מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
קונה אופנוע
לרט
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
ברקום שמאל
תמוז
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה
HJC
מתלה לקסדה
הארלי שמאל

במשקף ורוד – אז איך הכל התחיל?

במשקף ורוד – אז איך הכל התחיל?

מיס הילה

אז איך הכל התחיל?
הכל התחיל בזה שרציתי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות, בלי בעיות, בלי בלגאן ובלי לחפש חניה. אופניים היו פתרון מושלם.
רכשתי אופניים כסופים עם סל קטן מאחורנית (שמיד קושט בפרחים) ורכבתי לי לאורכה ולרוחבה של העיר.
שקרן מי שאמר שבתל אביב אין עליות (מהירידות נח להתעלם כשמתעצבנים על כל העולם). ואני? אני פדלאה עם תעודות. אפילו בגרות בספורט אין לי.
איך שהתחלתי להריח את הקיץ נכנסתי למצוקה. אדושם, מה אני עושה עכשיו?! בינואר להגיע למשרד אדומה, נפוחה ומסריחה קלות – זה משהו אחד. אבל בקיץ?! אני הייתי מפטרת את עצמי.
אז קפץ לי לראש לקנות לי טוסטוס קטן וחמוד. הרי מה הבעיה? אפילו בחוק הוא מוגדר "אופניים עם מנוע עזר" ואני? אני אלופת האופניים! הרי כבר חצי שנה שאני מסתובבת בעיר החטאים על אופניים, מפדלת את עצמי לדעת.

 "חייכי לי בשירים 
הכי בי ניגונייך 
ממרחקים אשמור לך אמונים 
גם אם חיי קשים אזכור לך חסדייך 
ולדמותך עולים געגועים"

 אז איך מתחילים?
שמעתי על מישהו שמלמד ברמת-גן לרכוב. בירורים קלים (רישיון בסיסי זה ל-125? מתאים לי, אני לא אופנוענית. אני רק צריכה להזיז את עצמי ממקום למקום בלי להזיע), קובעים שיעור ראשון ויוצאים לדרך.
בימים ההם גרתי בנווה צדק, עבדתי באור יהודה ולמדתי נהיגה ברמת-גן. למה? כי לא הכרתי שומקום שמלמד ליד הבית שלי או ליד העבודה.
בפעם הראשונה שעליתי על המיו חשבתי שאני מתעלפת (עדיף שאני אתעלף מאשר שהדבר הזה יתפרק לי בין הרגליים). מה זה הדבר הקטן הזה?? איך, למען השם, הג'וק הקטן הזה יסחב אותי?
המורה צחק ואמר לי "יאללה, יאללה, תעלי!". אז עליתי.
אלוהים ישמור, הרצפה זזה לי ליד הרגליים! וזה זז כל כך מהר. זה ממש לא אופניים. והמכוניות? זה שהנהגים לא רואים אותך בכלל – ניחא. אבל הם נצמדים אליך כאילו שבא להן על טאפט בלונדה על צד הרכב.

"חייכי לי בשירים 
ולך אקשור כתרים 
וידעו אז חיי 
טובי ימייך 
וכשיומי יאיר 
אשוב איתך לשיר 
ואזכור תמיד 
את חסד נעורייך"

 ואז הגיע הטסט.
בראשון כל כך נלחצתי שתפסתי את הכידון כאילו שאני יוצאת אלי קרב. מרוב שתפסתי כל כך חזק, לא הצלחתי לסחוט את המצערת ונסעתי כ-ל כ-ך ל-א-ט שאחרי רבע השמינית, לטסטר נמאס  והוא הלך לשתות קפה (או לשירותים). לשנינו היה ברור שאין עם מי לדבר ו"קודם כל תרגעי" (כמו שמתחיל כל ספר בישול מרוקאי) תופס יופי-יופי אצל הפולניה דנן.
אז הלכתי הביתה וחזרתי אחרי שבוע (ועוד איזה שני שיעורי רכיבה). בטסט השני החלטתי שאני תפרנית מדי בכדי לממן את משרד התחבורה, אז אני חייבת לעבור. הגעתי בדקה התשעים, לא הספקתי לעשות סיבוב חימום בכלל והמורה שלי קפץ עליי "בואי, בדיוק התפנה מקום בקבוצה הזו". מצוין, כך לא היה לי זמן להתרגש.
עליתי על הגור הקטן הזה (בחיי שליבי נכמר עליו שוב) והתחלתי לזמזם לי את "חייכי לי בשירים" של דודו זכאי (מיד למחוק את החיוך מהפרצופים שלכם! דודו השולטטטתתתתת!!!!!!!!11), חייכתי ונתתי את השואו של חיי.

 "חייכי לי בשירים 
גם אם כבדה הדרך
וכינורות פרטו דמעת כאב 
אין סוף להבלים 
הזמן איבד כל ערך 
ומעט ימיי ממך אני שואב"

יופי. עברנו. ועכשיו מה? איך קונים טוסטוס? (מה, קוראים לזה קטנוע?) איך בכלל מבדילים ביניהם? יו, איזה צבע יפה יש לזה! מה זה, 1200? וזה יותר ממה שמותר לי? אבל אני חובבת בימרים ידועה. טוב, אז בפעם הבאה.
ואז ערן החליט שהוא מוכר את הקטנוע שלו וקונה משהו כבד (משהו 650 או 750. משהו שעושה הרבה וווורום וווורום כשהוא עובר בכביש. בחיי שאז לא הבחנתי מי זה מה. הוא היה שחור, את זה אני זוכרת). אז לקח קצת זמן עד שהוא מצא את האופנוע שהוא רוצה ועוד קצת זמן עד שהוא קנה אותו ולבינתים עברו 3 חודשים. אני לא מיהרתי, רק התחיל להיות לי קצת חם על האופניים.
טוב, הגיע השני ביולי ואני, לאחר כבוד, אספתי את הקסדה החדשה שלי, את הכפפות (כי פעם קראתי שמישהו עשה תאונה וכל מה שתקוע לו בראש מאז, חודשים אחרי, זה הרעש של הציפורניים על האספלט, מנסות לעצור את ההימרחות שלו. רק זה חסר לי – לשבור ציפורן!) וז'קט ג'ינס כי בטח יהיה לי קר. תמיד קר לי. אז הוצאתי ויזה מיוחדת (ויזת יבוא), עליתי על הרכבת לראש-העין ונסעתי להביא את הטוסטוס החדש שלי. אני רוצה להבהיר משהו; הייתי כל כך קלולס שלא רק שלא לקחתי אותו למוסך לבדוק אם הכל בסדר בקישקעס שלו, אפילו לא ראיתי אותו לפני שעשיתי העברת בעלות בדואר. בדיעבד – מה, למען השם עבר לי בראש????? בצהריים נפגשנו בדואר, עשינו העברת בעלות ובערב נסעתי להביא אותו.
הגענו לראש-העין (הקסדה השחורה החדשה שלי, הכפפות, ז'קט הג'ינס ואני) וערן אסף אותי במכונית אליו הביתה. באנו, שתינו קפה ואכלנו עוגה ורק אז הלכתי לראות את האופניים-עם-מנוע-עזר החדשים שלי (זה די ברור כמה עניין אותי הטוסטוס החדש שלי, נכון? סתם כלי להתנייד מכאן לשם, שומדבר מרגש במיוחד). אוקיי… זה ממש נראה כמו כל שאר הטוסטוסים האלה שמסתובבים בתל-אביב.
ערן הסביר לי שקוראים לו קימקו מובי (מה, יש משהו אחר חוץ מסאן-יאנג?), "פה את מדליקה אורות", "כך אני מדליקה אורות גבוהים", "הנה האיתות" (מה, בכל האופנועים צריך להחזיר אותם ידנית? איזה ניג'וס. אני בטח אשכח. אגב, עד היום אני שוכחת.) ו"כך מעלים אותו על הג'ק".
טוב, מתלבשים ("מיד תשרכי את הקסדה!", "לא, זה לא סגור מדי", "לא, את לא יכולה ללכת עם זה פתוח", "לא, זה לא יחנוק אותך").
ואז עלינו על הכלים. אמאאאאאאאאאאאאא'לה. מה זה הדבר הזה? ואיך יורדים את הירידה המפחידה הזו ביציאה מראש-העין? אני בטח אתהפך ואמות. איזה בושות, על היום הראשון שלי.
ערן נסע לפניי. עד שאני התחלתי את הירידה הוא כבר היה בסופה, אז הרשיתי לעצמי לשחרר איזו צעקה, שהיתה יכולה להתפרש כתפילת גשם אינדיאנית או קריאת קרב אפגנית, שמתי גז והתגלגלתי. עם כל הפחד, איכשהו האינסטינקט שלי היה לשים קצת קצת קצת גז וכמעט ולא לגעת בבלמים. אחרי שנים הבנתי כמה האינסטינקט שלי היה נכון (מזל, כי לא כל הזמן הוא עובד).
ערן (כפרה עליו!) ליווה אותי עד תל-אביב. הגעתי עם הקטנוע ל-110 ושייטתי במהירות הזו. אגב, זו הפעם הראשונה והאחרונה שהגעתי איתו למהירות כזו. חצי דרך הייתי עסוקה בלקנא בזה שלאופנוע של ערן יש 4 וינקרים מהבהבים ביחד ולי אין. הכל, רק לא לחשוב על זה שאני רוכבת בכביש בינעירוני מהיר והרצפה זזה לי ממש ממש ממש מהר מתחת לרגליים.
למחרת בבוקר נסעתי איתו לעבודה.
הגעתי למשרד עם לב דופק, אבל גאה. יש, אני אופנוענית מן המניין! מיליון מחמאות לעצמי ו.. הופ! עולים על המדרכה (דרך הרמפה, אז עוד לא היה לי לב לטפס איתו מדרכות). אוקיי, מצאתי חניה בין כל הקטנועים ו… לא מצליחה להעלות אותו על ג'ק אמצע. איזה בושות. לא רציתי להעמיד אותו על ג'ק הצד, אבל הוא כזה מצ'וקמק וכל הקטנוע נוטה על הצד, כאילו שהוא עומד ליפול. עד היום ג'ק צד לא מרגיש לי בטוח ואני משתמשת בו רק במצבי חירום. אחרי רבע שעה ומיליון ניסיונות, הגיעה קטנוענית עם מיו. חשבתי שאני מתה לבקש עזרה ממישהי שנראית כמו האחיינית שלי (קטנה ורזה כזו, ממש אפרוחית מתוקה), אבל לא היה מישהו אחר בסביבה וכבר הייתי עייפה והזעתי (מי אמר שלא מזיעים על קטנועים?) וממש כבר לא היה לי כבוד עצמי או בושה, אז נשמתי עמוק ואמרתי: "אהממממ… סליחה, אני צריכה עזרה להעלות אותו על הג'ק". היא ניגשה אל הקטנוע ובשניה העלתה אותו על הג'ק. רציתי לקבור את עצמי מתחתיו. היא ראתה אותי מסמיקה ואמרה לי לא לדאוג וש"זה קורה לכולם" (אלק) והסבירה לי איך עושים את זה. "את רואה? פה את שמה את הרגל, יד אחת פה ויד שניה פה ו… מרימה". עשיתי בדיוק כמו שהיא אמרה לי והעליתי אותו בשניה. עד היום זו הדרך בה אני מעלה קטנועים על ג'ק אמצע. תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך על טוב ליבם של זרים. 

"חייכי לי בשירים 
אולי ישמח הזמר 
אני כבר לא צחקתי זה יובלות 
ובלילות קרים 
עיטפי אותי כצמר 
אני אאיר דרכך במשואות
"

 שלוש שנים וחצי המובי ואני היינו צמודים אחד לשני לתחת. אמא שלי (שקנתה לי אותו, אגב), היתה צוחקת עליי ואומרת שאם הייתי יכולה לרכוב עליו בין השירותים והמקלחת, סביר להניח שזה מה שהייתי עושה.
אז נכון, בהתחלה הוא באמת הסיע אותי בין נקודות (למען הסר ספק, כל הנקודות היו בין הרצליה בצפון, בת ים בדרום ופתח תקווה במזרח) ויום אחד… התאהבתי. אין לי מושג איך זה קרה, אבל כשהייתי כבר צריכה לשדרג את החיים שלי והיה לי מספיק כסף לקנות מכונית העדפתי לקנות קטנוע גדול יותר, חזק יותר ואמיץ יותר.
 

*חייכי לי בשירים – מילים: שייקה פייקוב

15 תגובות ל במשקף ורוד – אז איך הכל התחיל?

  1. איזו חמודה את. כל הכבוד להילה שעוזרת לאתר דו"גרי.
    ראיתי אותה גם אתמול בקורס המעשי של דוגרי אבניר וכפיר.. כל הכבוד לך הילה.

  2. ואגב זה קורה גם למבוגרים יותר וגברים יותר שעולים על דו"ג יום אחד אחרי שנים ושיגידו שהפחד שהילה מתארת לא תקף אותם.

  3. יישר כח על העזרה לאתר, הכתבות שלך 'בראש אחר' ומוסיפות פן נוסף לתכנים, אהבתי 🙂

  4. כיף לקרוא ועוד יותר לראותך בין הצוות תורמת ועוזרת..כה לחי..

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל