מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
ברקום שמאל
סטפן
פרפקט קוביה שמאל
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
תמוז
rok-straps רצועות קשירה 140
מונדיאל קוביה
מתלה לקסדה
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

במשקף ורוד – רוכבת דרקונים

במשקף ורוד – רוכבת דרקונים

מיס הילה

רוכבי דרקונים היו לנֵצח לאנשים מיוחדים והרכיבה על דרקון לוחם היתה שווה את הסיכונים, את הדריכות האינסופית ואת הבידוד משאר הגזע האנושי" [מעוף הדרקון – אן מק'קאפרי]

 אחת הסיבות העיקריות שקניתי קטנוע גדול יותר ולא נשארתי עם המובי, מעבר לקופיקו העיניים הגדולות והרצון לטייל, הייתה כדי שאוכל לנסוע בקלות לאמא שגרה בעיר הקודש.
נמאס לי לעלות על אוטובוס או מונית שירות ולהיתקע אצלה סוף שבוע שלם. בינינו, היא לא גרה באמת בירושלים אלא בחור לא רחוק משם. לא רחוק אם יש כלי רכב, אבל רחוק מספיק כדי לתקוע אותי שם אם אין אחד כזה. אז קניתי (עלק קניתי, היא קנתה) בייב גדול. חודש אחרי שרכבנו ביחד ועשינו הכרות מעמיקה (או כך חשבתי), החלטתי לעלות מזרחה. יציאה: יומשישי בבוקר, חזרה: אחרי ארוחת ערב אצל סבתא.

"עם אור שחר ביום לא עבות
בעירו אשר עיר לא תשווה לה
מרעיו שדיברו בו טובות
משונאיו שדיברו דברי בלע
מנושיו שנשו בו חובות
יקלעם אלוהים בכף קלע
אל דרכי נדודים יצא בנימין מטודלה"

התמגנתי כמו שצריך (קסדה מלאה, כפפות, מעיל חורף ממוגן, מגיני ברכיים ומגפי קאוגירל אופנתיות) ויצאתי לדרך. איך שעליתי על הכביש המהיר חטפתי את התקף הלב הראשון – מה זה כולם עפים כל כך מהר?! חבורת מטורפים! התמקמתי לי בנתיב הימני והתחלתי להאיץ. הוא מאיץ לא רע, אבל כאילו משהו עוצר אותו, מיד עולה לי מחשבה על זה שחסר אויר בגלגלים. 'פגרת, את זה לא בדקתי. טוב, כנראה שיש דברים שצריך ללמוד כשעולים מבייבי קטן לבייב בינעירוני. אני ממשיכה לנסוע וקצת אחרי מחלף קיבוץ גלויות מגיע התקף לב מס' 2: אני נתקלת באיזה קמט בכביש שכמעט ועוזר לאמא שלי לקבל הרבה כסף מהביטוח. אני מסננת קללה עסיסית על המקצוע של אמאמאמא של אנשי מע"צ וממשיכה לנסוע.

"הוא עבר נאות כפר
וערים והרים בם הרוח יללה
הוא סבב ערבות ויערים
לא נח בכל אלה הוא אלא
גם חצה גלי ים סוערים
בספינה שנקראת קראבלה
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה"

הרוח מטלטלת אותי לכל הכיוונים ואני לא מבינה למה אני צריכה את זה ומה אני עושה פה? אמצע היום ואני משחקת בדרקונים על כבישים מהירים. אני נזכרת בחלק מהרצאה ששמעתי פעם מגידי פרדר (סבו ורבו של קטנועי) "לשחרר כתפיים, להרפות, לנשום עמוק, להחזיק בעדינות את הכידון ולסחוט את המצערת". לאט לאט אני משחררת את הכתפיים, מרפה את הצוואר, מרפה את המרפקים, כמו במדיטציה, ורק סוחטת את המצערת כמה שאפשר. ואי אפשר יותר מדי, בואו לא נשכח שזה קטנוע. אני יורדת מהכביש במחלף לוד(ג') ונכנסת לתחנת דלק. אני מגיעה למשאבת האוויר, מחכה כמה דקות שיתקררו הצמיגים ונזכרת שאין לי מושג כמה אויר ממלאים. אני מרימה טלפון למאסטר קטנגיליס ומגלה שיש לי PSI 10 פחות ממה שצריך להיות. מאווררת את הצמיגים (כך קוראים למילוי אוויר?) וממשיכה לרכב. יאאאאא עכשיו הכל נראה אחרת! הכביש נגמע בקלות על-ידי הבייב. איזה הבדל זה כשיש אויר בצמיגים. ממשיכה לרכוב עד מודיעין ועושה הפסקה קטנה. כשלא רגילים לרכיבות, אז כואב התוחעס. מניסיון.

 "הוא ראה נפילים ובצדם
ננסים קומתם לא גדלה
הוא ראה פראי איש
ברקדם מן ריקוד כדוגמת טרנטלה
ושמע הוא מפי מלכתם
כי שבויה היא שמה דונה אדלה
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה"

אני מגיעה לאמא שלי, שכשהגעתי למודיעין היא בדיוק התקשרה, אז היא ידעה מתי אני מגיעה והיא מחכה לי למטה. אני רואה את אנחת הרווחה שנפלטה מגרונה, אני חושבת שכל הישוב שמע אותה, ואני מחבקת אותה. הברכיים שלי חלשות ואני עייפה מהרכיבה. מאותו הרגע נכנסתי לדיכאון מהרכיבה שמתוכננת לי בערב הביתה. היה לי קשה. הרוח הכתה בי, העייפות התגברה, התוחעס דאב והבעסה שלטה בכל.
אני חושבת שהיא רואה שקשה לי והיא מנסה לפנק אותי כל אותו היום. מתישהו בארוחת הערב היא מציעה שאמצא בייביסיטר לשולה, הכלבה שלי, ואשאר לישון אצלה. רק לשמע ההצעה נכנסה בי רוח קרב! הרי זו הייתה כל המטרה, שלא אצטרך להישאר לישון אצלה. מה, לא?

 "הוא הגיע אל כוש
הוא עבר עד עין פוט
הוא הגיע גם אל הסמבטיון
הוא חונן את עפר עיר ציון
הוא טיפס כרמלה
ובדרך אל הודו אמר
אם כבר כאן אני אט גם בבלה
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה
"

 לקראת 11 בלילה אני מתחילה להתארגן ויורדת למטה.
"הלו, כפרה, זה הדרקון החדש?" אני שומעת קול מוכר, מסתובבת ומגלה את שחר המלך. איזה כיף לראות פרצוף חייכני כזה בזמן דיכאון שכזה. הוא מתחיל לבדוק אותו, להסתכל, להניע, להקשיב ולבסוף פוסק: "איזה תותח!". אני מחייכת באושר. שחר, שיודע כל דבר כמעט שיש לדעת על דו"ג מאשר את הרכש החדש. רק מהשיחה הקלילה איתו אני מתעודדת, עולה על הבייב ומתחילה לנסוע.

"כך עבר יבשות ואיים
בלי לשאול עד מתי יטלטלה
ורכב על פילים ומריאים
ועל גב לביאה ובדומה לה
וצנח מצוקים נוראים
בסוכך המכונה אומברלה
כי נוסע אמיץ היה בנימין מטודלה"

 אני רק יוצאת מהישוב ו… בום של קור כלבים עוטף אותי מבפנים. מה זה הח%*&@ הזה? רק דצמבר! בתל-אביב עדיין נעים. אני חושבת על זה שהבטנה נשארה בבית, בארון, ומצרה על כך. מתקדמת רמזור אחד ועוד אחד ומתחילה לעלות על כביש 443. האספלט נפלא! אני רוכבת בימין, כמעט ואין רכבים ואני מנסה לשכנע את עצמי שעוד מעט מודיעין ושם אפשיר. אני מגיעה למודיעין ועושה הפסקה קלה לניעור הגוף. מרוב שקר לי אין לי מושג אם באמת יותר חם או פחות קר לי כי ירדתי מהקטנוע. עשר דקות מנוחה ואני ממשיכה בדרך. אם חשבתי שבדרך עד שם היה לי קר, אז חטפתי כזו מכה של קור מקפיא נשמות ביציאה לכביש 1. הבום היה כל-כך מקפיא עד שנעתקה נשימתי. לא יכולתי להישאר על 100 קמ"ש, היד פשוט סירבה לסחוט את המצערת, אז ירדתי ל-80 וגררתי את עצמי עד המחלף של אור-יהודה, שם חתכתי מהכביש הראשי. נכנסתי לתחנת הדלק הראשונה שראיתי פתוחה, עצרתי בכניסה ובשיניים נוקשות ביקשתי תה חם. המוכרת כל כך ריחמה עליי שהיא אפילו אמרה לי שהיא רוצה לחבק ולחמם אותי. לא, היא לא ממש הבינה למה אני כל-כך קפואה…
אחרי מנוחה והפשרה של כמעט חצי שעה, באמצע גם עזרתי לאיזה ילד שקנה השבוע מובי למלא אויר בגלגלים (לו היה חסר הרבה יותר אויר ממני), עליתי על הבייב והמשכתי הביתה.
הדרך חזרה לקחה לי שעתיים ועשר דקות. טוב, תמיד אומרים שכל ההתחלות קשות, לא?

"ובשובו מדרכיו הוא ישב
ומיד נוצתו החלה
חיש לכתוב את קורות מסעיו
עלי ספר מילה בסלע
כך כתב וכתב וכתב
כל ימיו הוא לבלי התעצלה
כי היה לו בלי סוף
מה לכתוב ולכתוב לאותו בנימין מטודלה"
 
*מסעות בנימין מטודלה – מילים: נתן אלתרמן

8 תגובות ל במשקף ורוד – רוכבת דרקונים

  1. כשאין כישרון כתיבה ושנינון יתרה עדיף להימנע מכתיבה אישית או לבקש ממשכתב מוכשר שישדרג את הטקסט. התאמצות יתר משחררת לקורא את התוצאה שאנחנו קיבלנו כאן. חייב לומר – מעורר חמלה.

  2. מה כואב לך זליג ? האם גם זהו שמך האמיתי ? לדעתי אתה טועה.

  3. הילה הנסיעה הארוכה הראשונה שלי היתה ליריחו למילואים רק שאצלי ירד שלג בירושליים באותו היום
    ולזליג אם לא טוב לך פשוט אל תקרא ואל תגיב

  4. מיס הילה שלום.
    בטור הקודם התאכזבתי מהתוכן. והטור הזה מחכים אותי, והמשותף הוא שאת פשוט….מאוד פואטית. ומנוסחת מצחיק. ולא בתוכן טכני ונתונים עסקינן.אלא בתחושת רכיבה. אז תדעי שלא התכוונתי לקטול, פשוט ציפיתי לאיזה r.אהבתי את הצילום, במיוחד את הגוונים. האנטיתזה לאומה טורמן בקיל ביל- (נראה גם יפני). תמשיכי לכתוב בכזה חן. מחזק את ידייך. סעי בבטחה ובזהירות.

  5. 1. לא כואב לי כלום
    2. לא קנאי. סתם לא אוהב כתיבה מתאמצת מדי ובטח שלא את היומרה לשזור שירה איכותית בין פיסקה לפיסקה.
    3. לפעמים עדיף להגיד את האמת הלא כל כך נעימה כדי שיפסיק, במקרה הזו תפסיק, להביך את עצמה. נראה לי שזה עדיף על חלוקת מחמאות שקריות דביקות.
    4. עד כמה שזה ישמע מפתיע זליג זה לא השם האמיתי שלי. אם זה ממש חשוב לך לדעת אז שמי האמיתי יותם. עוד הערות?

  6. אבל יש אנשים שנהנים מהטור הזה.
    סוף סוף משהו שונה, משהו שנון, משהו כיפי לקרוא. הבלוג הזה מעלה לי חיוך על הפנים בכל פעם שאני קורא אותו.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל