחורי ההגה, ונוהגת בפעם הראשונה בחיי בג'יפ. אני מתרגלת במהרה לצורת הנהיגה הגבוהה ומתאהבת בה. סוף סוף אני חשה את השטח. מדריכת הנהיגה האישית שלי מכוונת אותי בקטעים המאתגרים יותר. אני מתרחקת מענני אבק ונהנת מכל רגע. מחשבות על החלפת המזדה המשפחתית חולפות בראשי…. 
                                       



 ממשיכים לנחל שיזפון ודרך הבשמים. השיירה חולפת על פני מואה, מבנה נבטי עם בור מים סמוך אליו, ואיריס מגלה לי שבוודאי היתה בגלגול קודם נסיכה נבטית שרכבה על גמל בשיירה ארוכה. 
                                       

6 תגובות ל מסע חוצה ישראל

  1. עמדתן במשימה, לא פשוט, ברכות ותהנו מהארץ היפה שלנו

  2. האם אפשר לשלוח את אישתי ? ( אמא שלך …)

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל