fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
לרט
לרט
מוטוטאץ דקר
voge מוטו24 באנר
MV קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
סטפן
אודי דגן 140 על 70
HJC

וידויה של אופנוענית

וידויה של אופנוענית
"מאיפה הג'וק הזה נכנס לך לראש??" 
עוד ממש מעט אני חוגגת עשר שנות חיבור ממשי לעולם האופנוענות. מאז שאני זוכרת את עצמי- או שמישהו זוכר אותי- האהבה לעולם הדו גלגלי הייתה חלק ממני, אבל החיבור הממשי הגיע בשנים האחרונות. השמועה מספרת שכאשר נולדתי, במקום לבכות כאות חיים- פשוט אמרתי ווורווםם וורווםםםם… 
אמא שלי בהכחשה עד עצם היום הזה, והרופאים או הפסיכולוגים לא יודעים להסביר ת'עניין. אבל אני כבר מזמן לא מחפשת הסברים- אני פשוט נהנית. אז נכון שהאהבה התחילה עוד מלידה, אבל רק בגיל מתבגר יותר הצלחתי להתחיל לרכב באמת. 
בהתחלה הייתי חולמת. חולמת בערות מוחלטת על הרכיבה, על הקסדה ביד, על חליפות העור, על הכנסת המפתח לסוויץ, על תפעול המצערת, על המהירות ותחושת החופש. כל החברים שלי היו אופנוענים. היינו ילדי ה- DT  וה-TS של שנת 96. יש לנו המון זיכרונות מהימים בהם היינו מבריזים מהלימודים עם האופנועים לקחת נשימה של אנרגיה מהים. כן, התגלמות הסטראוטיפ בשלמותו. אז מה? 

בספר המחזור בחטיבה כתבו ש"אם אתם לא אופנוענים מקצועיים- אין לכם סיכוי איתה", ואני נשבעת לכם שאם התמונה לא הייתה מביכה אותי עד עמקי נשמתי הייתי משתפת אותה איתכם. הייתי חיה ונושמת את עולם הרכיבה, אין אופנוע שעמד בדרכי ולא עצרתי להתבונן בו. אין הזדמנות לסיבוב שחלפה על פניי. כשהחברות שלי היו מסתכלות על חתיכים, בגדים ונעלים, אני הייתי חולמת על אופנוע משלי. כשהייתי צעירה כתבתי יומנים אישיים, והם מלאים בתמונות, כתבות וטקסטים של חלומות על שני גלגלים. 
ואז, כשהגיע הזמן שיכולתי להוציא רישיון- עד שהצלחתי לשכנע את אבי לבוא לחתום לי (כאמור אמא שלי בהכחשה עד עצם היום הזה) עברתי תאונת דרכים קשה מאוד. חבר טוב שלי איבד שליטה על הרכב, והתנגשנו במהירות של מעל 100 קמ"ש בעמוד חשמל. שברתי את השמשה הקדמית עם הראש שלי ואיבדתי את ההכרה. במשך שלושה חודשים הייתי על כיסא גלגלים, עם חוסר תפקוד מלא. הוריי האכילו, קילחו, הלבישו וטיפלו בי במשך חודשים. שנים עשר סנטימטר של תפרים, מעל הגבה השמאלית ועד למרכז הגולגולת, מלאי ברסיסי זכוכית- עיטרו את פניי בתקופה הזו. אלו היו חודשים של התמודדות לא פשוטה, שפתחו מסע של פחד משתק למשך תקופה של שש שנים, בהן לא הוצאתי אפילו רישיון לרכב. 
מסע הפחד הזה הסתיים בלילה אחד של קיץ, כשנתיים אחרי שכבר כן הוצאתי רישיון לרכב.נסעתי על כביש ארבע לכיוון צפון, ובמראה ראיתי אור בודד המתקרב אליי במהירות. חושבת לעצמי: "לאן הוא טס?" שהרי הרמזור לפנינו אדום. שניות עוברות עד שהוא חולף על פני חלוני בהבזק, ונעצר בסטופי ברמזור. 
ליבי החסיר פעימה וחיוך עלה על פניי. לאופנוען על הפיירבלאד השחור לא היה שמץ של מושג איך הוא השפיע עליי, אבל זו הייתה בדיוק הנקודה שהבנתי שחלומות צריכים להגשים. כבר למחרת קבעתי שיעור רכיבה ראשון, ולאחר תאוריה וטסט שני- אני מצוידת ברישיון לאופנוע עד 33 כ"ס, עם מספר טלפון של בחור עם GPZ למכירה, ותוכנית כלכלית להגשמת החלום בעוד שנה בדיוק.

עשור של רכיבה

גם אם הייתי מאוד רוצה, אני לא באמת חושבת שאני יכולה לסכם את שנות הרכיבה שלי בכמה שורות- אבל אני אנסה: 
האופנוענות הפכה להיות דרך חיים עבורי וחלק מהאישיות שלי. במחשבותיי מתרוצצות כרגע אלפי סיטואציות שאזכור לנצח, כמו איך שחוויתי את הקלישאה של החלקה בדרך הביתה בסוף יום הדרכת רכיבה, או כמה שהתרגשתי לקבל את ה-CBR600RR החדש שלי מהסוכנות, ואיך אחרי פחות משנה התפוצץ לי הבלוק מנוע תוך כדי רכיבה. או איך שהחלקתי איתו עם ההשכבה הראשונה ונמרחתי כולי באבק כורכר על החליפה השחורה שפתאום נראתה לבנה… איך צרחתי בטירוף בברנאאוט הראשון, איך עליתי לווילי ראשון אמיתי על WR250R, ואיך עד היום אני עדיין שומרת את הפלאג הראשון ששרפתי ב-KTM 125. איך הקמתי עם לי את "בייקרית", פורום הנשים הרוכבות הראשון, ואיך חגגנו את יום הרוכבת הבינלאומי הראשון בארץ- וכמה גאווה הייתה באחרון. אפילו עדיין תמיד מצחיק אותי איך עוצרים לצלם אותי ברמזורים ומפזרים עליי אמרות כבוד. כמה התרגשתי לעלות שוב על אופנוע משלי כשרכבתי לראשונה על המונסטר שלי, ושאני עדיין מחייכת מהווילי האחרון שעליתי איתו! אולי עכשיו אתם כבר מבינים? 

החיבור שלי לרכיבה הוא מהלב פנימה. הוא חלק מהנשמה שלי, עבורי זה אומר להתחבר כל כך לאופנוע בלי אפשרות להסביר איפה הוא מתחיל- ואיפה אני נגמרת, זה לרכב איתו בהרמוניה קסומה, זו החדות! המהירות! הדיוק! ההחלטיות!
זו העבודה המשותפת שלנו, החסרת הפעימה בלב עם ההתנעה כי אני יודעת איזו הנאה מחכה לי, זה האושר העילאי שמציף את ליבי עוד קצת ועוד קצת עם הרמה של כל הילוך, זו ההתרגשות בכניסה לפניה, זה הסיפוק ביציאה ממנה. זה החיבור לתשוקה שלי, והנכונות לתת מעצמי מה שיידרש- בלי להתפנק. אני פשוט מאוד אוהבת לרכב… אני מרגישה שככה אני יכולה לגעת בשמים- ועדיין להישאר עם הרגליים על הקרקע. האופנוענות לימדה אותי לא לוותר גם כשאני מפחדת, לא להיכנע גם כשזה נראה בלתי אפשרי, לא להקשיב תמיד למה שאנשים אומרים סביבי- אלא לתשוקות האישיות שלי, כי רק אני חיה את חיי ואחראית לאושר שלי. היא לימדה אותי שאפשר להתחיל כל יום בחיוך- גם כשהמינוס בבנק גדל, גם כשקשה עם החבר וגם כשאין שום סיבה. למדתי גם איך מסיימים כל יום עבודה- קשה ככל שיהיה- באהבה. למדתי איך מוותרים על חצאית ועגילים, איך מסתדרים עם ארנק קטן ומצליחים ביום אחד, גם לעבוד, גם ללמוד, גם להתאמן ועדיין להגיע הביתה לפני שהילדה נרדמת. אז אני לא חושבת שאצליח לסכם, לא רק בגלל שכמה שורות לא יספיקו לי- אלא בעיקר כי יש עוד עולם שלם של חוויות שאני מחכה ורוצה לחוות באופנוענות.

כן, אני זוכרת שאני אמא.
אני יודעת שאי אפשר לדבר על האהבה לרכיבה מבלי להזכיר את הסיכונים, ואני מודעת לעובדה שהם קיימים שם  בכל רגע שאני עולה על האופנוע. מגוחך שאנשים חושבים שהם צריכים להזכיר לי את זה בגלל העובדה שאני אמא ואופנוענית, כאילו משהו יכול להשכיח לי את הבת שלי. מידי פעם אני תוהה: האם האבות שרוכבים יום יום פחות חשובים לילדיהם?!
אני אומנם קודם כל אמא- אבל אני גם בת אדם. אני באמת ובתמים חושבת שהחלק הכי מסוכן בחיים הוא לחיות מתוך הפחד שמשהו יקרה, ובגלל הפחד הזה לחיות את החיים בויתור מתמיד. אלוהים עדי, שמאז שהפכתי לאמא- הפחד קיבל אצלי משמעות אחרת. אני זוכרת את התמונה המטושטשת, מבעד לעיניי הדומעות, איך מכסים בעפר את יפתח פרקר ז"ל- מי שלימד אותי לרכב, ונהרג בתאונת אופנוע בעין השופט. דמותו של לביא אשר שוכב מחובר למכשירי הנשמה- עדיין ניצבת למול עיניי, ואני עדיין מרגישה לפעמים את הרעד בידיי כאשר אספתי את חלקי האופנוע השבור של לי, רגע אחרי שפינו אותה לבית החולים. 
כל ידיעה על תאונת אופנוע דוקרת את ליבי בכאב עצום. אני בהחלט מודעת לסיכון, ואני רוצה להאמין שאני עושה הכל כדי לחזור הביתה בסוף כל יום כדי לחבק את ביתי האהובה מכל. אני אוהבת את החיים שלי ואני מאושרת מהם, ולחלק נכבד מהאושר הזה תורמת העובדה שאני יכולה לרכב ולחיות את חלום הילדות שלי- בכל רכיבה מחדש. החלק הזה מבטא את היכולת שלי להיות מחוברת לתשוקות שלי ולממש את האהבה לרכיבה ותחושת האושר הענקית שהיא מספקת. 

ואני נזהרת. אני נזהרת על הכביש גם כשאני רוכבת- וגם כשאני נוהגת, קודם כל בגלל שאני אמא, אבל גם כי אני אוהבת את החיים. אני אשקר אם לא אודה בעובדה שליבי פוזל לרכיבת שטח ולו רק בגלל העובדה שזה קצת יותר בטוח ועדיין מאוד מהנה, וכאמא הייתי מעדיפה שביתי ליהי תגדל עם תשוקות שונות ובטוחות יותר. אבל זה הצד האגואיסטי הפולני שלי, כי בתכל'ס- יש רגעים שאני נכנסת למיטה, ורגע לפני שאני עוצמת עיניים כדי לסגור את היום שהיה- אני נזכרת ברגעים מהרכיבה, רגעים שבהם אני צורחת בקסדה מהנאה, ומחייכת מהלב. 

אני מודה על הזכות לרכב, ומאחלת להרבה אנשים להפיק הנאה שכזו מהחיים בגלל הרבה דברים יפים שיש בהם, וביניהם עולם הדו"ג.
תרכבו בחוכמה, 
שירלי מור. 

25 תגובות ל וידויה של אופנוענית

  1. רוכב בלי הרבה ניסיון אבל עם הרבה תשוקה הגיב:

    אבל לא יכולתי לתאר את זה יפה כל כך ובצורה שמי שלא רוכב יבין. ישר שולח לאשתי את הכתבה….אולי, רק אולי היא תבין אותי ב- 0.000001%!
    הכתבה הכי טובה שקראתי בחיי על אופנוענות. תודה רבה לך. מאחל לך אינסוף רכיבות מהנות.

  2. אחלה תמונות!
    תכלס? עם כל האהבה שלי לרכיבת כביש,שלעולם לא אוותר עליה, אין כמו רכיבת שטח. (שגם עליה לא אוותר)

  3. שאת מסכנת את חייך ואת עתיד ילדתך במסווה של חלום חיי, או עצם הפחד , ובסוף את אומרת שלא תלך בדרכך אז מזל טוב ועד 120 אבל כל הרגשנות והתשוקה הזאת לא קונה אותי

  4. אלופה שכמוך ויאללה תחירי לחדר כושק להוריד כמה קג אקסטרא ותחזרי להיות הכוסית של הרוכבות …. מואה עלייך

  5. כל כך נהניתי לקרוא! כאילו ישבנו באיזה בר וסיפרת לי את הסיפור הזה! מדהימה 🙂
    אני עוד מקווה לחזור ולרכב איתך שוב!

  6. ההצהרות שלך בנוגע לרצונך לחזור הביתה בשלום, אינם תואמות לתמונה מספר 6 למשל, בו הפכת את הכביש הציבורי למסלול ,בכביש דו סיטרי עם מסלול אחד לכל כיוון ,כשרכבים באים מולך ואם כבר עשית זאת ,לא יזיק למתן את זוית ההטיה עם הטכניקה המתאימה.

  7. כל הדייטיות שלי מציבות תנאים, שואלות איפה הרצינות שלי והאם ככה אני חושב להיות אבא.
    חייב בת זוג אופנוענית!
    כל הכבוד לך!
    נ.ב אחד המונסטרים היפים עם הצביעה הזו!

  8. לכולם!!! גם לאלו שדואגים לי, לביתי ולמשקל שלי 🙂 ובעיקר למפרגנים, תודה גדולה, העלתם לי חיוך על פנים.
    רוכב לי ניסיון, ריגשת!!
    השחור עם המונסטר הלבן, נראה שגרמת לי להבין דבר מאוד חשוב, שאולי לא צריך לבחור … 😛
    ג'ן אני מחכה לך 🙂
    יובל… אני מסכמת עשור, התמונות שאתה מדבר עליהם הם לפני האמהות.
    ולנטינו- גם לי יש דייטים כאלו (ולפעמים גם מאופנוענים :P) את הצביעה המעלפת עשה ארז דרור המלך!
    שוב המון תודות לכולם!

  9. מזל טוב שירלי עד 100 כ 20 של רכיבה בטוחה ומהנה

  10. מלכה אמתית אחלה של כתבה תשמרי על עצמך והלואי עוד כמוך אהבתי

  11. אני 20 שנה ברכיבה רצופה על אופנועים שטח וכביש ומבין בדיוק מה שאת מרגישה. גם אותי זה תפס כמה שנסיתי לברוח זה רדף אותי ומילא את חיי. תשמרי על עצמך למען ביתך ואוהבייך.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל