fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
לרט
HJC
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
אודי דגן 140 על 70
סטפן

14.6 כ"ס – תחושה של שליחות

14.6 כ"ס – תחושה של שליחות

צח כנען

צילום: Zoobri photo team

בשנת 1988 התחלתי לעבוד בשליחויות. למעשה, אם נחשוב על זה רגע, רוב חיינו הם פרוצדורות ושליחויות. תמיד עבדתי עם טוסטוס פרטי שלי, כדי להבטיח לעצמי מנוחה בתוך הספרינט היומי על הכביש. ומה היה לנו אז? נכון – ווספות. ואני, שכל מהותי היא 50-125 סמ"ק, החלפתי מדי שנה פיאג'יו סי. מעולם לא הייתה כימיה ביני לבין הטייפון. הסתובבתי כשמכשיר קשר במשקל קילו תלוי בהצלבה על כתפי ונעזר במראה שמאלית בלבד, כשלאחר מספר ימי עבודה המסלולים הופכים מוכרים: אותם לקוחות, אותן כתובות ואותה המתנה בתור בבנקים ובדואר. אני זוכר שביום שישי אחד אולטרא גשום צעקה עלינו המוקדנית, שהייתה גם קצת כמו אמא: "כל השליחים לעבור לערוץ שניים במוטורולה! גשם, גשם, תעצרו בתחנת אוטובוס ותחכו שיירגע קצת". לא כמו החורפים הדרדלה בעשור האחרון. אז גם לא היו חליפות סערה ולא מעילים ממוגנים דוחי מים, לא אוזני-פיל בכידון ואפילו לא חם-צוואר, רק שכבה על גבי שכבה וצעיפים. יש שהצטיידו גם בשקיות ניילון, על-מנת לבודד תאורטית בין הגרב לנעל. והכי קשה בסוף יום עבודה זה להתפשט, אז ממש קלטתי באיזה בוצה הייתי ספוג במשך כמה שעות.

שליחים זה עם. יש להם שפה, קודים, אהבת רכיבה, חוצפה, פילוסופיה, דרך-חיים ומין דחף הכי לא ברור בעולם להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. לנהגי מוניות ושליחים יש מערכת ניווט לוויינית במוח. הרבה לפני שהמציאו את מכשיר הג'י.פי.אס. נאמר לדוגמא, שהולך רגל או נהג מארץ אחרת, כלומר לא מירושלים, שואל אותי איך הוא מגיע לכותל? תמיד תמיד במרכז העיר כולם מחפשים את הכותל, בייחוד בימי שני וחמישי כשהם מעמיסים את הבאגז' בסוכריות לכבוד חתן בר-המצווה שכבר עלה לתורה לפני חצי שעה. מיד נשלפת ממני תשובה במהירות האור: רמזור ראשון שמאלה, שני ימינה, קח נתיב שמאלי, שמאלה חזק בפנייה בנתיב האוטובוסים, אל דאגה, אין שם שוטר, ותתחיל לחפש חניה. אגב, אבוד לך, הדודה כבר חטפה התקף פאניקה מהאיחור שלכם.

קיצור דרך הוא ההפך מהביטוי חפיף. כל חסכון של דקה מבורך גם בעת חצית גינה ציבורית בין שני בנינים או ביצוע יו-טרן עם נטיות התאבדות ושמיניות בין מכוניות, שיכניסו לארנק עוד עשרים ש"ח עד הצהרים. בעת המתנה בתור להפקדת מזומנים באשנב הבנק, תמיד ישנו איזה נהג מכונית שטרח לספר לי שכשהוא שומע מנוע של מיקסר מתקרב, שנכנס ויוצא בשבריר שנייה מהשטח המת במראתו, הוא שוקל רצח.

סנדוויץ לארוחת עשר. טריוויאלי, לא? אז אולי הפסקה אחרי המעטפה הבאה ואולי זאת שאחריה. עוצר בצד ומוריד ג'ק. מתיישב בנחת על המושב כאילו הוא דבוק לישבני בלוקטייט. האמינו לי, הראש לא מפסיק לעבוד על המשך תכנון המסלול. אחתוך דרך שם, אחנה מול הדלת האחורית של הבניין, אעבור בין המעליות, שוב אתחיל עם הפקידה בעלת המחשוף במשרד עורך-הדין ומשם אגיע לחנות הפרחים של הקמצן הלחוץ הזה. אויששש! עוד עשר דקות נסגר לי הבינלאומי. בולע את שארית הסנדוויץ', מתניע ודופק את הרייס של הלייף.
אם נוצרת סיטואציה של ביקור חירום במוסך במשך קו החלוקה, מתקיים שם סטטוס-קוו ברור. אני עולה בלי הזמנה על הליפט ויוצא משם בדיוק בעוד ארבע דקות ועשרים שאלות. נקודה. חלקים משומשים או חדשים, הכל חארטה. "בעוד עשר דקות סוגרים לי את העירייה, שחרר אותי!". כשמגיע סוף השבוע וכמו בכל לילה, אחרי עוד 150 ק"מ בתוך העיר ותדלוק יומי ב-40 ש"ח, מרגישים את הגב, הכתפיים וכל שריר אפשרי ולא אזכיר טיפוס במדרגות לקומה רביעית בלי מעלית.

לאחר כמה שנים כאלו עשיתי הסבת מקצוע והפכתי לשליח של בית-עסק. עולם אחר. אפשר להניח את החבילה ליד הדלת או בתיבה, לא צריך לארגן מטבעות עודף, כי כבר שולם בכרטיס האשראי בטלפון. ואין דד-ליין, אלא רק שעה משוערת. יש לקוחות שמציעים מים קרים בקיץ או קפה וקוביות שוקולד בחורף ויש כאלו שמדגישים בפניך שהם עושים לך טובה שהם פתחו לך את השער וגובה הטיפים בהתאם לאישיות.
מה שניחם אותי הייתה זכייה שבועית בחידונים בין השליחים בשאלה הקבועה: "בכמה רמזורים אתה מגיע מא' ל ב'?" בקטע הזה, אין עליי. התפתחה אצלי אלרגיה כרונית לרמזורים או לצמתים בעלי פוטנציאל לרמזור ארוך.

נ.ב- תודה למי שהרחיב את הרווח בין פילוני הבטון בירידה לרחוב שמעוני בירושלים.

15 תגובות ל 14.6 כ"ס – תחושה של שליחות

  1. הוספות הלבנות של ניסים מול הוספות הסגולות של ורד ויואב. שכחת לציין שלא מומלץ להחליף כאפות ומגע יד האחד מול השני, כשנפגשים תוך כדי נסיעה, כי זה ממש כואב.

  2. הכל היה סבבה עד שהפיצריות הגדולות החליטו שהן מקציבות חצי שעה הגעה מרגע ההזמנה. מאז השליחים מתחרעים כאילו אין אלוהים.

  3. המשלח במשרד יודע בדיוק איפה נמצא כל שליח ואומר ללקוח- "הוא כבר ברחוב שלך, תוך שתי דקות"- מעקב של האח הגדול.

  4. ונדחקים בשורה עשרה קטנועי שליחויות יחד בקו הזינוק…. לא בשביל רייסים, האמינו לנו. הראש של השליח עובד אחרת לחלוטין.

  5. לא מזגזג, לא עוקף, לא נדחף, מת על שלושים קמ"ש ביום גשם- זה מרגיע אותי, מעולם לא הייתי מצונן בחיי- כי הסינוסים ודרכי הנשימה רגילים לקור, כמו אנשים שעובדים בחדר-קירור: אין התפתחות מיקרובים. כשאני מפלס דרכי בין שתי מכוניות בפקק אני נזהר על המראות שלהם יותר מאשר על המראות שלי. ומה לעשות! אני אחתוך עשרה מטרים על המדרכה כדי לא להתקע אחרי משאית זבל.

  6. ברגיל, בלי להקרע ועם קטנוע צמוד. אז אני לא מטפס מדרכות מעל 15 סנטים ושומר עליו, כולל נקיון בסופי שבוע.

  7. אני רוכב כאילו אין מחר. והשליטה שלי בקטנוע לא מביישת נהג מירוצים. אז כמה עברות תנועה ביום, בקטנה, כל עוד אני לא דורס אף אחד.

  8. בסוף יום אני יורד מהוספה וצועד כמו שיכור עד שמתאפס

  9. אין פעם שאני לא נשאר עם חיוך מקריאת הכתבות שלך והזכרתלי שנים אחורה בכל מקרה נשארתי עם המון נוסטלגיה מהתקופה ההיא מחר אין לי עבודה אני חוזר לשליחויות בכיף (אבל עדיף להמשיך למכור אופנועים….)

  10. אני מרגיש כאילו אני כתבתי את המאמר הזה. הכל אחד לאחד

  11. הרגת אותי . . הפלת לי את השחלות…. אני עולה על המדרכה שם וגומר סיפור נמאס לי לשפשף ת'רגליות!

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל