fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
תמוז
לרט
מוטוטאץ דקר
אודי דגן 140 על 70
MV קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
סטפן
HJC
voge מוטו24 באנר

יומן מסע: דניאל וקנין | קרטרה אאוסטרל – פרק 4

יומן מסע: דניאל וקנין | קרטרה אאוסטרל – פרק 4

"תוכניותנו אינן מוגדרות, וזאת בכוונה תחילה", כתב רוברט מ. פירסיג בספר זן ואמנות אחזקת האופנוע – כאילו קרא את המחשבות שלי עוד לפני שנולדתי, "שכן מעוניינים אנו יותר לטייל מאשר להגיע לאיזשהו מקום. אנחנו פשוט מבלים בחופשה. מעדיפים אנו כבישים ממדרגה שניה. אנחנו רוצים להעביר טוב את הזמן, אך שמים את הדגש ב-'טוב' ולא ב-'זמן', ובשנותך כך את הדגש, משתנה הגישה כולה. כבישים הרריים מפותלים הם ארוכים מבחינת הזמן, אך אפשר ליהנות מהם פי כמה ברכבך על אופנוע, שבו יכול אתה להטות עצמך בשיפוע בשעת הסיבוב, ואינך נאלץ להיטלטל מצד אל צד בתא כלשהו".

והוא מוסיף: "כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה יתרה והן בטחון רב יותר. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. מקום שם התשובה שאתה מקבל היא ארוכה מכפי שרצית ולא קצרה מכפי שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן".

ימים יפים עוברים עליי.
אני כותב שורות אלה בשעה שארוחת הערב מתבשלת על הגזיה, מרסדס סוסה ברקע והאוהל פתוח. אני בחווה מלאת חיות ונוף באמצע הקרטרה אאוסטרל כשאפילו כפר קטן אין בסביבה.
מעבר להנאה שברכיבה, אני לוקח את הטיול הזה כחוויה מעצימה, אחרי כמה שנים שבהן עברתי מעיר גדולה אחת לעיר גדולה אחרת וכבר שכחתי מתי בפעם האחרונה הדלקתי מדורה. אני לא מתקלח כל יום והזקן שלי נראה רע, אני מאושר וזה בדיוק מה שהייתי צריך. חוויה כזו היא משהו שטיול על אופנוע מזמן לך, ועד כמה שניסיתי להתרחק משביל החומוס בהודו, גם כשהייתי רכוב על רויאל אנפילד, החוויה שלי פה יותר חזקה. כמה זמן יש כבר לאדם הממוצע במערב של המאה ה-21, להעביר לבד בלי אינטרנט ובלי נטפליקס? הנטפליקס, אגב, ממש לא חסר לי.

ברכת השלום של צ'ילה היא כביש עפר בעלייה חדה, ואני מגשים חלום ונכנס לקרטרה אאוסטרל, דרך 7 הידועה. אגמים בגוני טורקיז שראיתי רק כשהייתי בקאריביים, ואני מבין למה הכביש מפורסם. אני מקבל חווית רכיבה מהסוג הטוב ביותר, רק שלא יגמר לעולם. חניתי ב-Rio Tranquilo שזה שם מגניב לכשעצמו (נהר-Rio רוגע-Tranquilo).
החלטתי להשאר עוד לילה, וניצלתי את היום כדי לעלות על שביל של כ-50 ק"מ לכל כיוון ולראות קרחון לראשונה בחיי. השביל עצמו היה כל כך יפה וכיף לרכיבה, במיוחד כשהקייסים נשארו באוהל, עד שנהניתי בו יותר מאשר בקרחון עצמו.

למחרת המשכתי לבירת המחוז, Coyhaique, עיר המונה כ-20,000 תושבים. הדרך כמובן יפיפייה, וכ90- ק"מ לפני העיר הגיע השלט שחיכיתי לו – "האט, סיבובים חדים" – אני מאט ממהירות השיוט שהייתי בה, כדי לקבל את השילוב שגורם אושר לאדם: ברקס-קלאץ'-הילוך-השכבה-גז-גז-גז. הפיתולים מרהיבים, מזג האוויר מושלם והנוף משגע, עם ואדיות, צוקים ופסגות שנוגחות בעננים, כשהפסגה חשופה – רואים גם שלג.

באחת מתחנות הדלק אני פוגש בחבורה של שמונה רוכבים ברזילאים כבני 50-60 על ב.מ.וו 1200. באו עם רכב ליווי ומוסכניק שעוקב אחריהם אם מישהו צריך משהו, כל הציוד טיפ-טופ. יש בזה משהו יפה, אבל לא הסגנון שלי. החלטנו שאצטרף אליהם למקטע של 140 ק"מ והזקנים נותנים בראש,עד כדי כך שכשאחד מהם עצר לרגע – לקח לו רבע שעה עד שראינו אותו שוב. המנוע ה"צנוע" שלי התקשה קצת לעמוד בקצב, אבל עשה את זה. הרווחתי חוויה מעניינת – להיות בסופו של טור של 8 אופנועים, רכובים ע"י דבילים כמוני שמה שמניע אותם היא האהבה לרכיבה על דו-גלגלי.

חניתי ב-chaiten והלאה משם נגמרת הדרך, כדי להמשיך צריך לקחת 2 מעבורות. כמובן שהשיט היה בפיורד מרשים, מוקף בהרים עם ירוק פראי, הבעיה היתה שלפני המעבורת השניה ראיתי שיש לי פנצ'ר. לפני הירידה ניפחתי אוויר והגעתי למוסך שבור בכפר הקטן שעגנו בו-hornopiren. הבורג שהיה תקוע בגלגל פער חור של כ-8 ס"מ שאני כבר לא אתקן. העיר הגדולה הבאה שכנראה תהיה בה פנימית נקראת פוארטו מונט והיא ממוקמת כ-200 ק"מ צפונית מאיתנו. בהתנהגות לטינו-אמריקאית טיפוסית החלטנו לדאוג לזה מחר.
-"רגע, איפה אתה ישן?" שאל אותי ויקטור, בעל המוסך, אדם גדול מימדים וכפי שיתברר לי בקרוב, בעל לב גדול לא פחות – שמדבר מהר, כמו כל האנשים בדרום צ'ילה.
-"לא יודע, אחפש מקום לפתוח בו את האוהל שלי". עניתי, מקווה לקבל טרמפ לאיזשהו פארק עם האוהל והשק"ש.
-"רוצה לישון פה למעלה?"
-"סליחה?" אולי הוא דיבר מהר מדי?
-"יש למעלה חדר, תישן שם. והנה המפתחות של המוסך שתרגיש בטוח, בצרור יש גם את המפתחות לטרקטורון אם אתה רוצה להסתובב בכפר". בכל פעם אני נדהם מחדש מהמקומיים וממה שאני חווה מהם.

ויקטור עושה את הדרך לפוארטו מונט 3 פעמים בשבוע כבר למעלה מ-20 שנה והחליט לקחת אותי ולעשות שם סידורים. הוא מכיר כל פניה מהמאות שיש בכביש המשובש, נהג מעולה אבל חסר פחד ("יש פה הרבה תאונות כשיש שלג, אבל עד 80 ס"מ גובה אני נוסע"), לא מאמין בשמירת מרחק ולפעמים נדמה שהוא לא זוכר שהוא על טנדר ולא על הטרקטורון.
בבוקר החלפנו סוף סוף את הפנימית ("יותר קשה ממשאית הצמיג הזה") ונסעתי עד Ensenada לקמפינג על שפת האגם, בדיוק בזמן לקפה ושקיעה, שם פגשתי זוג גרמנים מבוגרים שמטיילים כבר שש שנים עם משאית\בית. כן, משאית.

המשכתי ל-Puerto Varas, עיירה ציורית נהדרת שנכבשה על ידי תיירים שקצת הוציאו ממנה את הטעם הטוב.
החלטתי לתדלק ב-Frutillar, ובכמה ק"מ של אוטוסטרדה מלאה ברוח ומשאיות, שּהּיּתה ישרה ומשעממת, נזכרתי בכפתור הקסם של אפליקציית הניווט 'הימנע מכבישים מהירים'. מכאן חזרה הדרך להיות מעניינת, דרך כפרים קטנים וחוואים שמנופפים לי לשלום בצידי הדרך, מי צריך לרכב על 120 קמ"ש כשיש את כל הטוב הזה בצד? הגעתי ל-Valdivia, עיירה על חופי האוקיינוס השקט ורשמית חציתי את דרום אמריקה לרוחבה. 6,000 ק"מ בדרך לא ישרה בכלל, למקרה שתהיתם.

אני ממשיך בדרך ואתם – איתי.
נשתמע בחלק החמישי, דניאל.
(לאינסטוש שלי – daniel_ankel)

 

יומן מסע: התחלת מסע – פרק 1

יומן מסע: כוחו של אילתור – פרק 2

יומן מסע: סיבוב פרסה – פרק 3

גלריה

2 תגובות ל יומן מסע: דניאל וקנין | קרטרה אאוסטרל – פרק 4

  1. זה נפלא המסע שהתכלית היא הטיול והחוויה ולא להגיע במהירות למקום כלשהו.
    זוהי גם. ההנאה בחיים אשר בכל שלב יש את הקצב שלו
    ועם זאת החוויה אדירה לגלות נופים אדירים של מפגש ראשון עם הרים ועמקים שלא רואים בכל מקום ולהגיע לפינות רק אתה והאופנוע והמחשבות
    ומכאן נשארים הרבה זכרונות יפים שעוד יעלו בעתיד.

  2. עשיתי את הקרירה לפני שלוש שנים ,אכן הנופים יפים ומשתנים אבל התושבים אנטיפתים בלשון המעטה .לפעמים היופי של הדרך מפצה על כך ולפעמים ממש לא .בכלל דרום אמריקה הפכה ליבשת בה הסכנות מאנשים גדולות מסכנות הדרכים

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל