מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
מידלנד שחורי 140 על 70
מטרו באנר שמאל הכי עליון
לרט
rok-straps רצועות קשירה 140
ברקום שמאל
תמוז
לרט
KTM עליון קוביה
סטפן
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
הארלי שמאל
מונדיאל קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מתלה לקסדה
HJC

במשקף ורוד – ההר הירוק תמיד

במשקף ורוד – ההר הירוק תמיד

מיס הילה

"פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט
ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת
ותכלת השמיים וענן יחיד
וראיתי את ההר הירוק תמיד"

יום אחד ברוך הרים אליי טלפון. "את באה לטייל? בקטנה, חמישה אופנועים ככה".באותו היום לא יכולתי לנסוע איתם, אבל מאותו היום קמה הקבוצה "בקטנה".היא כבר מזמן לא בקטנה. תיק תק הקבוצה הפכה להיות גדולה, אבל עדיין מרגישה קטנה וחמימה.
הקונספט הוא כזה: אם אין טיולים של כל מיני מועדונים ואנשים רוצים לטייל, אז יוצאים לאנשהו. בסביבות חמישי-שישי, ברוך מודיע לאן בא לו לטייל, מה יהיה המסלול, איפה ומתי נפגשים וזהו, מי שמגיע מגיע, לא שום דבר מסודר או בירוקרטי. סתם חבורה של אופנוענים שמטיילים להם בכל הארץ.

"במשחקי ילדות קלי השכרון
רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון
ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים
אז ברחתי אל ההר הירוק תמיד"

נפגשנו בגלילות, כמו כל הטיולים צפונה (נקודות המפגש שלנו מאוד פשוטות: צפונה=גלילות, דרומה=אסא). כשהגעתי לגלילות כבר רעדתי מקור. שלא יהיה ספק, התלבשתי טוב! לבשתי כך:גופיה טרמית, סריג גולף, סווצ'רט עבה משובח כזה, מכנסיים תרמיים, ג'ינס, מכנסי סערה, מגיני ברכיים
גרבי סקי תרמיים (עד הברך), חם-צוואר עם חוסם רוח, כפפות חורף ממוגנות ומגפי עור.
כאמור, בגלילות כבר רעדתי מקור. למרות כל הקור הזה, הייתי אופטימית. הנה, לא ירד גשם מאז לפנות בוקר, רוב הכבישים הספיקו להתייבש והשמש יצאה. אלוהים, כמה שהייתי אופטימית. שמש שקרנית שכזו.

"בשנות הנעורים, בשנות האהבה
טיפסנו בשביליו, ידי בתוך ידה
השקפנו למרחק, לעבר העתיד
וחלמנו על ההר הירוק תמיד"

יצאנו לדרך כ-30 או 40 אופנועים (אמרנו בקטנה, לא?). כל כך הרבה זמן לא טיילתי, איזה אושר! כמו שכבר כתבתי פה אלף פעמים, יש משהו מדהים בלרכוב בקבוצה, להיות חלק מגוף ענק, להיות מוגן על-ידי אופנוענים. בכבישים המהירים האצנו כמו שצריך ומכוניות זזו הצידה, מפנים את הדרך לנחשול הענק הזה.
במחלף קיסריה ירדנו ימינה לכיוון כביש 65. לידי רכב אופנוע ספורט כלשהו, איזה RR שכזה, אבל לא זה מה שעניין אותי. אלוהים, איזו חליפת טורקיז/לבן מדהימה שהוא לבש. החליפה שלו כל כך חריגה בנוף המוטורי שמיד כששאלתי אם עוד מישהו ראה. אז ענו לי "בטח, זה ההוא שמגיע מאילת בכל סופ"ש, עולה עם האופנוע למרכז עם עגלה, פורק ומתחיל לטייל". לא יאומן, בכל פעם אני מגלה כמה שאנחנו קהילה כזו.

"הלכנו לצבא גדולים ונבוכים
מתוך המלחמות חזרנו כאחים
הבאנו על כפיים רע וידיד
ונפרדנו מול ההר הירוק תמיד"

פה הכבישים התחילו להיות פחות מהירים. טוב, להגיד פחות מהירים לא יהיה נכון, אבל פחות ראשיים. המפלצת שלנו המשיכה לרכוב באותה המהירות כמו בכביש החוף. הנופים התחילו להיות מעניינים, ירוקים, משתנים, מתחלפים, ישובים קטנים וציוריים נגלים מדי פעם, מה שישר מעלה בי תהיות על האנשים שגרים שם ותמיד בא לי להיכנס לשם ולראות את הבתים מקרוב.
באיזשהו שלב כבר הפסקתי להרגיש את כפות הידיים וכל כך התכווצתי על המושב שחשבתי שתיכף אני נופלת מרוב קור. פשוט הייתי כל כך קפואה, שהיה לי קשה לנשום. אבל מה, שאעצור לבד? שאעכב את המאסף? לא, אז המשכתי לרכוב.
בצומת מגידו פנינו שמאלה לכיוון משמר העמק ואז פנינו שוב שמאלה לכביש 6953 המקסים. טוב, אני חושבת שהוא היה מקסים, אני לא ממש זוכרת. בשלב הזה כבר היה לי כל כך קר שממש הרגשתי רע. בדיוק בשלב הזה נכנסו לכביש שעובר ביער ירוק-ירוק עם עצים שמסתירים את השמש. גם כך אני קפואה ועכשיו גם יש לי כביש מלא פיתולים שעוד לא התייבש מהגשם שירד שם, מסתבר, אך שעות ספורות קודם. למרות שזה היה כביש כזה מקסים, כל מה שרציתי היה שיגמר, שכל הסיוט הזה יגמר כבר.

בצומת רמת השופט פנינו ימינה לכיוון קרן הכרמל. רכבנו עוד קצת  ואז ראיתי כמה אופנועים עוצרים בצד ימין, בכניסה לאיזה שביל עפר. עצרתי לידם ובררתי מה קורה. ברוך שרוכב על דו"ש נכנס לשביל (כן, זה היה מתוכנן), אבל אופנועי הספורט, הקטנועים והקרוזרים נשארו בכניסה. אזרתי אומץ והחלטתי להיכנס. בהתחלה הייתה שלולית קטנה, שבאלגנטיות עקפתי, רוכבת על קמ"ש בודד גלמוד אחד. שוקי, שנורא מיהר להדביק את הקבוצה נעמד על רגליות הב.מ.וו R1200GS שלו ו.. ספלאש! כזו מקלחת מסריחה של בוץ מזמן לא חטפתי (עד היום יש לי איזה גוש בוץ על מגן הברך השמאלי שמסרב להתגרד משם). למרות כל זה, לא אמרתי נואש. המשכתי עם השביל עוד קצת, התעקלתי איתו שמאלה ומולי נגלתה שלולית ענק. מה שלולית? בריכה. זה היה השלב בו החלטתי לעשות "אחורה פנה, קדימה סע" והתגלגלתי לכיוון תחנת הדלק שהייתה מעבר לסיבוב. ישבנו שם עם קפה, נשנושים ואנשים מקסימים קרוב לשעתיים וחיכינו לשאר החבורה.

"וילדינו כבר היום הם עלמים
הורינו – שערם הלבין מרוב ימים
אך צעירים נהיה כל בוקר, עת נביט
אל אחינו, אל ההר הירוק תמיד"

כשעלינו על הכלים בתום ההפסקה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. אני לא יכולה להיסחף ולהגיד שהפשרתי, אבל כבר לא הייתי כל כך קפואה כמו קודם. מהנסיעה בתוך דליה ועוספיה כבר ממש נהניתי. ראשית, הייתי בהחלט אטרקציה ברגע שהם הבינו שזו אישה רוכבת, כנראה שאני מחזה יחסית נדיר באזור ההוא (עם מעיל אדום, קסדה אדומה וקוקו בלונדיני כנראה שאי אפשר לטעות יותר מדי). וחוץ מזה, רכיבה אורבנית זו המומחיות שלי. כל האופנועים הכבדים התגלגלו לאיטם ואני, ערסית קטנה שכמותי, חותכת עם הקקנוע את כל הפקקים, משאירה אנשים פעורי פה מזה שמישהו הצליח לעקוף אותם.

משם המשכנו לירידה של בית אורן. לראות את היער השרוף זה אחד המחזות הכי מדכאים שיש. טוב, יש מדכאים ממנו, אבל אין ספק שזה מוריד את המורל בכמה מעלות שמאלה.משם נסענו לתוך עין הוד. זה מצחיק בכל פעם מחדש לראות את התדהמה על הפנים של האנשים כשהם שומעים את נהמת המנועים ואז רואים את כמות האופנועים (ועוד היינו בקטנה). מצאנו שם איזה מקום שמכין במקום בירות ופיצות ובדיוק הייתה בחצר שלו הופעה של שני חבר'ה שניגנו ושרו מוזיקה דרום אמריקאית. זה היה השלב בו הפשרתי. עד כדי כך הפשרתי, שהורדתי את המעיל והסווצ'רט ונשארתי רק עם סריג הגולף והביגוד התרמי.
את הדרך חזרה עשיתי כמעט לבד, כי כולם הרביצו. טוב, יש גבול למה שאני מסוגלת (או רוצה) להוציא מהבייב שלי. שמתי לי מוזיקה באוזניים והשיר האחרון שהתנגן בדיוק כשהגעתי הביתה היה "ההר הירוק תמיד". טוב, לא תמיד, רק עד שאיזה אידיוט שורף אותו.

"ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל"

* "ההר הירוק תמיד", מילים: יורם טהרלב

 

7 תגובות ל במשקף ורוד – ההר הירוק תמיד

  1. שנים שאני אומר.. אני חוזר לדו=גלגלי.. האישה מפחדדדדדדדת
    תהנו תזהרו וחג שמח

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל