מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
קונה אופנוע
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
תמוז
סטפן
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
לרט
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
ברקום שמאל
KTM עליון קוביה
HJC
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
הארלי שמאל
מונדיאל קוביה

דו"גרי עולמי – שלושה ימים בורמונט

דו"גרי עולמי – שלושה ימים בורמונט

מערכת דוגרי

כתב וצילם: יובל נווה

יום שישי. מתניע את האופנוע, הוא עמוס בציוד וכבד למדי. אני לא רגיל למשקל הזה. ה-GPS נדלק, “רק" עוד 6 שעות וארבעים דקות למטרה – מחנה הקמפינג בנהר הלבן אשר במדינת וורמונט. בחרתי, כמו תמיד, במסלול מעניין ומפותל שלא משתמש בכבישים מהירים. אין לי שום עניין בכביש מהיר. זה משעמם, מונוטוני, מסוכן והמשטרות שורצות שם.
יש לי חשש בלב – לצאת לבד להרפתקה כזו זה דבר שמעולם לא עשיתי. אני אמור להפגש עם כתריסר רוכבים למסע קבוצתי בהרי וורמונט, כולם על אותו דגם אופנוע כמו שלי, סוזוקי וי-סטרום, אך אינני מכיר איש מהם. מזג האוויר אמנם יפה ומאיר פנים, אבל התחזית לא משהו – 50 אחוז לגשם בימים הקרובים.
טוב, אז בתוך תוכי אני מת לנסוע, אבל קצת דואג – גשם פה זה לא גשם ישראלי. ארובות השמיים נפתחות ולפעמים זה לא מפסיק כמה ימים ברצף. לישון באוהל בגשם, בסופת ברקים ורעמים זה לא תענוג גדול בלשון המעטה, כשאתה 600 קילומטר מהבית. אבל – רבאק, בשביל מה קניתי אופנוע דו-שימושי? בשביל הרפתקאות או בשביל נסיעות בימי שמש בלבד?
יש קטע חיבור לא קצר על הכביש המהיר שאי אפשר להתחמק ממנו, מחכה כבר לברוח לכבישים הכפריים המקסימים. מפעיל את הנגן ב-GPS ושומע מוזיקה ישראלית – מוזיקה גורמת לי לריכוז רב ואני נטמע ברכיבה.

האופנוע שלי הוא בעצם היא. אני קורא לה WHITE PEARL. היא כמו סוסה לבנה אצילית. מנוע הוי-2 מושך ברכות אבל עם עוצמה. הוא שקט למדי ולא מפריע לריכוז, אבל סיבוב קטן במצערת מרים את הסל"ד ואז הסוסה דוהרת קדימה בעוצמה אדירה. "רק" 650 סמ"ק אבל הם מכוונים היטב למיד ריינג' רחב ובשרני.
יש לי זמן פנוי לחשוב ולנקות את הראש – מקווה שלא שכחתי שום דבר מאחור, נקודת האל-חזור כבר עברה.
סוף סוף כבישים כפריים – פה הסוסה הלבנה מרגישה בבית. אני חולף ליד אגמי מראה ויערות. הכביש מתפתל ומטפס לכיוון ההרים. מתחיל להיות אפור ומעונן ואני מרגיש את הגשם באוויר – לא טוב.
עובר את מדינת ניו-גרזי ונכנס למדינת ניו-יורק. מזג האוויר השתפר מאוד לטובה, השמש זורחת והנוף יפהפה – שדות ירוקים. עוצר להפסקת שתייה ומצלם. ה-GPS מראה עוד 5 שעות – לא נורא, זה רץ ואני נהנה מכל רגע. נכנס ליער אפל וטחוב – יש ריח עדין של עץ רקוב ופטריות באוויר, הכביש נקי למדי ואני דוהר קדימה.

הראש פנוי למחשבות ואני חושב על טל שביט ז"ל. הגעתי לאופנועים ולוי-סטרום בפרט בזכותו, סגנון הכתיבה שלו שבה אותי. פשוט, ישיר, אמיתי ומהלב, בלי משחקים וקלישאות שחוקות.
רק בפברואר האחרון מצאתי בהתרגשות את אתר דוג"רי שהוא הקים. מאז שהייתי מנוי על מוטו בגיל העשרה/צבא לא קראתי חומר מוטורי. הנה חזרה לדברים שאני באמת אוהב – טל"ש כותב על אופנועים והרפתקאות. מצאתי בגוגל כתבה ישנה שלו מ-2001 על הוי-סטרום 1000. הוא יצא ליום רכיבה מטורף מתל אביב לאילת, לחרמון ובחזרה ביום אחד כדי לנקות את הראש, 1200 ק"מ ביום. אני כל כך מבין אותו – האופנוע מנקה את הראש, הריכוז הגבוה שנדרש משחרר את החסימות ומשכיח את העבודה.

בכניסה למדינת וורמונט אני קולט איזה בית קטן וחמוד שמציע נקניקיות. בעל המקום ואשתו חביבים מאוד, ושמחים לתת לי שירות. איכשו הם קולטים שאני לא אמריקאי, ושואלים מאיפה אני. יאדה יאדה, הסיפור הרגיל, ואז הם מבטיחים לי בקול חגיגי שהנקניקיה כשרה! של NATIONAL HEBREW. מזל… שאלתי אותם בצחוק איפה תעודת הכשרות.
יוצא לדרך ואז מתחיל גשם טורדני. לובש את חליפת גשם ואני נראה כמו סטיק לייט ירוק עצבני שהרגע ניערו אותו, זה די משעשע.
זהו, רק עוד חצי שעה ליעד, אני כבר מתחיל להרגיש את הטבע הפראי של מרכז וורמונט – הרים עצומים עם עמקים יפיפיים ונחלים זורמים בצדי הדרכים. הגשם מפסיק – איזה יופי.
מגיע לקמפינג, נכנס לעמדה, מחנה, ורואה כי רוב החבר'ה כבר הגיעו. שותפי לעמדה הוא רנדי, בן 60 מניו המפשיר, בעל שער ארוך ופרוע ושאליו חובר זקן פרוע לא פחות. יש לו שלייקעס שמחברים את המכנסיים ומחפים על בטן גדולה. אני רואה שהאוהל שלו כבר מוקם למשעי ולידו גרזן גדול… המממ…
נזכר שחברתנו ה"פדגוגית" ששומרת על שוגי הכלבה שאלה אותי לפני שיצאת אם אני לא דואג להיות במחיצת אנשים שמעולם לא הכרתי.
באים לומר לי שלום עוד אנשים. אני פוגש את קווין, פסיכולוג יהודי מאיזור צפון מדינת ניו-יורק כבן 40. בחור חסון שבנוי לתלפיות ולא נראה בכלל כמו פסיכולוג. אבל הוא נחמד וחברותי מאוד.
מגיע גם סיד, יהודי אף הוא מאיזור צפון מדינת ניו-יורק. הוא איש מקסים כבן 60 ושמח לראות ישראלי ומדבר איתי קצת בעברית – מסתבר שלמד בתיכון בבאר-שבע מספר שנים. הוא התחיל לרכוב רק לפני כמה חודשים ודי חסר נסיון.

ריץ', מארגן הטיול, הוא איש מבוגר כבן 70 בעל קומה נמוכה וקול צווחני. הוא מניו המפשיר, מהנדס בגמלאות, חריף למדי ומשתמש בשפה ציורית מלאה בדימויים השאובים מהתרבות האמריקאית. אני לא מבין חצי ממה שהוא אומר – לא בגלל המבטא, אלא בגלל שאני לא מבין את הקונטקסט של ניבי הלשון שלו. אמרתי לו שאני ישראלי קצת טמבל… אז איתי הוא עבר לאנגלית קצת יותר פשוטה.
ויש עוד כמה חבר'ה שהגיעו מקנדה, זוג אחד מבוגר על שני אופנועים וזוג צעיר שהגיע מרוד-איילנד. הבעל רוכב מוטוקרוס מקצועי והם הגיעו רכובים יחדיו על הוי-סטרום.
קווין הפך את הוי-סטרום לאופנוע שטח – בולם אחורי משובח של אוהניל, בולם קדמי משופר ובלמי דיסק של סוזוקי R750 והכל בעצמו.
חזרה לשגרה – ארוחת ערב משותפת במסעדה ולומדים להכיר אחד את השני – באמת חבר'ה על הכיפאק אחד אחד.
חוזרים למאהל, שותים בירות ומקשקשים על הא ודא עוד קצת ומתפזרים לישון – יום ארוך מחר.

יום שבת
השכמה בשעה 7:30 ומיד אחרי רכיבת תדלוק קצרה של 15 דקות לכל כיוון – הרוכבים של הקבוצה ממושמעים וכולם מתדלקים יחד. זה מאוד מפריע אם כל אחד מתחיל עם מיכל שונה, ואז הקבוצה צריכה להמתין לרוכב אחר כל פעם שיתדלק באמצע המסלול. אהבתי את זה. מסודר ופשוט.
אני קצת חושש מהנסיעה בדרכי עפר. אין לי נסיון עם אופנוע כבד כזה בדרכים לא סלולות וממש לא בא לי ליפול.
יוצאים לדרך. מזג האוויר משגע. אין טיפה של עננות, בוקר קריר ונעים, שמים כחולים, העצים ירוקים וכבישים מתפתלים בינות להרים. חלום מוטורי.

אני מאחורי קווין, שהוא פשוט רוכב פנטסטי. ריץ' בן ה-70 בגופו הוא בן 18 בנשמתו. בעברו גם היה רוכב מוטוקרוס ורוכב ספורט –
GSXR750 וימאהה R1. הוא מרביץ ווילים על ימין ושמאל, משכיב את האופנוע עד לשפשוף עם הכביש ונוסע בצורה מושלמת. מדהים.
ההובלה מהירה ורציפה  כמעט ואין עצירות, לא פיפי ולא קפה – נוסעים מהר וחזק.
יורדים מההר לכיוון העמק. החלק הראשון של היום עובר בין כל פסגות ההרים הנקראים GAPS ומתאפיינים בעליות וירידות חזקות.
לאחר שעה יורדים לכביש עפר – אני מתקדם בזהירות אבל רואה שהשד לא נורא כל כך. סיד מתקשה מאוד, יש לו מעט נסיון – אני מוביל אותו, נוסע מלפניו.
לאחר חצי שעה בכביש העפר והסתכלות על קווין אני מתחיל להגביר את הקצב. ריץ' מנחה אותי להשתמש בבלם האחורי במקום הקדמי. מדי פעם עומד על האופנוע וסופג את הקפיצות עם הרגליים. זה ממש כיף.
חזרה לכביש – הקבוצה מתחילה להגביר קצב. ממוצע המהירות עולה ל-70-75 מיל לשעה והכבישים מפותלים. אף פעם לא נסעתי כל כך אגרסיבי עם אופנוע.
מגיעים לפסגת הר אחרי עליה תלולה (בסגנון החרמון) ומנוחה ראשונה. הנוף משגע – יש ראות של עשרות קילומטרים ואפשר לראות למרחקים את הרי וורמונט.
יורדים למטה דרך המדרון השני ואחרי שעה בערך עוצרים לעצירת תדלוק ראשונה.  מיכל הדלק מאשש את הרכיבה החזקה – 45 מייל לגלון במקום 50-51 מייל לגלון באופן רגיל.
מעכשיו ועד החזרה בערב יש קטע של כמעט 250 מייל שהוא ברובו בשטח ישר/גבעי. עם ההרים הגבוהים סיימנו.
הקצב שוב עולה. השילוב של הנוף המטמטם עם האדרלנין המטורף משכיח את הגוף הכואב מהמאמץ הפיזי הלא קטן שנדרש, זאת בנוסף לרכיבה של אתמול.
שוב נכנסים לשביל העפר – זה שביל רציני יותר, עם חלוקים גדולים יותר. נתתי בגז ורכבתי אחרי קווין. בשלב מסוים עשיתי 40 מייל לשעה בבטחון מלא. אבק בפנים, לא רואה כלום ואני נגד השמש, אבל זה כיף.
חזרנו למחנה עם החושך – סחוטים אבל עם חיוך גדול על הפנים. תחושת היי וסיפוק אדירה. בירות ושינה טובה – ישנתי כמו תינוק.
ביום א' – חזרה שגרתית לניו-ג'רזי.

זה מוקדש לך, טל שביט, יהיה זכרך ברוך. הדיסק שלי חצי מאוחה, יש עוד חצי אחד לאחות.

15 תגובות ל דו"גרי עולמי – שלושה ימים בורמונט

  1. עושה חשק לצאת, להעמיס את הבית על האופנוע ולצאת למרחבים.
    תענוג של כתבה

  2. מה שנשאר אחרי קריאת הכתבה זה לקנא.מהסיפור מבינים כמה כייף זה היה וכמה שקט ורוגע זה יצר.

  3. הלוואי בזמן פנוי ביום מן הימים שאזכה לעשות טיול בחו"ל עם האופנוע שלי.

  4. אחלה כתבה.
    איך ניכנסים לתמונות ברצף ולא אחת אחת?

  5. כתבה מקסימה, הכתיבה זורמת, כמעט ויכולתי להרגיש כל אבן שחלפת על פניה. הבחירה בקבוצה לא מוכרת בהחלט עושה חלק מהחוויה, כשברור שלכלום, ללא קשר לגיל, מין ודת יש מטרה משותפת. מאחלת לך עוד הרבה חוויות מענינות כאלה, וכמובן אשמח לקרוא עליהן!
    אילנית
    ניו ג'רסי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל