מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
הווסקוורנה באנר שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
קונה אופנוע
מידלנד שחורי 140 על 70
תמוז
rok-straps רצועות קשירה 140
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
KTM עליון קוביה
ברקום שמאל
סטפן
פרפקט קוביה שמאל
לרט
מתלה לקסדה
HJC
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה

במשקף ורוד – אפשר קצת תקווה בבקשה?

במשקף ורוד – אפשר קצת תקווה בבקשה?

מיס הילה

צילום: Zoobri photo team


"הזמן את השנים יניס
 
וקצת בינה בלב מכניס 
אבל ישנם דברים שהוא עוד לא גילה לי 
האם יפרח לי עוד שושן 
האם נעור בי ניצוץ נושן 
האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי"

לפני מספר חודשים הגעתי למירון מגארד, המוסכניק שלי. אני אוהבת לבוא אליו מכמה סיבות, קודם כל הוא מוסכניק נפלא! אני יודעת שממירון אקבל רק כנות ("גם כשאת לא מרכיבה, את קצת מרכיבה" זה היה בהקשר לשאלה על לחץ האויר בצמיגים. השבוע הוא אמר לי שאני צריכה לחץ אויר נמוך יותר). מעבר לזה, תמיד יש קפה, מאפה, ים של סבלנות לשאלות שלי ואנשים מדליקים. אצל מירון גם תמיד אפשר למצוא איזה ילד מתלהב שמשפר איזה קסבו או ראנר. מירון הוא אלוף שיפורי הקטנועים.

באחת הפעמים פגשתי שם בחור מדליק בשם דניאל; ג'ינג'י עם פלפל בתוחעס, מבריק, מקסים, ילד טוב ורוכב על ראנר 200. 
באותו היום גררתי את דניאל להתאמן איתנו במגרש של בית הקברות הצבאי בקרית שאול. הוא כל כך התלהב מהמגרש שבמשך חודש הוא היה מגיע בכל יום שישי להתאמן.
אחרי חודש בערך דניאל רכב על השול באיילון לצד אחד מהפקקים האינסופיים המשתרכים שם, אמבולנס פרטי סטה מהנתיב ודניאל נכנס בו. רק בכדי לסבר את האוזן – דניאל רכב על 60-70, כביכול לא מהירות גבוהה. לדניאל נשברו אי אלו עצמות בגוף (אגן, רגליים, ידיים ועוד). הקשר עם דניאל ניתק לפני כמה חודשים, אחרי שהוא השתחרר בפעם הראשונה מבית החולים, אחרי איזה שלושה ניתוחים והיה מועמד לשיקום. אז עוד לא היה ברור איפה הוא יעבור את השיקום. אחד המשפטים הראשונים שדניאל אמר לי כשדיברנו אחרי הפציעה: "רוכב צריך קסדה טובה ומעיל טובה. שני הדברים היחידים של שברתי הם את הראש והגב".

"לאן נמשכת המסילה 
לאן הולכת התפילה 
ומי ישיב לשאלה ומי ישמע לי 
ומי יפתח לי לבבו 
ואם אלך לאן אבוא 
האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי"

ביום שני הלכנו לחלק סופגניות בבית לוינשטיין. שישה נציגים של דו"גרי הגענו עם ארגזים על ארגזים של סופגניות לחלק במסיבת החנוכה. עמדנו ברחבה וחיכינו שכולם יכנסו, ככל שהתקרבנו לדלת התחלנו ללכת לאט יותר ויותר, כאילו אף אחד לא באמת רצה להיכנס לשם. כולנו יודעים מה זה אומר בית לוינשטיין, כולנו יודעים שיש סיכוי שנגיע לשם מתישהו אם נמשיך לרכב על אופנועים… הסתכלתי על ניסים, הוא היה חיוור כמו הקיר וכל מה שהוא הצליח להגיד לי זה "אני לא אוהב בתי חולים". בלעתי את הרוק ונכנסתי.

בפנים פגשנו אנשים מכל הגילאים, עם כל מיני בעיות ומכל מיני עדות. זה שזו מסיבת חג החנוכה לא אומר שלא כולם באים לחגוג. יש סיבה למסיבה, לא?
בהתחלה היתה הדלקת נרות. רצתי מסביב וצילמתי את האנשים. כל מיני אנשים עם כל מיני צבעים, סוגים וגדלים של חיוכים. היו את המבוישים, היו את החיוכים הענקיים והיו את אלו שהסתכלו עליי ורק העיניים שלהם חייכו. קצת. איכשהו להתסכל על כל האנשים מאחורי עדשת המצלמה הצליח לשמור עליי קצת מנותקת. הייתי חייבת את זה, אחרת העיניים שלי היו מתמלאות דמעות בשנייה.

פתאום שמעתי מישהו קורא "דניאל!". הסתובבתי עם המצלמה ודרך העינית ראיתי אותו. הורדתי את המצלמה וחייכתי אליו חיוך ענק. קיבלתי בחזרה כזה חיוך ענק שהצלחתי לשכוח לרגע איפה אני ומה אני עושה פה בכלל. איזה כיף לראות את האופטימיות בעיניים של הג'ינג'י הזה!
את האמת? לא חשבתי שאראה אותו שם. הייתי בטוחה שהוא כבר מזמן בבית, משתקם לאיטו עם איזו פיזיוטרפיה או משהו כזה. מסתבר שהדברים קצת הסתבכו עם רגל שמאל והוא ממשיך עם השיקום, אמנם עכשיו הוא בחופשה בבית עד הניתוח הבא, אבל הוא ממשיך להשתקם ולחייך.

"זה רק אני וזו רק את 
וזה הרבה וזה כה מעט 
ואיך נדע אם לא לריק עברו חיינו 
האם עמלנו לא לשווא 
האם ביתנו לא יחרב 
האם תחייה אהבה גם אחרינו"

השבוע שלחתי לעמוס ידידי אסמס "אתה בא להפגנה?", "לא, השתנו התוכניות" היתה התשובה שקיבלתי. מה להגיד? התבעסתי.
בערב הסתבר לי שעמוס עשה תאונת דרכים. רגל שמאל שלו נשברה והאופנוע הלך טוטאלוס. שוש, השכנה הקודמת שלי היתה אומרת "כפרה האופנוע על הראש שלו". עכשיו הוא יתחיל להשתקם ולטפל ברגל שלו. אולי אני צריכה להפגיש בינו לבין דניאל, שידביקו אחד את השני באופטימיות. כל מה שנשאר לי זה לאחל לשניהם החלמה מהירה וגדולה.

בואו נשים את כל החיים שלנו בפרופורציה לרגע, את כל הבעיות שלנו, הדילמות, הרצונות והגחמות – בריאות זה הדבר הכי חשוב שיש.

"ואיך נדע 
אם יש תקווה?
שכשנבוא, שכשנבוא
 
נמצא תשובה"

* שכשנבוא – מילים: אלמטריוטיס, תרגום: עלי מוהר

12 תגובות ל במשקף ורוד – אפשר קצת תקווה בבקשה?

  1. הילה.
    מאחר ולצערי נבצר ממני ליטול חלק באירוע הקדוש בבית לוינשטיין, הצלחת את להעביר אלי את התחושות והרגש שהיה מנת חלקו של הערב הזה.
    אני כותב לך את הדברים לא רק כחבר אלא כקולגה שלך לכתיבה.
    והכי חשוב: אני מצטרף לאיחולי ההחלמה והבריאות לעמוס ידידנו היקר והמתחכם "שהשתנו לו התוכניות"
    חזור אלינו ומהר !!!

  2. בתרבות הכללית והנימוסים בשטחים ציבוריים בארץ ועם תרבות הנהיגה הנהוגה בכבישים זה לא "אם יקרה" אלא "מתי יקרה"!
    חבל על כל החיים הצעירים וסבל המשפחות.
    בואו נודה,אנחנו לא מדינה לרכב בה ולהגיע הביתה בשלום.
    40+ שנות רכיבה מאחורי הקביעה הקשה הנ"ל.

  3. אתם מלאכים.אנשים טובים . שאלוהים יתן לכם את הכוח להמשיך.
    דודו.

  4. צמרמורת צמרמורצת שב"ש. המקלדת המעפנה שאני עליה בחנות במרכז העירף היא דוגמא לכך שכל הרוצדורות החומרניות וכל החארטה מתגמד לעומת החיים האמיתיים. שבת שלום. ישר כוח. צח

  5. ככל שחושב על זה יותר אני רואה מדינה שלא מתאימה לכלום והיא קיימת בכוח האנרציה עד שיגמר לה הדלק או שיתפוצץ לה המיכל(וזה בקרוב מאד).

    הילה כרגיל את כותבת ניפלא.

  6. כשאתם יוצאים ל"מסימות" כאלו. אני אשמח מאוד להצטרף .

  7. בימים כאלו שאנשים רק רגילים לקבל. אתם נותנים. כל הכבוד.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל