מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
סטפן
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
תמוז
לרט
ברקום שמאל
HJC
מונדיאל קוביה
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
הארלי שמאל

במשקף ורוד – זכרון יעקב שלי

במשקף ורוד –  זכרון יעקב שלי

מיס הילה

צילום: מיס הילה


"בזכרון תפנה ימינה
 
סע ישר בכביש 
היזהר, יש עצור בכניסה!
יש אנשים שמחים בזכרון 
כל אחד מכיר אותי 
בזכרון יעקב שלי 
זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב 
לא תמצא מקום כזה, כזה טוב"

לכל אחד יש ג'וקים. רעיונות או מאוויים שאותם הוא רוצה לממש, לא משנה כמה מפגרים הם. כל אחד וג'וקיו הוא.
אצל אופנוענים הג'וקים האלה נקראים "קופיקו". למה? כי הקופיקו מתישב לך על הכתף וטוחן לך בשכל עד שאתה משיג את המטרה. עד שאתה ממלא את המאוויים שלך.
לי יש קופיקאלעך צנועים ביחס לאופנוענים או בכלל, אחד מהם היה להגיע לזכרון יעקב. תמיד רציתי להגיע לזכרון על אופנוע. למה? כי עם הקודם לא יכולתי, זה הכל. אין בזה שום עומק או מחשבה עמוקה, פשוט כי לא יכולתי. ולא סתם להגיע לזכרון, אלא לנסוע עד לשם בשביל לאכול גלידה.
מעבר לזה, יש לי פחד מכביש מס' 2, כביש החוף. רוחות צד ואני לא ממש הולכות או רוכבות ביחד. יש לי פחד שבאמצע סיבוב הרוח תבוא נמוך ופשוט תטה אותי עד לנפילה, כמו שתופסים למישהו את הברכיים והוא נופל אחורנית (זה התיאור הכי קרוב שאני יכולה למצוא לפחד הזה שלי). 

"בזכרון תפנה ימינה 
אל תמשיך לחיפה 
סע לאט ברחוב הראשי 
יש אנשים יפים בזכרון 
וכולם יודעים לשיר 
בזכרון יעקב שלי"

 אז נכנסתי לקומונה והעליתי הודעה שבא לי על טיול לזכרון. מי מצטרף? אז הורמו 5 ידיים. כלים בין 125 ל-900 סמ"ק, או כמו שאני קוראת להם "נעלי הבית הישנות שלי". החבורה הזו נפלאה לטיולים, כולם דואגים לכולם, כולם מתחשבים וכולם באים למטרה אחת – להנות. איתם אני מרגישה בנח לרכוב ואני יודעת שאם הם יתקנו לי טעויות, זה יהיה באהבה.
חצי לילה לא ישנתי מהתרגשות. ראשית, כי אני עדיין מתרגשת לפני טיולים (למרות שעשיתי כבר המון) ושנית, כי זה הקופיקו שלי. הוחלט על כביש החוף, כדי שנאסוף כמה אנשים בדרך, שאין טעם שיגיעו לת"א בכדי לחזור אחורנית.
עוצרים בפורדיס כדי לחכות לנאו, שבא מהצפון הרחוק. הלב שלי מתחיל לדפוק ולהתרחב. עולים על הכלים ונכנסים לזכרון. אני מובילה. הכביש פתוח לפני, עיקולים נחמדים ונכנסים לעיירה המנומנמת. אחרי הכל, בקושי 10 בבוקר.
נכנסים רגלית למדרחוב ומתחילים לחפש בית קפה נחמד לאכול בו ארוחת בוקר. אחרי 10 מטרים אנחנו מותקפים על ידי גל של ילדים מתנועת מכבי הצעיר, סניף זכרון, שמכרו קינוחים ואספו את הכסף לתרומה ל"עמותת אל"ם" (או כמו שהגדיר זו שפיץ: "נחשול של המון זועם התקדם לעברנו עם קינוחים שונים ומשונים"). ישבנו לארוחת בוקר עם קפה וסיגריה. אז נכון, לא אכלתי גלידה בזכרון, אבל זה רק כי התפוצצתי מהארוחה הזו (6 שעות אחרי ואני עדיין מלאה). 

"בזכרון אנשים שמחים 
בלילה וביום 
בזכרון אף אחד לא הולך 
לישון בחום 
יש בקבוקים ריקים בזכרון 
וכולם שותים הכל 
בזכרון יעקב שלי"

אז מה עכשיו? הנסיעה היתה משעממת, סתם נסיעה מנהלתית בכבישים מהירים, לא משהו מעניין, אז צריך לעשות משהו מעניין. הוחלט על עלייה לבית אורן ומשם נתגלגל.בשלב כלשהו הם פנו לתוך תחנת דלק על כביש מס' 4 ואני פספסתי אותם. דודו התקשר אליי ואמר לי לחכות להם בפנייה לבית אורן. סופסוף המעצבנת שנתקעתי אחריה פנתה לאחד הישובים ויכולתי לנסוע כמו שצריך. מצאתי את עצמי לבד בתוך כל הירוק המדהים הזה, כשפתאום מולי נגלה לעיני הכרמל. עצוב, אפור ושרוף. עצב נוראי נכנס בי. מאז השריפה ועד היום לא הייתי באיזור הכרמל ולא ראיתי את ממדי השריפה הנוראית ההיא.
המשכתי לרכב כשמדי פעם אני מסתכלת על ההר הירוק תמיד, כל ימות השנה, וחשבתי לעצמי שאני רק חוזרת הביתה ואני תורמת לקק"ל כסף לשיקום הכרמל. אני לא יכולה לעשות הרבה, אבל זה יהיה הקצת שלי.
אחרי מנוחה קלה עם סיגריה, חבורת הזבל מגיעה ואנחנו מתחילים לעלות לכיוון בית אורן. כביש מדהים עם פיתולים כמו שאנחנו אוהבים ועל אף האפור, מדי פעם מבליח ירוק ועושה שמח לעיניים.
מבית אורן אנחנו ממשיכים לעוספייה, מסתובבים קצת בשוק (שגיא קונה זיתים וקפה. חשוב להמשך הסיפור) ומשם יורדים את הפיתולים לדליית-אל-כרמל. ביער אחרי דליה אנחנו עוצרים לקפה ומאפה. איזה מזל שאנחנו תמיד מביאים איתנו פק"ל קפה וערכת נשנושים.
כל אחד מאיתנו מתפרש בזוית אחרת על הקרקע, לוגמים קפה מצוין ששגיא מכין ואוכלים איזו עוגת הבית (מי שהיה לו מקום בבטן. בקיצור, רק שפיץ אכל עוגה).
ביציאה מהיער דודו מחליק עם הויסטרום ושובר את רגלית ההילוכים. סקירה קטנה מגלה שהוא עוד איכשהו יכול להעביר הילוכים עם המגף ומחליטים לא להזמין גרר, אלא נוסעים הביתה. בדרך חזרה כל אחד נוסע בקצב שלו. מדי פעם נפגשים ברמזורים, אבל בסך הכל כל אחד רוכב לעצמו. תוך כדי הנסיעה, איפשהו ליד רעננה, אני נזכרת וצועקת לעצמי בתוך הקסדה: "יש! הייתי בזכרון עם האופנוע!" וחיוך ענק מתפשט על פניי. 

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב 
לא תמצא מקום כזה, כזה טוב"

*זכרון יעקב – מילים: נפתלי אלטר

שומר החומות – טיול לירושלים
העיר באפור – חוויה אופנוענית בפריז

11 תגובות ל במשקף ורוד – זכרון יעקב שלי

  1. על דברים שמעניינים אותי. כתיבה של הנשמה של האופנוע…

  2. איזה מגניבבבב לקרוא!!
    עכשיו בא לי לקנות אופנוע!!!!

  3. נראה לי מחר על הבוקר אני מעיר את האישה ורוכבים ביחד לזכרון

  4. מה שנקרא להפיק מלימון לימונדה, ולהוציא עוד כתבה תוססת מעוררת חיוכים.
    רק הערה: מיס, אין צורך שתתרמי לקק"ל, האיזור ישקם את עצמו בכוחות עצמו.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל