fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
לרט
תמוז
מוטוטאץ דקר
HJC
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
סטפן
voge מוטו24 באנר

טיול שבילים נחל ציפורי

טיול שבילים נחל ציפורי

אנאבל ברוס עטאר

צילום: אנאבל ברוס עטאר

דרך הבשור, דרך יפה ומוריקה אחרי הגשמים שירדו בשבוע האחרון. המאזדה המשפחתית נוסעת לה בתוך שיירה ארוכה של רכבים. שבת יפה ונעימה, שבת מושלמת לטיול גיבוש של בית הספר. הנופים יפים, הירוק משתלב להפליא בין צבעי החום של הדיונות והגבעות החוליות, ולעיתים גלגלי הרכב נרטבים בשלוליות שנוצרו בשבילי העפר. אני כאן ברכב, עם משפחתי האהובה, אך מחשבותיי נודדות לטיול שטח מסוג אחר- טיול אופנועים. 

אני בודקת כל אבן, בור ושלולית שעיניי פוגשות על השביל. אני מחשבת את המסלול, יודעת היטב היכן גלגלי האופנוע שלי יעברו, נמנעת ממכשולים ואף בודקת דרכים חלופיות. מתחת לעץ גדול, נחים שלושה אופנועים, יחד עם רוכביהם שעצרו בצל לנוח את מנוחת הלוחם. אני רואה את עצמי איתם, שם מתחת לעץ הגדול, מחייכת ומביטה לעבר הרכבים החולפים על השביל הברור. ילדתי הקטנה שולפת אותי מתוך מחשבותיי: "לאן נוסעים?" "לא נוסעים, מטיילים." משיב לה בן זוגי. "אבל באוטו זה לא טיול, אי אפשר לקחת דברים!" "אילו דברים?" אני שואלת. "חלזונות". ילדה חכמה שלי. כמה שהיא צודקת. כמוני, גם היא חולמת על טיולים בטבע. היא שיודעת להנות משלולית, פרח, שבלול או חלזון שהיא פוגשת בדרך.

ואני? אני חולמת לרכוב הישר לתוך השלולית, להרטב, להשפריץ לכל עבר, כמו שהיא אוהבת לקפוץ ישר לתוך המים. וגם אני חולמת על הריחות של האדמה הרטובה ועל החיות שניתן לפגוש בדרך- בדיוק כמו הפרות שהופתעתי לגלות בדרכי בטיול האחרון שלי. אלו הטיולים שאני אוהבת, כשאני הכי קרובה לטבע.

באותו לילה מחשבותיי נודדות לשבילים ולדו גלגלי. כבר כמה חודשים לא רכבתי בשטח, והרכיבה חסרה לי מאוד. וכיד הגורל, אני מגלה שמועדון האופנועים הישראלי עתיד להוציא טיול שבילים לנחל ציפורי בהובלת צביקה כהן. למרות שידוע לי שלא יהיה ברשותי אופנוע לאותו סוף שבוע, אני קופצת על ההזדמנות ונרשמת לטיול. כי כפי שכבר אמרתי- אין על טיולי שטח. אני מחליטה להצטרף לבן זוגי בהרכבה, וסוף סוף מחייכת- ונרדמת בשקט, בידיעה שעוד מספר ימים אלכלך את נעלי הרכיבה שלי. השבוע חולף ומגיע אותו בוקר יפה של יום שבת. אני מתרגשת, קופצת על אוכף הויסטרום ובן זוגי מוביל אותי לכפר חסידים, נקודת המפגש של הטיול. 

אני פוגשת שם למעלה מעשרים רוכבים; כולם על דו"שים גדולים, בימרים, ויסטרומים, טנרה, אפריקה טווין, טרנסאלפ, KTM 690 ENDURO, אדוונצ'ר, צרצר אחד CRF250 וגם קטנוע אחד שגרם ללא מעט רוכבים להרים גבה. אני המורכבת היחידה שמצטרפת לגברים החסונים. אלינו מתלווים שלושה רכבים שיהוו בהמשך תפקיד חשוב בטיול. אחרי תדרוך קצר אנחנו יוצאים לדרך. והפעם מדובר בדרך עפר, אדמה, סלעים ולא מעט מים. המתכון האידאלי עבור רוכב שטח מאושר.

אנו עולים על כביש עפר, בשיירה ארוכה ומרשימה, בסדר מופתי ולפי כל כללי הבטיחות. אני נהנית לראות את השיירה מתפתלת בין סיבובי הדרך ומציירת נחש ארוך של אופנועים. בדרך אנו פוגשים בעדר עיזים ובקר. האופנועים חולפים ליד הבהמות באין מפריע. נדמה שהאופנועים נמצאים במקומם הטבעי. הרכיבה נעימה, אבל מהר מאוד הקרקע הופכת לבוצית ואני מבינה שאנו מתקרבים לנחל. בכניסה למעבר מים הראשון, טנרה מאבד שיווי משקל ומאיים לנחות על הקרקע הרטובה. ערן מזנק ומסייע לרוכב להתייצב ולהמשיך בבטחה. רוכב הקטנוע המזהה את תוואי המסלול הבעייתי, מחליט להסתובב ולפרוש. אני בטוחה שכאשר יראה את התמונות יבין שפעל נכון… הקרקע הופכת לפחות יציבה, ואני מחליטה לעבור לרכב ליווי. זוהי הפעם הראשונה שבן זוגי מרכיב אותי בשטח ואני מעדיפה לא להוות מכשול במעברים הבעייתיים. הג'יפ הגדול עובר לא מעט טלטולים וחוטף מספר חבטות. אני תוהה מה הרגישו האופנועים ובעליהם כשגלגלי האופנועים פגשו בסלעים הרטובים. כשמגיעים לקרקע יבשה אני נפרדת מהמארחים שלי ומצטרפת לחבריי לרכיבה שעצרו לנוח בצד. הטיול רק החל ואינני מבינה מדוע יוצאים להפסקה בשלב כה מוקדם, אך אני מגלה שצביקה- מוביל הטיול- חש ברע, ונזקק למנוחה. אמנם הובטחו לנו אטרקציות, אך זו הפתעה לא נעימה. אנחנו מנצלים את העצירה הכפויה להפסקת בוקר. יהודה מיד שולף את ערכת הקפה ואנו מתאספים סביבו. זו הזדמנות נפלאה להכיר את חבריי לרכיבה. עיניי פוזלות לעבר האופנועים, ואני בודקת איזה מהם יתאים לי. ליאור מזמין אותי לשבת על ה- 690KTM  שלו. הוא גבוה, ושתי רגליי תלויות באוויר. מעט מאוכזבת מן הגובה, אני מבקשת מאסף רשות לטפס על ה-CRF שלו. אני מיישרת אותו ובדרך נס נוגעת בקרקע בקצות אצבעותיי. אני מרגישה יותר טוב, הרבה יותר טוב. לרגע מתחשק לי לחטוף אותו אך לא נעים לי להצמיד לבן זוגי מורכב אחר. היום באתי מורכבת, ואני מתכוונת להנות מזה עד הסוף. מצבו של צביקה אינו משתפר, וכעבור זמן מה הוא מפונה באחד מרכבי הליווי. זיו פרידמן לוקח פיקוד ומוביל אותנו בהמשך הדרך. 

כל הרוכבים מוכנים ומחכים כבר להרטב, אז ברור שממשיכים. אנו רוכבים לאורך נחל ציפורי, בין פרדסים ומטעים, והנוף משגע. אנו מתקרבים למעבר מים גדול במיוחד. אני נפרדת מן הרוכב שלי ופוגשת את זיו בצד השני של הגדה. הוא מדריך את הרוכבים כיצד לחצות ואני מתמקמת בנקודת תצפית היפה ביותר. המצלמה בשלוף, אני מתעדת את מה שנראה כחציית ים סוף. המים עמוקים, בקרקעית חלוקי נחל רבים והרוכבים חוצים בזהירות. הויסטרום מתגלה כאופנוע אמפיבי מוצלח ביותר, והוא חוצה את הנחל בהצלחה וללא שום תקלות. אחד אחד עוברים כל האופנועים אך הציר הופך לעמוס. ג'יפים, רייזרים וטרקטרונים חולקים איתנו את "השלולית". יהודה עובר בזהירות כאשר מספר טרקטרונים חסרי סבלנות מתפרצים באמצע הציר, אך יהודה, רוכב ותיק, עובר בהצלחה למרות ההפרעה. בהמשך מספר רוכבים מועדים ונופלים למים, גלעד ויניב קופצים לעזרתם ומרימים פעם אחר פעם את האופנועים מקרקעית האגם. לראשונה מתחילת הטיול, אני שמחה שאינני רוכבת. כשנודע לי שלא יהיה לי אופנוע עבור הטיול מאוד התאכזבתי, אך כשאני מתבוננת בחבריי נרטבים אני תוהה כיצד הייתי חוצה את מעבר המים הגדול. אני יושבת לצד זיו, יבשה, וצוחקת צחוק אמיתי וכנה של אושר. אחרי הכל, זה לא כל כך נורא להיות מורכבת… גלעד ויניב האחרונים לצאת מן המים, מצטרפים לקבוצה שממתינה לגיבוריהם. 

לעין יבקע אנו מגיעים כעבור דקות ספורות. עץ דקל בודד משקיף על בריכת הנופרים הירקרקה. האופנועים המקושטים בוץ נחים למרגלות הבריכה. על המדשאה, הרוכבים חולצים את מגפיהם וסוחטים את גרביהם ספוגי המים. המחזה חביב, אך אני שמחה בליבי שכפות רגליי נותרו יבשות. אחרי מנוחה קלה אנו ממשיכים לכיוון אלון הגליל. האדמה חרושה. אין שביל ברור, האופנוע מוצא את דרכו בין הסלעים הרבים הפזורים על הקרקע. אני מחבקת את בן זוגי בכל כוחי ומפקידה את חיי בידיו. ליבי מחסיר פעימה. לפתע מגיעה מאחורינו קבוצת טרקטרונים אכזרית. הם משתוללים לידינו, חותכים אותנו מכל כיוון. אני מתחילה להלחץ ועוצמת עיניים, חוששת להביט במתרחש. אני צועקת בתוך הקסדה. אך הרוכב שלי אינו מאכזב, ואחרי רכיבה מושלמת אנחנו מגיעים לאלון הגליל. ביציאה מן הישוב הקבוצה מתפצלת, חלק מן הרוכבים נפרד מאיתנו ושב הביתה. אנחנו ממשיכים עם זיו לעוד שעה קלה של רכיבה לחלקה המערבי של בקעת בית נטופה. פוגשים שוב באדמה חרושה. הרוכבים עוברים לעמידה ותופסים תאוצה. ממולנו חבר על ארבע מתקרב, סוס יפהפה שמטייל באיזור. חיוך רחב עולה על פניי. כמה טוב לטייל בטבע. ולמרות הטוב, הגב והעייפותו שולחים את אותותיהם וכאשר אני מזהה את הכפר באופק, הצבע חוזר לפניי, ואין מאושרת ממני לגלות כביש סלול. נורא קשה להיות מורכב בשטח, אין לך שליטה וההרגשה היא שאתה עוד רגע מתרסק בסיבוב. אבל אין לי בכלל תלונות וכל טיול הוא עבורי חוויה חדשה.

בחוצות אלונים אנו פוגשים את אליקו אלג'ם, יו"ר מועדון האופנועים הישראלי, אשר נאלץ לפרוש בתחילת הטיול כאשר צביקה כהן, מוביל הטיול, פונה באמבולנס המאולתר. אליקו מקבל את פנינו בחיוכים גדולים, כאב המקבל את ילדיו בסוף יום לימודים בבית הספר. הוא שואל, מתעניין. ואנחנו, הילדים, מגלים לו אודות החוויות הרטובות הלא שגרתיות של הטיול. 

אז למרות השינוי הדרמטי במתכונת הטיול, היה זה טיול מהנה, מאתגר, שונה מן הטיולים שאני רגילה לצאת אליהם. ולמרות היותי מורכבת ותחושות איבוד שליטה בחלק מן הדרכים, אני שבה הביתה עם חיוך רחב על הפנים וכבר מצפה לטיול הבא. ומי יודע, אגיע אולי על אופנוע משלי, או אולי שוב כמורכבת. באמת שאינני יודעת. טרם החלטתי ממה אני נהנית יותר, אז כמוני תצטרכו להמתין על מנת לגלות.

להתראות בטיול הבא, ועד אז- רכבו בבטחה. 

9 תגובות ל טיול שבילים נחל ציפורי

  1. קוראת את הכתבות ונהנית מהעיניים שלך. לפעמים אני רוצה גם לחוות כאלו סיפורים לצערי יש בי הפחד. אל תפסיקי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל