fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
תמוז
לרט
מוטוטאץ דקר
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
סטפן
HJC
אודי דגן 140 על 70
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה

מונולוג: דני קושמרו | אשרי המאמין

מונולוג: דני קושמרו | אשרי המאמין

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 286, ינואר 2012 

אני מביט קדימה ורואה את העולם מבעד החרך הצר של קסדת הכביש. הגוף שכוב, הישבן ממוקם ארבעה סנטימטרים מעל לאספלט, לבוש בסרבל חסין אש וחבוש בכפפות שאוחזות בהגה שגודלו כגודל כף יד. מימיני יציע עמוס באלפי אנשים, משמאלי פיטס שוקק. המרשל מסמן לי שעוד חמש שניות אני יוצא לדרך. רעש רמקולים ומנועים, עשן. מכונית הפורמולה שעוטפת אותי רועדת. ולא רק היא. גם הלב שלי דופק בעוצמה. למרות כל החוויות המוטוריות שעברתי, אני נרגש עכשיו כמו ילד. או כמו ילדה.
עם קוקיות.

 

כן, בטח מרוץ באילת 

עכשיו עצרו לרגע – דמיינו אפקט קולי של החזרת סליל לאחור – ובואו נחזור לרגע למשהו כמו חצי שנה לאחור. אחד, בועז מאירי, מתקשר אלי ומספר לי שהוא עומד לארגן מרוץ פורמולה ישראלי. הוא יבחר נהגים אלמוניים וחסרי ניסיון ואז ישלח אותם על חשבונו לקורס מרוצים בצרפת, אחר כך הוא יביא לכאן את מכוניות הפורומלה למרוץ שיתקיים באילת, ואת המסלול הוא יסלול שבועיים לפני. ברור. מאוד הגיוני. הוא שואל אותי איך אני יכול לעזור לו.

"יש לזה טיפול תרופתי פשוט" – אני רוצה להציע לקול מעברו השני של הקו – אבל הנימוסים הטובים שלי מאלצים אותי לפנות אליו בקול רגוע – הרי לך תדע, אסור להרגיז אנשים כאלו – אני אומר לו משהו שהולך כמו "זה נשמע לי דווקא רעיון מצוין. באמת, איך לא חשבו על זה קודם. איך אמרת שקוראים לך, בועז? תתקדם, ואז תתקשר אלי שוב".

מתוקף תפקידי אני מקבל מידי פעם בקשות לחשיפה תקשורתית לרעיונות מופרכים למדי כמו אנשים שבטוחים שיש להם רעיון – ותמיד הוא פשוט כמובן – כמו איך לפתור את הסכסוך במזרח התיכון בעזרת ארבע שיחות טלפון, שלוש מנות חומוס ומקל אוזניים. התחושה הייתה שגם הפעם מדובר במישהו שחי במציאות קצת אחרת מזו שאנחנו מכירים.

עכשיו נריץ את הסרט כמה חודשים קדימה. תחילת דצמבר 2011, שבע בערב. שוב מאירי על הקו.

"שמע", אני מנסה לקצר, "יש לי עוד שעה מהדורה. מה עכשיו?"

הוא ממשיך, "מכוניות הפורמולה מגיעות מחר למסלול באילת, אני רוצה שתבוא עם צוות טלוויזיה ותנהג. עוד שבועיים המרוץ, צריך חשיפה תקשורתית."

"ויש מסלול?", אני שואל.

"יהיה", נשמעת הבטחה מעברו השני של הקו.

 

אף על פי כן

למחרת מוקדם בבוקר אני עולה על טיסה לאילת ומגיע למה שהוגדר כ"מסלול". זהו לא יותר מאשר מגרש חניה מלוכלך בקצה הצפוני של נמל אילת, מקום שאכלס עד לפני כמה ימים אלפי מכוניות מדגם יפני של משהו-משעמם-אלף-שש-מאות-אוטומטי. על האספלט פזורים מאות צמיגים משומשים ומכולות מטען. שיממון. הייתה רוח קרה ומאוד לא אילתית, ורק היה חסר שכמו באיזה מערבון ישן יתחיל להתגלגל לו על האספלט הנטוש איזה שיח קוצני.

ואז, בתזמון מושלם, נכנסות לנמל שלוש משאיות – אחת עם יציעי הטריבונות, שנייה עם מכוניות הדריפטינג של my way, ואחרונה חביבה, מאוד חביבה, ובה שמונה מכוניות פורמולה רנו.

אולי בכל זאת זה קורה?

"קח תסע", אמר לי מאירי.

נכנסתי בפעם הראשונה בחיי למכונית פורמולה, שמתי גז, שחררתי קלאצ', ויצאתי. זה היה לא פשוט. ניסיון להבין את המכונית, לזהות איפה בדיוק עובד ה"מסלול" שהיה אספלט שחור על אספלט קצת פחות שחור, ובעיקר – ביצעתי ניסיונות התחמקות בלתי פוסקים מעמודי התאורה הענקיים של הנמל. למרות שזה יכול להביא רייטינג לא רע להתרסק על עמוד כזה מול המצלמות של ערוץ 2, החלטתי לוותר.

"בעוד שבועיים יהיו כאן אלפי אנשים ומסלול מרוצים", התעקש מאירי.

גם הפעם, נשארתי סקפטי.

אבל הוא צדק. שבועיים אחרי הצילומים הגעתי שוב לאילת, ל"מרוץ הפורמולה הישראלי הראשון".  מסלול שנראה כמו מסלול, מכוניות פורמולה, קרבות אופנועי סופרמוטו, לחימת קרטינג, והופעות דריפטינג מלאות עשן. נמל אילת היה בסוג של חגיגה. אנשים נרגשים חיבקו זה את זה ואמרו מילים של "מזל טוב" ו"חג שמח". ממש פסטיבל הים האדום.

נכון, זה לא היה חרז ולא דונינגטון פארק. אפילו, למרות הים שליד, לא פיליפ איילנד. אבל זה היה המרוץ הכי מקצועי שהיה כאן מבחינת הפקה וסדר. מרוץ שעבר בשלום ובלי נפגעים. מרוץ פורמולה הרבה יותר טוב מכל אלו שקדמו לו ולו רק בשל העובדה שלא קדם לא אף מרוץ כזה.

לא כולם האמינו לבועז מאירי. היו הרבה ספקניים, גם אני בינהם, ובישראל כמו בישראל היו גם לא מעט לשונות רעות, אבל ביום שישי ההוא בעשר בבוקר כשחמש מכוניות פורמולה דהרו במסלול מרוצים מול יציע גועש, התרגשתי כמעט עד כדי דמעות. כי דבר כזה לא היה כאן.

בועז מאירי, תודה לך.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל