מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
סטפן
תמוז
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
פרפקט קוביה שמאל
ברקום שמאל
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
rok-straps רצועות קשירה 140
מתלה לקסדה
HJC
מונדיאל קוביה
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

חגורת הבורשט

חגורת הבורשט

יובל נווה

צילום: יובל נווה

ניק ואני נפגשנו לראשונה לפני כשנה. פתחתי שרשור בפורום Stromtrooper בנושא מושב הוי-סטרום, הידוע כבעייתי, וקיבלתי מייד שלל עצות מועילות. ניק כתב לי שהוא גר יחסית קרוב אלי וכי אני מוזמן אליו לבדוק מושב משובח של חברת Corbin . שני זרים שלא מכירים, אבל בעלי תחביב משותף. לקחתי את הסיכון ובבוקר יום שבת קיצי נסעתי לבקר אותו. מצאתי בחור גבוה, חייכן  ואיש שיח נעים הליכות. הוא גר בעיירה מנומנמת בצד המזרחי של נהר ההדסון. הייתי בסה"כ אמור לשבת על הכסא ולבחון אותו, אבל השיחה זרמה וקלחה וניק הציע שאולי נצא לנסיעה קצרה ואוכל להתרשם בפועל מהמושב. 4 שעות לאחר מכן, חזרנו מרכיבה כיפית, מהירה וכמעט ללא עצירות בשדות התירס של מערב קונטיקט. רכיבה שהגיעה עד הפינה התחתונה של מדינת מסצ'וסטס. הבטחנו להיפגש שוב.

חלפה שנה. חורף 2012  היה יבש כמעט לחלוטין ממש לא אופייני לחוף המזרחי. ללא כמויות שלג או גשם משמעותיות ומצד שני טמפרטורות נעימות.  בינואר רכבתי כאילו היה אביב, חודש בו בדרך כלל לא ניתן לצאת מהבית. בחודש מרץ היה חם כמו בתחילת הקיץ. נדמה לי שבישראל היה יותר קר ואפילו ירד שלג באותה התקופה. קבענו לעשות מסלול יומי באיזור CATSKILLS, אותו אני מכיר כבר מאחד מטיולי הקודמים (ראה הכתבה “רגע אחרי הסערה"). את מה שלא הצלחתי להשלים אז עקב מזג האוויר, אנסה הפעם.

פגישה עם ניק ועם איירין
שבת בבוקר, השכמה בשש אפס אפס. חושך, רק שמשון ויובב מסתובבים בחוץ. ערפל סמיך מתגלה בחוץ ומגביל את הראות ל-10 מטרים. חיכיתי קצת שיתבהר (ראות של 50 מטר) ויצאתי לדרך. מזל ששדרגתי לא מזמן את תאורת הארגז ל- 24 לדים חזקים בכל צד  במקום ה-2 המקוריים שהיו חלשים.  שפצור חביב ופשוט שעלה 10 דולר. קצת מסוכן ולא חכם במיוחד לרכב ככה, אבל ניק יחכה בנקודת המפגש ועכשיו לא מתאים לבטל.

לאחר שעה וחצי של רכיבה זהירה בתוך ענן רטוב ומקפיא איברים הגעתי לדנקן דונטס. שם חיכה לי ניק ששמח לראות אותי. והתחלנו את היום עם כוס קפה ומאפין. שנינו תכננו רכיבה ביום שמש צח, אבל הוא התבושש לבוא. עלינו על כביש 97, כביש מטמטם לרכיבה למרות הערפל שהחל להתפוגג. הכביש מתפתל במשך עשרות מיילים לאורך קניון הצמוד לנהר ה-DELAWARE , נהר גדול הזורם בשצף כמאה מטר מתחת לפני כביש. זהו כביש ראשי, אבל הוא פנוי ולא מרגיש ככזה. באחד הקטעים הישרים אני נותן לסוס לדהור וה-GPS  מראה מהירות תלת ספרתית במיילים. איזה כיף. גשר חיזוק מתכתי למזלג (Fork Brace) שהתקנתי והאופנוע מרגיש הרבה יותר יציב. אלו 80 הדולר החשובים שהשקעתי באופנוע. עד כמה שאני אוהב את הוי-סטרום אני חייב להודות שהוא לא ממש יציב במהירות גבוהות או ברוחות צד. אבל כעת עם הגשר הוא נוסע כמו קטר.
שעה וחצי לאחר מכן אנחנו עוצרים לעצירה ראשונה ליד נחל קטן. השמש יצאה סוף סוף ומחייכת אלינו וטוב שכך כי אני קפוא לגמרי. לא באתי מצויד כראוי והשמש באה בזמן. ניק לעומת זאת מדוגם עם מעיל המשולב עם כפפות והכל מחומם על ידי מערכת החשמל שבאופנוע. כיף לו.

אנחנו נכנסים לאיזור הררי גבוה, מיוער ומאוכלס במעט אנשים. לבקשתי, ניק תכנן מסלול שבו יש גם קצת שטח. לא סינגלים, אלא שבילים ביער שרכב ארבע על ארבע מסוגל לעבור. השבילים הבוציים מעידים כי ירד פה גשם אתמול. בוץ אדום וסמיך כמו חימר רך. אני מרגיש לפתע כאילו אני במערבון. אין אנשים כלל מסביבנו, רק טבע פראי. עוברים על גשר עץ מחופה וישן העובר מעל נהר. בקתת עץ ריקה נמצאת בצד השני. הבוץ נהיה סמיך יותר, ושנינו מאיטים את הקצב. אנחנו עם צמיגים דו-שימושיים והם טורחים להזכיר את העובדה הזו עכשיו, כאילו אומרים "אחינו, קניתם DL לא DR". העסק לא יציב כלל, כל בלימה והאצה גורמת להחלקה מסוימת ובמורד תלול של הר זה עוד יותר לא נעים. הצמיגים מדי פעם נשאבים לתוך חריצי השביל והאופנוע כולו מתנדנד מצד לצד. יש כמה רגעים של חרדה  אבל בכל זאת, זו הרפתקה. במזל אנחנו לא נופלים ובסופו של דבר יוצאים אל כבישי עפר יבשים יותר.

שעת צהריים והבטן מקרקרת. רק שאנחנו באזור שאין בו כמעט כלום. מצאנו איזו מסעדה בודדת שכוחת אל. בעל הבית, בחור חביב עם תינוק על זרועותיו, יצא לקראתנו ואמר שהיא רק נפתחת בערב. התחלנו לברר איתו על מקומות אחרים לסעוד באזור ותוך כדי שיחה הוא נפתח וסיפר לנו על המצב הכלכלי העגום שהוא וכל תושבי האזור סובלים ממנו. הסופה איירין הרסה בקיץ את הבתים והתשתיות והחורף השחון גרם חובות גדולים לכלכלה המקומית המסתמכת על תיירות חורף, סקי. לא ירד כלל שלג באותו חורף ואי אפשר היה ליצר שלג מלאכותי כי הוא נמס במהירות מהחום. אין להם כסף והעתיד לא ברור. בעקבות המלצתו, נסענו לעיר קרובה, פנישיה, ומצאנו מסעדה פתוחה.

בארוחת הצהרים עם ניק דיברנו על נושאים שונים ותוך כדי שיחה התחוור לי ההבדל שעברתי בשנים האחרונות. התרגלתי בארה"ב למעט ימי חופש ולעבודה שגרתית כמעט ללא הפסקה. בישראל יש כל הזמן חגים, מועדים ואירועים אבל פה יש רק כעשרה ימי חופש רשמיים וחוץ מזה מעט ימי חופש רגילים. זו אחת הסיבות שקשה לנו לתאם רכיבות. סופי השבוע הם הזמן היחיד שניק רואה את משפחתו. אני עם ילדים גדולים יותר ואישתי לא מחזיקה אותי קצר.  (עד לכתבה הזו). תוך כדי שיחה ניק שואל אותי "אתה יודע שאנחנו נכנסנו לחגורת הבורשט?"
"לא" עניתי," אין לי מושג מה זה".

שישים שניות על "חגורת הבורשט"
ניק יליד קווינס, ומכיר היטב את האיזור האלפיני הזה. מסתבר שהאזור של CATSKILLS  שימש במשך עשרות שנים באמצע המאה ה-20 כאתר הנופש המרכזי למעמד הבינוני של עובדי ניו-יורק. רובם ככולם היו יהודים. באותה תקופה, היהודים עם משפחותיהם היו נוסעים בתקופת הקיץ לחודשיים שלמים במלונות מרגוע ונופש. האבות היו מצטרפים בכל סופ"ש וחוזרים לעבוד במהלך שבוע העבודה. בתקופה זו הילדים היו נהנים משלל הרפתקאות, אגמים, נחלים, טיפוס הרים ועוד.
היהודים האשכנזיים, רובם ממוצא מזרח-אירופאי, בישלו לעצמם את המאכלים ובעיקר את הבורשט הידוע ועל כן השם "חגורת הבורשט". שם נוסף למקום היה "האלפים היהודיים".  בנוסף לכך היו גם הופעות בידור רבות (תיאטרון יידי) ושאר אירועי הווי לנופשים.
אגב, סיפור העלילה של הסרט 'ריקוד מושחת' עם פטריק סוויזי המנוח, מתרחש ב-1963 באחד ממלונות הנופש בטזור. נערה בת 17 מתאהבת באחד הרקדנים מצוות המלון.

זה היה תור הזהב של המקום. בשנות ה-70 דעך זוהרו של האזור מסיבות שונות, אחת מהן היא אפשרויות התעופה הזולות ליעדים אחרים שנפתחו בפני הנופשים. כיום תיירות פנים היא עדיין הבסיס הכלכלי של המקומיים אבל היא פחתה מאוד. יהודים חרדיים עדיין באים לנפוש במקום.

סיום מסלול
חזרנו לרכיבה אחרי הארוחה וחלפנו על פני העיירות השונות באזור. הנזק של איירין לא שוקם ועיירות רבות נראות כעיירות רפאים: שבורות, מוזנחות. בתים שקרסו לא תוקנו, בתי מלון נטושים, מערכת הכבישים הפנימיים עדיין הרוסה. רכבים חלודים שאינם במצב נסיעה נראים בכל מקום.  ניק מזועזע, הוא טייל ונפש במקום פעמים רבות ומתקשה לראות את אזור הנופש האהוב עליו במצב קשה כל כך. בנקודה מסוימת אחרי שעתיים התפצלנו – ניק המשיך לחבר באגם מרוחק ("אגמי האצבעות" Finger Lakes , אותם סיקרתי בעבר) ואילו אני חזרתי לביתי. סיכמנו להיפגש שוב ולתכנן רכיבה נוספת בזמן הקרוב.

בסוף היום, לאחר 400 מייל ו-11 שעות רכיבה הרגשתי סיפוק גדול. היה כיף לנסוע עם ניק והמסלול היה נהדר. כמות המיילים והשעות הזו הייתה הכנה לאתגר ישבן הברזל שאורכו 1000 מייל. אגב, את כסא הקורבין לא קניתי. כמו רוכב וי-סטרום טוב ( כלומר חסכן) הסתפקתי בחלופה זולה הרבה יותר – מושב חרוזים שחור (לא, אני לא פנוי להובלה באלנבי). אבל הרווחתי חוויה וחבר.

הערה: הטיול נערך בחודש מרץ בשנה שעברה

להערות, שאלות וכדומה: yuval.doogri@gmail.com

7 תגובות ל חגורת הבורשט

  1. אצלנו ב 11 שעות ו 400 מייל אתה מגיע מחיפה לנגב וחזרה פעמיים.

  2. נחמד מאוד. אמנם חבל שהסופה גרמה נזקים כה גדולים. אני מציע שתשנה את שם הטור שלך ל: ויסטרום מבחן סיבולת… צילומים מרהיבים.

  3. ואז מול ההורים המופתעים- היא שיחקה קצת בשולי שמלתה, רצה אליי במעבר המושבים והנפתי אותה גבוה. הפי אנד.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל