מוטו פוגש | ג'ונתן ריי – משנה את חוקי התחרות

אי אפשר לדבר על סופרבייק בלי לחשוב על ג'ונתן ריי או ג'וני כפי שקוראים לו כולם. הרוכב האירי בעל תואר המלוכה MBE עם הבייבי פייס בן ה-31, בעל מספר הנצחונות הגדול ביותר בהיסטוריה של הענף, שלט באליפות בשלוש העונות האחרונות והיה הראשון שעשה זאת ברציפות ואף אילץ את דורנה וה-FIM לשנות את חוקי התחרות בשביל לעכב אותו מלנצח. זה החל במשחקי המיקומים על קו הזינוק בו יוזנק המנצח במרוץ הראשון רק מהשורה השלישית, מהמיקום התשיעי ולא מהפול פוזישן כרגיל. לקראת עונת 2018 החמירו החוקים אפילו יותר עם הגבלת סל"ד על-פי הצלחה ואפשרת הכנסת שיפורים ועדכונים לאופנועים בהתאם לתוצאות, החלטה המאפשרת לאופנועי ימאהה 14,700 סל"ד לעומת 14,100 בלבד לקאוואסאקי ZX-10RR של ריי, למשל, גורמים שסייעו במקצת להולנדי מייקל ואן דר מארק לנצח עם הימאהה, לראשונה מאז 2011.

ועדיין ריי מוביל את אליפות העולם בשלב האמצע שלה ובדרכו לתואר הרביעי ברציפות. טפו טפו טפו.

"העונה הנוכחית זה כמו הצגה בגלל החוקים החדשים. זה בידור, הם (*בעלי הזכויות- דורנה) צריכים הופעה והם מדברים על זה בפתיחות. כשאני מסתכל על השינויים שהם עשו במוטוGP זה נראה מבטיח, גם פה בסופרבייק זה כבר נראה מבטיח. כמובן שלכולם יש דעות אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שפיצול המרוצים ליום שבת וראשון מביא עוד קהל דרך השערים, נתוני הצפייה גבוהים מתמיד כי יש שידורים בזמן צפיית שיא בצהרים ולא עשר וחצי בבוקר כשכולם עדיין במיטה. אז זה חיובי כעת רק צריך להעלות את שווי המרוצים, הערך שלהם צריך להיות גבוה יותר", קשה להחליט עד כמה ריי עצבני כשהוא מדבר על השינויים, לאורך כל הראיון שנערך בסבב האיטלקי באימולה, האירי מציג כמעט על כל שאלה מספר תשובות ומגבש עמדה תוך כדי דיבור. "זה לא משנה עבורי דבר באופן אישי – כי הספורט תמיד מתפתח. יש לי את הדעות האישיות שלי על החוקים, מאחר והצטרפתי לאליפות כי רציתי לנצח. זה ספורט. זו אמורה להיות תחרות אז מהפן הספורטיבי החוקים החדשים אינם טובים, אלו חוקים שמחבלים ברוכבים המצליחים ונותנים יד לאלו שמתקשים. מהפן הבידורי, השיווקי, זה נכון שזה סייע לאזן את האליפות מעט כי בעבר הרוכבים של ימאהה נגררו מאחור ולא הצליחו להילחם על מיקומים על הפודיום, אז קצת קשה לי להחליט…" ריי מודע לכך שהשינויים נעשו בגלל ההצלחה המטורפת שלו באליפות עם שיא ניקוד של 556 בעונה, 24 פודיומים ב-2017 ובאחוזים בין עונות 2015-2017 הוא עמד יותר מ-89% על הפודיום כש-56% מתוכם היו על עמדת הנצחון.

"מעולם לא הרגשתי שאין לי תחרות על המסלול, עם יד על הלב, מעולם. זה רק נראה כך על הנייר. אם ניקח לדוגמא את צ'אז דייויס (רוכב דוקאטי סגן האליפות בעונה הקודמת) – הוא מתחרה חזק מאוד אבל הוא עושה הרבה טעויות. כל עונה הוא רוכב שמנצח מרוצים, בכל פעם שאני מגיע למסלול אני חושב לעצמי שדיוויס הוא הרוכב עמו אצטרך להילחם על המסלול, או בן הקבוצה שלי טום (סייקס). אצל טום לעומת צ'אז אין עקביות בתחושה שלו עם האופנוע, לפעמים הוא מרגיש נפלא ומחובר, לעיתים רק בסדר. צ'אז לעומתו, מהיר מאוד כל יום אבל הוא עושה טעויות ומאבד ניקוד. צריך תמיד לתת כבוד ליריבים ואני לא מתחיל את הסופ"ש במחשבה שאין לי תחרות כי תמיד יש, אלא שהם עושים טעויות ויוצרים את הפער באליפות. זה לא אני, אני רק עושה את העבודה שלי בכל סבב. אם ניקח את אליפות 2016 לדוגמא, אני הייתי בטוח שזו העונה של צ'אז דיוויס להיות אלוף, אך כבר בתחילתה הוא לא היה עקבי בתוצאות וכשהוא מצא את זה, הפסיק לעשות טעויות והיה מהיר מאוד זה כבר היה לקראת סוף השנה".

בדר"כ רוכב אינו נותן ככה את האליפות לרוכב אחר ותהיתי בפניו האם זו הייתה התחושה שלו אחרי שנגמרה העונה המדוברת או לפני שהחלה. הוא מישיר מבט ועונה ברוגע "לא, אני פשוט אמיתי. במהלך עונת 2016 צ'אז פשוט היה חזק, הוא ניצח יותר מרוצים ממני, 11שלו לעומת 9 שלי – אבל הוא איבד את התואר בגלל שלא היה עקבי בתוצאות. עבורי הייתה זו עונה קשה, אופנוע חדש והיו לנו שני מרוצים שלא הצלחתי לסיים, בגלל בעיות מכאניות, אמנם לא עשיתי טעויות אבל עלינו לקבל שלפעמים ישנן תקלות ולעיתים זה מחוץ לשליטתנו. עונות 2015 ו-2017 היו העונות שלי, אז ידעתי, אבל ב-16' לא הרגשתי בשליטה והתחושה הייתה שאתגר גדול מאוד עומד לפנינו לפני כל זינוק", אחרי שלקח אוויר היה לו חשוב להוסיף: "אני אמנם הבחור שניצח במרוצים אבל גם אחרים יכלו לעשות זאת במקרים רבים, הם פשוט עשו הרבה טעויות במרדף אחר הגביע. כולם מסתכלים רק על הנייר וככה קובעים את הדעה שלהם על האליפות, אבל אני צריך לשנס מותניים כל פעם מחדש".

ריי הוא בחור טוב, השכן מהבית הסמוך, שקט ושליו כשהוא מחוץ לחליפה, והוא לא עושה הרבה טעויות. מאז שעבר לקאוואסאקי הוא לא סיים רק 5 מרוצים, התרסקויות אצלו זה תרחיש נדיר וזהו סוד ההצלחה. כשאני מנסה להבין איך אפשר להימנע מטעויות כמו המתחרים שלו הוא מתקשה להסביר "זה ממש קשה ומסובך, זה בא מבפנים, אפשר לנסות להשתנות אבל בסופו של דבר כשהדם בוער בעורקים, קשה מאוד להשתנות. כשהרוכב בן 18 טעויות זה חלק מהרכיבה, אבל כשהרוכב מגיע לגיל 25 הוא צריך כבר למצוא את הדרך ואם הוא עדיין אותו הרוכב, האדם שהיה 7 שנים קודם, אז קשה להבין כיצד הוא כבר יוכל להשתנות. אני מצאתי את הבגרות שלי רק בשנות ה-20 המאוחרות כשהבנתי שההונדה הוא לא האופנוע המושלם ואני חייב להיות עקבי ולכן בעונה האחרונה שלי שם, ב-2014, התוצאה הייתה יחסית טובה. כשהגעתי לקבוצה עם אופנוע טוב, שאפשר לי להיות, שהחמיא לסגנון הרכיבה שלי ולא אילץ אותי לרכוב מעבר לקצה בכל פעם שיצאתי מהפיט ליין, הצלחתי למצוא את העקביות, את הרצף ונמנעתי כמעט מטעויות. אבל אני עדיין לא יודע איך מפסיקים לגמרי, זה הגיל אולי".

האם ההכרה בגבולות היא חלק מהבגרות והגיל? אני שואלת והוא עונה באופן פילוסופי ומשחק עם משמעות המילה "גבולות" שבדרך כלל משמעה בעולם המרוצים הוא קצה היכולת, דהיינו הרגע שלפני ההתרסקות, "אפילו אני לא יודע מה גבולות היכולת שלי. אבל אני מקבל את המקום והמיקום בו אני נמצא בכל יום, מקבל את המציאות ועדיין לא מוותר, מנסה עוד. אני מאלו שתמיד יחפשו את הקצה גם בחיים וגם על האופנוע במסלול, שם אני מבין יותר בגלל התחושות שלי על הכלי ואני מקבל יותר סימני אזהרה, שם זה לא כל כך מסובך להרגיש".

הוא לוקח נשימה ומביט החוצה אל החצר, מתחת לקראוון של קאוואסאקי בפאדוק. הוא מביט לעבר שני הבנים שלו שמשחקים על קורקינטים ברחבה תחת עינה של מנהלת המדיה של הקבוצה. לפני שאני מספיקה לשאול את השאלה הבאה הוא ממשיך בראיון בעצמו "אני כרגע במהלך כתיבת ביוגרפיה וזה ממש טיפול פסיכולוגי לשוחח עם כותב הסתרים" הוא מספר, "הוא טוען שהנצחונות עבורי זה טוב והכל, אך רגע אחרי שאני רואה את הדגל המשובץ, אני הופך את הדף ואני לא חושב יותר על הנצחון. כשאני חוזר לפארק פרמה אני חי מחדש את ההצלחה כי כולם שם צוהלים אך בשניה שאני עוזב את המקום זה כבר המרוץ הבא שקורה למחרת או שבועיים אחר כך. אני לא הולך הביתה וצופה בשידורים חוזרים של המרוץ, אני לא צופה בנצחונות המדהימים, אני ממשיך הלאה. אני לא רגשני מדי או מעורב בהצלחה, בדברים הטובים או אפילו בדברים הרעים כמו ידיעות על או פציעות של רוכבים אחרים. קל לי יחסית להתנתק ולהתקדם".

זה שיש לך ילדים ומשפחה זה חלק מהיכולת הזו להתנתק?

"יכול להיות כי הילדים לוקחים הרבה אנרגיה ותשומת לב, אין לי זמן לדאוג מכל הלחצים סביב המרוצים כי עלי להיות אבא. אני נהנה לקחת אותם איתי למרות שקצת פחות בזמן האחרון, הם רבים כל הזמן. הקטן, טיילר הוא קטסטרופה והגדול ג'ייק קצת יותר טוב, אבל הם פשוט לא מפסיקים…" הוא מחייך חיוך גדול ומסתכל עליהם משתוללים "ממש כיף להיות איתם, יש להם אופי. ראש הצוות שלי תמיד דואג כשאני מגיע בלעדיהם למסלול כי אני רואה שחורות ואם ישנה איזושהי בעיה עם האופנוע, אני ממש נלחץ מזה. אם משהו לא בסדר יש לי נטייה לדאוג יותר ממה שצריך אבל כשהילדים או טארשה מסביב, אני קצת יותר כמו "בסדר, אז נעשה את העבודה הזו עכשיו ואחר כך נהיה נורמליים". זה כמו כל הורה שצריך לשים את טרדות היום בצד כשהוא נמצא עם הילדים, הוא חושב רגע וממשיך "את יודעת מה? כנראה שזה זה, כי גם בעונה האחרונה שלי בהונדה, הייתה לי עונה טובה, סיימתי שלישי ואז המשכתי לקחת שלוש אליפויות ברציפות, זה יוצא בד בבד עם הולדתו של בני הבכור. אז אם יכולתי לתת לעצמי של לפני 5 שנים עצה, זה יהיה לא לקחת כל דבר כל כך ברצינות. לא לשקוע בכל דבר רגשית כי כשאין שום פוקוס אחר בחיים וזה רק אופנועים, אופנועים, אופנועים, אתה בסופו של דבר יוצר לעצמך ולסביבה בעיות מדומות, אתה יוצר לחץ ועצבים ומנתח כל מצב הרבה יותר מדי. פעם התאמנתי יותר מדי כי רציתי להיות מקצוען, אבל עכשיו עם הילדים, אם אני מצליח לדחוף שעה וחצי אימונים ביום אז זה נחשב יום מוצלח, האבהות משתלטת לפעמים".

אני מצליחה לדחוף משפט ומזכירה לו שאנזו פרארי, שעל שמו נקרא המסלול שבו היינו, אמר פעם שכל ילד שנולד מוסיף חצי שניה להקפה. "זה חצי שניה מהר יותר בשבילי…זה תלוי באדם. אני יכול לתאר שאם נמצאים במערכת יחסים מסובכת במסלול ויש גם ילדים בסיפור אז הלחץ, הכל ביחד, זה שיש ילדים מוסיף טרדות ויוצר בעיות. אני בר מזל כי אשתי עושה 90% מהעבודה. אני לא אבא כזה נהדר, אני שם כשאני יכול, היא הבסיס החזק במערכת היחסים שלנו. דווקא היום קצת קשה כי היא בבית חולים, יש לה איזו בעיה רפואית אז העוזרת שלי בתפקיד בייביסיטר. הנה תראי את דוביציוזו, סטונר, טום (סייקס)… פעם זה היה ככה עם כולם, לכולם היו משפחות. כל כמה זמן, בא מישהו ועושה את הדברים בצורה טובה יותר. בעבר היו הרוכבים מתאמנים, אבל לא ידעו מה לעשות, אז כולם החלו לקחת שרותים של מאמני כושר, של מומחים ואז כולם החלו לעשות דברים באופן מושלם ואז רוכב אחד עושה משהו אחר ואז כולם אחריו. הכל מתעדכן כל הזמן, גם בזה. יש היום הרבה יותר ילדים בפאדוק".

הוא ואשתו טטיאנה או טארשה כפי שהוא מכנה אותה, החזירו את המשפחתיות לפאדוק. טטיאנה האוסטרלית גוייסה לעבודה בפאדוק ע"י קבוצה מתחרה של ריי כשעבדה כמלצרית במסעדת פיצות, אהובה על הרוכבים וסמוכה למסלול פיליפ איילנד. הרוכב ומי שעבדה בבית הארחה של קבוצת הונדה נפגשו במסלול והאהבה פרחה. כשחתם ריי על החוזה בקאוואסאקי, הודיעה להם הקבוצה שלאישה ולילדים אסור להיכנס למוסך, אך אחרי רצף של נצחונות החליטו השניים שמקומה של המשפחה ביחד והקבוצה קיבלה את זה בחום. מראה אשתו ושני הבנים מקבלים את פניו עם חזרתו, הוא טקס קבוע וריי גם משתדל לעלות עם בניו לפודיום המנצחים. עם זאת, ריי עדיין מנסה לראות את זה גם מהצד השני "אפשר רק לדמיין את זה מנקודת מבט של מנהל הקבוצה, הרוכב שלך מצפה לילד. ניתן להבין את הלחץ שבו הוא נמצא כי זה יכול להיות מהלך עם השלכה שלילית על הרוכב. אני בטוח שכל המנהלים במוטוGP ממש חוששים מזה, כי להיות הורה ורוכב יכול להיות ממש קשה בסביבה הזו. יש לנו מזל שבסופרבייק ישנם רק 13 סבבים בעונה ועם זאת אנחנו המון בדרכים. אנחנו רחוק מהבית המון, כי כקבוצת מפעל יש לנו גם מחוייבות שיווקית לפעילות קד"מ עם קאוואסאקי באסיה. כשמחתימים רוכב ללא משפחה, לא ממש אכפת לו, הוא פשוט רוצה לעבוד".

אז איך אתה מסתדר?

"אני לא, המערכת שלי צפופה ועם מרוצים צמודים כשיש לי ביניהם גם את מרוץ הסיבולת 8 השעות בסוזוקה, אני צריך להיות בגרמניה וארה"ב לארועי קידום – אז לנסות להיות בבית זה לא פשוט וזה חשוב כי זה לא רק זמן משפחה שאני זקוק לו, זה גם זמן לעצמי, זמן מנוחה והחלמה בין מרוצים, זמן לאימונים ולהכנה לפעם הבאה. זו העבודה", הוא אומר כשמולו מונח לוח זמנים של מחויבויות של אותו הסופ"ש במסלול והטלפון שמונח בצד לא מפסיק לצפצף "עדיין יש לנו מזל בסופרבייק, ישנן תקופות רגועות ונעימות כמו ההפסקה שיש בחודש יולי שנותנת נורמליזציה ומנוחה. החופש בקיץ יותר טוב מאשר זה שבחורף, בין העונות, כי אז כבר מתכוננים בשיא המרץ לעונה בעוד שבקיץ אפשר לשחרר קצת, ליהנות, לשתות בירה, לאכול פיצה ולצאת לנופש".

האם זו חלק מהסיבה שאתה לא במוטוGP ?

"קצת, אבל אפשר לומר שלצד הכלכלי הייתה השפעה. אם אתה רוכב-על באליפות הסופרבייק ומצליח לקבל אופנוע טוב, אתה מרוויח כסף טוב ומקבל בנוסף לזה גם בונוסים כספיים על כל נצחון ופודיום, עם 13 סבבים בשנה. בשביל שקבוצה במוטוGP תחתים אותי היא תצטרך לשלם מיליונים בשביל להתייצב ב-20 מרוצים בשנה, מה גם שלבטח אקבל אופנוע שלא יוכל אפילו לנצח מרוצים, אז למה לי להעביר עצמי בזה? זה תמיד היה החלום שלי להצטרף לאליפות העולם אבל זה צריך לקרות כמו שצריך, בסיטואציה מושלמת, וזה מעולם לא קרה. אני לא מתחרט על דבר כי כעת בקאוואסאקי אני ממש נהנה, טוב לי, הם מתייחסים אלי ממש יפה, זו קבוצה צעירה שמחוברת היטב למפעל ואני ממש שמח להיות חלק ממנה. השינוי הוא רק אם תגיע ההזדמנות הנכונה".

השמועות על ריי ואליפות אופנועי המפעל בה השתתף בשני מרוצים כמחליף של קייסי סטונר ב-2012 וסיים במיקומים שביעי ושמיני המכובדים, מרחפות באוויר כבר שנים. לפני שנה הסתובב סיפור שדורנה מנסה לגרום לריי וליאנונה להתחלף כך שאלוף הסופרבייק ירכוב בשביל סוזוקי והאיטלקי יעבור לקאוואסאקי באליפות המקבילה. סיפור שרבים נשבעים באמיתותו. העונה, היו מגעים בין ריי להונדה להחליף את דני פדרוסה שבסופו של דבר הוחלף ע"י חורחה לורנסו. השיחות של ריי נראו כתרגיל לדחוף את קאוואסאקי לפתוח את הכיס קצת יותר לעומק. דבר שריי יכחיש כמובן, למרות שהתוצאות והפוליטיקה הגדילו את שכרו לכנראה מיליון וחצי יורו לעונה (תוספת של כ-30%), עם כ-30,000 יורו נוספים לכל נצחון. פחות מבמוטוGP, אבל עם הרבה יותר זמן משפחה.

כשאני שואלת אם זו עדיין אופציה, לפני ההודעה על הארכת החוזה בקאוואסאקי לעוד שנתיים שיצאה 4 שבועות אחר כך, הוא משיב בטון קצת מוטרד "כמובן, כי אני ללא חוזה מחייב בתום העונה הזו, אבל אני לא רואה הצעה כזו נוחתת לי על השולחן. התחלתי בשיחות עם קאוואסאקי, עם קבוצות רבות, אבל אני מעדיף שלא לדבר על זה אלא לתת לצוות שלי לדבר עם מי שצריך על העתיד שצפוי לי".

סיבה נוספת שקשה היה להאמין שריי יעזוב היא השיאים שהוא לא מפסיק לנפץ או להגיע קרוב כל כך אליהם, והמספר 60 שיביא את ריי להיות הרוכב המצליח ביותר בהיסטורית האליפות קרוב מתמיד.

מה החשיבות של מספרים ושיאים בעיניך?

"לתארים יש יותר משמעות בעיני. נצחונות זה נחמד והכל וגם הסטטיסטיקות אבל זה לא שאני בוחן ולומד את המספרים כל הזמן. אני מקווה להתעלות על ההשגים של פוגארטי (קארל "פוגי" פוגארטי אלוף העולם בשנים 1994/5/8/9) אבל יש לו לא רק 59 נצחונות, אלא 4 אליפויות עולם ולי כרגע יש רק שלוש. הכי חשוב לנסות לזכות בתואר וזה מה שאני רוצה העונה ואם בדרך ננצח בעוד מרוצים זה נהדר. הנצחון עצמו זה מה שכיף, לא המספר כי יש את ההתרגשות והשמחה שמתפרצים באותו הרגע, האליפות היא תוצאה של כל ההשגים יחד ואני מקווה להמשיך ולנצח, מרוצים ואליפויות. זה לא נורמלי ההצלחה הזו שיש לנו, אני חושב שהמוטיבציה שלי כל כך גבוהה שאני פשוט ממשיך ודוחף עוד. אני לא רוצה לבזבז זמן בחשיבה על מה השגנו, אני רוצה לעשות את זה עוד יותר גדול ולנצח עוד ועוד ".

כשאני תוהה עד מתי – הוא חושב רגע: "אני לא יודע, כרגע אני בשיחות על עוד שנתיים חוזה, לפחות שנתיים, לא פחות מזה, אז עד סוף 2020, אז אהיה כבר בן 32 או 33 ונראה, תלוי בתחושה שתהיה לי. אני מודה שחשבתי להפסיק כבר עכשיו, כשהצטרפתי לקאוואסאקי חשבתי להפסיק כשאנצח אך עם זאת ממש כיף לי ואני כל כך נהנה וקשה לי לראות פרישה כרגע. אני גם לא רוצה להיות רוכב זקן. יש לי קבוצה טובה, אופנוע מצויין ויש איזה רוכב צעיר איפשהו שמגיע לו גם את כל זה בקרוב אבל לא קרוב מדי".