מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
קונה אופנוע
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
KTM עליון קוביה
סטפן
תמוז
לרט
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
ברקום שמאל
מונדיאל קוביה
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מתלה לקסדה
הארלי שמאל

סוף עונת הרכיבה

סוף עונת הרכיבה

יובל נווה

צילום: יובל נווה

לפני כשש שנים אספנו את חפצינו אל תוך מכולה ועברנו לארה"ב. הסיבה הרשמית הייתה כי קיבלתי הצעת עבודה טובה מחבר אבל בעיקר כי רצינו, אשתי ואני, לנקות את הראש לראות עולם ולטייל.הגענו לעיר פוטומק שבמדינת מרילנד, פרבר שקט ויפה של המטרופולין וושינגטון הבירה. מיד גילינו כי באיזור יש כמות גדולה מאוד של יהודים ובייחוד ישראלים כשהם מתרכזים בעיר רוקוויל השכנה ובערים אחרות סמוכות. אחת השכונות נקראת בחיבה ה"קיבוץ" ושכונה אחרת נקראת ה"מושב”. אני ויונתן, בעל חברת הייטק, התחברנו מהר מאוד וגילנו שיש לנו נושאי שיחה משותפים וערכים דומים. לשנינו לא היו אופנועים אבל היינו רוכבים על אופני הרים. בזמן המשבר הפיננסי הגדול ב-2009 נאלצתי לעזוב עם המשפחה למדינת ניו-ג'רזי. המצב הכלכלי בארה"ב היה בכי רע, הכל קרס. יונתן ואני שמרנו על קשר טוב מאז. לפני כשנתיים הוא קנה קרוזר יפני (קוואסאקי וולקן 900) וממש באותו זמן גם אני רכשתי את הוי-סטרום. תכננו לטייל יחדיו מאז אבל לא קל לתאם טיול כאשר אתה גר מרחק 400 ק"מ מחברך.

לקראת ראש השנה התקשרתי ליונתן לאחל שנה טובה. הוא סיפר לי שקבוצת רוכבים ישראלים מה"מושב" (חלק מהם הכרתי) תכננו לטייל לשמורת שננדואה אשר במדינת וירג'יניה. בשמורה זו יש את אחד מכבישי התיור הנודעים בארה"ב, Skyline Drive, שאף זכה לתוכנית מיוחדת של טופ גיר הבריטי. כביש זה מתחבר לכביש בשם Blue Ridge Parkway. האורך הכולל של הכבישים הוא כ-120 מייל (200 ק"מ) העוברים על רכס הררי גבוה מאוד בתוך יערות. במהלך הרכיבה יש נוף יוצא מהכלל, הצופה אל עמקים משני צידי הכביש תוך כדי פיתולים אינסופיים, מספר מנהרות וקטעים טכניים מאתגרים, שינויי גובה ובקיצור, מובטחת חווית רכיבה מדהימה.

התכנון היה לרכוב בשבת בבוקר בכבישים אלו, להגיע לקצה הדרומי (העיר Roaneke), ללון במלון ואז לחזור לרוקוויל ביום א' חזרה. לא יכולתי לסרב להצעה אבל, אם כבר אני רוכב למרחקים כאלה היה מתבקש שאתכנן משהו גדול יותר כיוון שהמרחק מניו-ג'רזי לרוקוויל הוא  כ-200 מייל לכל כיוון. אם כבר אז כבר. כך יצא שתכננתי הרפתקה ראויה לשמה או אם תרצו טיול מסכם ל-2012. מסלול מעגלי באורך 1000 מייל שעובר דרך חמש מדינות בארבעה ימים.

יום שישי
רכבתי מהבית לעבודה בג'רזי סיטי מתוך תכנון לרכב דרומה למרילנד אחרי שעות העבודה. נסיעה של 4 שעות הפכה לכמעט שש שעות עקב פקקים איומים, מהסוג שידית המצמד עובדת בו קשה. עצה ידידותית: אין לכם מה לעשות על הכביש עם אופנוע ב-Rush Hour. למתחכמים שחושבים על  נסיעה בשוליים, תחשבו שוב. השוטרים פה לא פראיירים כמו בארץ. הגעתי מותש בשעת לילה לביתו של יונתן. ארוחת ערב משובחת עם משפחתו במסעדה פרסית השכיחה את הנסיעה המפרכת. נפלתי למיטה כמו אבן.

יום שבת
כל החבורה נפגשה בבוקר סטאר-באקס. היו שם מיקי שהגיעה על וי-סטרום 1000, מיכאל על קרוזר מבית סוזוקי, ג'וש על קרוזר ימאהה ענק ששכר לכבוד הטיול והזוג אדריאן ומאט שהגיעו על ב.מ.וו RT1200R ונראו כאילו יצאו הרגע מתוך קטלוג רשמי של ב.מ.וו כולל חליפות בהירות מחוממות וקסדות תואמות.
רכבנו לכיוון העיר Front Royal שהיא נקודת הכניסה לכביש Skyline Drive. בתחילת הנסיעה שוב פקק גדול. יום שבת בבוקר? מה יהיה? לבסוף ראינו מה קרה. פרארי חדשה אדומה תלויה הפוך על גדר ההפרדה בזוית בלתי הגיונית. לנהג לא היה סיכוי לשרוד. בהמשך עלינו על הכביש המהיר לכיוון מערב ותוך זמן קצר קלטתי שכמות ניידות המשטרה בוירג'יניה היא פשוט בלתי נתפסת. כל כמה מיילים ניידת והם אגרסיביים בטירוף. גובי מיסים חמושים. ראינו איך הם מורידים רכבים לצד בלי חוכמות. אם תגיעו לשם, סעו לאט והקפידו על החוקים.

הגענו לעיר FrontRoyal ותדלקנו. חשוב מאוד לתדלק בעיר לפני הכניסה לכביש, כיוון שאין בשמורה תחנות דלק. מיד עם הכניסה לשמורה הכביש מתחיל בעלייה אל תוך היער ומרגע שעולים על הרכס הכביש ממשיך על קו הרקיע כאשר משני צידי הכביש יש עמקים ונקודות תצפית רבות מאוד.
מאט מוביל את הקבוצה וזה אפשר לי לעצור ולצלם מדי פעם. כדי להדביק את הפער שנוצר רכבתי מהר חזרה. זה נהדר כי הרכיבה עם הקבוצה היא במהירות בינונית וקבועה וקצת משעממת אותי. לעתים אני עוקף את המוביל, מתרחק מהקבוצה ואז עוצר ומצלם אותם חולפים. באחת מהפעמים כשניסיתי להדביק את הפער מאחור הבחנתי בגושים שחורים על הכביש ומיד מבין שמדובר בדובים ועוצר במקום. אמא דובה ושני הגורים הולכים על צד הכביש ומשחקים/מחפשים אוכל. אמנם דובים שחורים לא נחשבים מסוכנים כמו דובי הגריזלי אבל מעבר ליד גורים יכול לגרום לאם לתקוף אנשים וכאשר היא תוקפת אין לבן האדם סיכוי. חיכיתי שיעברו במשך כמה דקות ולמרות שהאם נעלמה ביער נשארו שני הגורים בצד הכביש. התנעתי ועברתי לנתיב השמאלי תוך כדי נסיעה מהירה ולחיצה על מתג צופר האוויר. הגור המבועת קפץ על גזע העץ והביט עלי בעיניים מפוחדות. טוב מאוד, שיפחד מבני האדם, זה ישפר את סיכויי ההשרדות שלו.

בצהריים אנחנו עוצרים לאכול צהריים במסעדה היחידה שיש בקצה השמורה ולאחר מכן נכנסו לשמורה אחרת, Blue Ridge Parkway. הכביש ריק כמעט לחלוטין, אין שוטרים ואלה שעות אחה"צ. רוב המטיילים כבר בדרך לבית ומחוץ לשמורה. עשרות המיילים הבאים יהיו מהמהירים שרכבתי עם האופנוע הזה (אם שוטר אמריקאי קורא את הכתבה, אני מודיע מראש שכל הכתבה פרי דמיוני הקודח.). עוד ועוד שיקיינים בכביש שעולה ויורד בתוך היער. רכבת הרים ממש. הנוף בגוון ירוק זרחני כמעט המשולב בצבעי כתום וצהוב של תחילת השלכת.התדלוק הבא יורה על תצרוכת דלק זוועתית של 42 מייל לגלון. מיכל הדלק לעולם לא משקר. לקראת ערב אנחנו עוברים ליד כמה חוות עם פרות, ורואים שקיעה מדהימה. הגעה למלון בחושך מגלה מלון מפואר ושליונתן יש טעם טוב.

יום ראשון – וירג'יניה המערבית
לפני שאתה ממשיכים לקרוא, אני ממליץ לשמוע את השיר Country Roads של ג'ון דנוור. זה יעזור להיכנס למצב הרוח המתאים.

“Country Roads
Take me home
To the place I belong
West Virginia, Mountain Momma
Take me home, Country Roads”

מאט ואדריאן היו חייבים לחזור מוקדם ואנחנו נפרדים מהם. הבוקר קר מאוד, בהיר אבל קפוא. פונים לכיוון צפון מערב לכיוון ההרים של של שמורת ג'פרסון. מעט לפני העליה אנחנו עוצרים ועוטים עלינו שכבות חימום וכובעי סקי. מיקי באה עם מעיל עור קיץ דק ואני רואה שהיא סובלת.
העליה להר חדה מאוד והכביש מתפתל כנחש בינות לעצים. ככל שעולים גבוה יותר הקור גובר ואני מתחיל להרגיש אותו בכפות הידיים. אחרי עליה של כ-45 דקות אנחנו מגיעים לפסגה ועוצרים קפואים לגמרי. אז מה עושים? קפה תורכי אסלי עם עוגיות. הגזיה הופכת מיד למדורת השבט וכולם מצטופפים מסביבה כדי להתחמם מעט. בתום ההפשרה עולים צפונה לכיוון היער הלאומי ע"ש ג’ורג' וושינגטון. נוף אירופאי, ממש שוויץ.

בצהריים החבורה מרוקוויל מחליטה לחתוך מזרחה חזרה לביתם. אני נפרד מהם בעצב מסוים. נהניתי מחברתם והמחשבה על יומיים ברכיבת סולו מדכדכת את מצב הרוח שלי. שתי דקות לאחר מכן אני נכנס לשביל עפר בתוך יער. מזל שנפרדנו בנקודה זו כי הם לא היו מסוגלים להמשיך בדרך איתי. הרכיבה בתוך היער החשוך ממשיכה לאורך כעשרה מייל כשאני חולף ליד נחל ואשדים שוצפים המשפרים את מצב הרוח. חיכיתי לטבע הפראי הזה, אני חופשי לרכב כרצוני ולא מסתכל אחורה. אין פה אף אחד. רק הטבע ואני. בסוף השביל מתגלה לעיניי אגם כחול ויפהפה, אגם Moomaw, הנמצא במעין פיורד. כמה דקות לאחר מכן אני בוירגי'ניה המערבית, אחת המדינות הפראיות והיפות בארה"ב, אך גם מדינה מהעניות והמאוכלסות בדלילות שבהן. ההרים פה גבוהים מאוד והם חלק משרשרת הרי האפלצ'ים ומזכירים את ההרים הלבנים שבניו-המפשיר, אשר גם הם שייכים להרי האפלצ'ים.

אני נכנס לשמורה הלאומית של Monongahela ופונה ימינה אל תוך שביל עפר. השלט מראה על שביל ציידים. רק שלא יצודו אותי בטעות. לא זכור לי כאשר תכננתי את הטיול בעזרת גוגל מה אורך השביל, ומכשיר הג'יפיאס לא ממש עזר לי להבין מה בהמשך. אחרי שעה של עלייה במעלה ההר אני מגיע לפסגתו והמראה של עמקים עצומים מגובה של 4500 רגל עוצר נשימה. כל זמן העלייה הייתי ביער ולא ראיתי את צידי ההר אבל עכשיו אני מבין לאיזה גובה טיפסתי. יש לי לפתע תחושה מוזרה. אני לבד לגמרי באמצע שומקום, ללא שום קליטה לנייד, ללא משואת מצוקה (SPOT)  ואף אחד לא יודע את המסלול. אם אני נופל פה אולי איזה צייד ימצא אותי בעוד כמה שבועות. לא על עצמי אני פוחד, אלא חושב על אשתי והילדים שלי. נסיעה לבד בתוואי הזה היתה מסוכנת וחסרת אחריות מצדי.
הירידה מפסגת ההר תלולה ומהירה. לאחר כחצי שעה, ו-30 מייל בסה"כ על שביל הציידים אני מגיע לכביש. בהמשך הכביש חוסמת את הכביש להקה של תרנגולי הודו מגודלים. ראיתי כבר איזה קוקוריקו בו התרנגול הטפש מנקר את רגלי הרוכב. מזל צופר האוויר עוזר גם להם לפנות את ההפגנה.

מותש מהקור ורעב אני מגיע לפונדק דרכים בעיירה Greenbank. גם כאן אין קליטה סלולארית. יש לתושבים מבטא מתגלגל ומצחיק המקשה להבין מה הם אומרים. כמעט כולם נראים כמו ציידים. בפונדק עצמו מוכרים אביזרי צייד, רובים ותחמושת. כלי התחבורה הנפוץ פה הוא טנדר עתיק וחצי חלוד. האופנוען הגבוה עם האופנוע היפני, אנדרואיד ביד והמבטא של שוורצנגר (ללא השרירים) נראה להם בוודאי כמו חייזר/נוסע בזמן. אני שואל את המקומיים האם להם יש קליטה והם עונים לי, למרבה הפליאה, שעפ"י חוק אסורה תקשורת סלולרית בכל האיזור בגלל מצפה הרדיו האסטרונומי הנמצא מחוץ לעיר. מסתבר שזה אחד מטלסקופי הרדיו החשובים בעולם. טוב לדעת, אבל זה רק מחזק את התחושה שחזרתי אחורה בזמן ל-1978.

מאושש ומתודלק בגוף, נפש ואופנוע אני חולף ליד הטלסקופ הגדול בדרכי לשמורה הלאומית הבאה: Spruce Knob בה יש תצפית בגובה 5000 רגל אלא שהתחיל להתקרר וראיתי כבר מספיק היום. צריך לרכוב ולהגיע למלון בזמן סביר לפני החשכה אז אני מוותר וממשיך בעמק. הכביש הכפרי עובר ביער הכתום למרגלות ההרים הגבוהים ואני מגביר את הקצב. למדתי כבר שבוי-סטרום שההילוך הרביעי הוא היעיל מכולם והוא גם לא מוגבל על ידי המחשב (כמו למשל ההילוך השישי). ב-7,000 סל"ד וצפונה מתקבלת רצועת כוח נהדרת ורחבה והאופנוע, השקט בדרך כלל, מתעורר ונשמע כמו ספיטפייר בזמן צלילה. היתה רכיבה מעולה אבל אני מודה שבנקודה מסוימת רציתי עוד יכולות ספורטיביות. חשבתי על דוקאטי מולטיסטרדה. אולי בעתיד. לקראת ערב, קפוא, אני מגיע למלון דרכים מעופש בעיירה שכוחת אל במדינת מרילנד.

יום שני
תכננתי חזרה פחות או יותר מנהלתית לכיוון הבית. חברי ראס, איתו טיילתי בניו-המפשיר, ידע שאני באזור והזמין אותי לארוחת צהריים איתו. הוא גר בעיר במרכז פנסליבניה שנמצאת גם כך במסלול חזרה. נפלתי על בוקר קפוא עוד יותר מאשר היה אתמול. טמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס, קור כלבים ואני עם ציוד שלא ממש מתאים. קניתי בוול-מארט שקיות חימום לידיים ורכבתי חצי רועד בשעתיים הראשונות.  בעונה הבאה אעבור לחליפה אטומה למים ורוח עם חימום חשמלי. יקר אבל שווה.
ההתחלה הייתה דרך כבישים כפריים ויערות אבל לאחר כמה שעות השתלבתי בכביש המהיר. משעמם מוות אבל אין מה לעשות, זה באמת הכי מהיר ויש לי עוד לא מעט שעות לרכב. בשעה שתיים נפגשתי עם ראס. השיחה קולחת ואני כל כך שמח לדבר איתו. איש חכם מקסים. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את האיכות האנושית של הסטרומטרופרים. באמת ובתמים אכפת להם אחד מהשני. פשוט אנשים טובים ופשוטים שנהנים לטייל בעולם ומבינים ש"הרוכב שבאופנוע ינצח" (אם להשתמש בפאראפרזה על סיסמת חיל השריון).

סיכום עונתי
ראיתי נופים מדהימים, פגשתי חברים טובים ורכבתי במקומות יוצאי דופן. היה מתיש אבל שווה את זה. תחושת האושר מהולה במקצת בעצב. נגמרה עונת הרכיבה ל-2012. בעוד חודש יהיה פשוט קר מדי. זה הזמן להסתכל קדימה על עונת 2013 ולתכנן את הטיולים הבאים כשטיול למדינת מיין בוודאי יהיה אחד מהם. יש לי הזמנה לכוס בירה טובה וטיול עם סטרומטרופר מיוחד במינו. אחד שרכב עם הוי-סטרום מעל 100 אלף מייל, רובם בשטח, ומכיר כל בורג באופנוע. הוא גם בנה מטוס בעצמו מאפס, ומטיס אותו. אין ספק שיהיה מפגש נוסף עם קבוצת רוכבי רוקוויל, ואולי גם אגיע לטנסי וארכב על זנב הדרקון המפורסם. יהיה מעניין!

לשאלות והערות: yuval.doogri@gmail.com

11 תגובות ל סוף עונת הרכיבה

  1. אחלה כתבה, אתה תותח,נהניתי לרכב איתך. להתראות בטיול הבא ולא אני לא מחכה שיתחמם, אני עדיין רוכבת…..

  2. פשוט כואב בלב, איזו מדינה / ארץ רחבת ידיים וכמה ירוק.

  3. לא אבקש הרבה… נתחיל באירופה.. מכיוון שאני רואה שאת אמריקה תפסתם. ממש חלום לעבוד אצלכם

  4. Yuval, Remember what I said…you need to collect the articles you are writing with such amazing clarity into a book.

  5. ארה"ב היא ארץ מדהימה, אבל אני רוצה לומר לכם שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. בתשעה ימים האחרונים חיינו במדינת עולם שלישי (וזה עדיין לא נגמר) ללא חשמל ודלק, עם כבישים חסומים וללא תחבורה ציבורית.
    תאהבו את ישראל – זוהי ארץ זבת חלב ודבש, ותאמינו או לא יום אחד אנחנו נחזור.
    לינון: אני לא בטוח שאתה ציני או לא, אומר רק זאת – אין קשר בין להיות ציוני ולגור בישראל. יש הרבה ציונים שמסיבות שונות ומשונות לא גרים בישראל. החיים הם לא שחור ולבן.
    לגל: לא מבקשים להיות כתב, פשוט עושים. שלח כתבה מענינת עם תמונות יפות ואני מבטיח לך שתהיה התיחסות.
    להדר: אני שמח מאוד. רק בשביל זה היה שווה לכתוב את הכתבה.
    לאלפינסטאר: בחורף זה 50 גוונים של אפור (..) ובסתיו 50 גוונים של כתום.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל