fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
לרט
מוטוטאץ דקר
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
HJC
voge מוטו24 באנר
סטפן
MV קוביה
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

במשקף ורוד – העיר באפור

במשקף ורוד – העיר באפור

מיס הילה

"אם תרצי שאראה לך את העיר באפור
בואי ונטייל בה על אבני מרצפות
דום נישא את עינינו ליונים שעפות
אם תרצי שאראה לך את העיר באפור"

"פאק, איזה קור!" זה הדבר הראשון שעבר לי בראש כשיצאתי מהטרמינל של שדה התעופה שארל דה-גול, "טוב, את בפריז בייבי" התחלתי להפנים וחייכתי לאמא שלי, שהחליטה שאנחנו נוסעות ביחד.

נכנסנו למונית (כמובן שהנהג ישראלי, בני) ויצאנו לדרך. לאחר כחצי שעה בדרכים מהירות, שנראות אותו הדבר בכל העולם, נכנסנו לעיר. "פה זה הבית של אדית פיאף" מספר נהג המונית, כאילו היא הילדה הקטנה שלו "ופה גרתי" המשיך. הוא מסביר לנו על כל מיני מקומות… גרררררררר עוקף אותנו איזה קאוואסאקי ואני מסתכלת, סקרנית לדעת על מה הם רוכבים.
"הבת שלי אוהבת אופנועים" היא מספרת לנהג, מתגאה בזה שאני רוכבת על אחד כזה. הוא מחייך ואומר שאם כך, אז בחרנו לנו מיקום נפלא לגור בו, כי זה אחד משני האיזורים של חנויות האופנועים בפריז. וואלה?! איזה כיף לי.

אנחנו ננכסים לסמטאות צרות, בין בתים מטריפים. אפילו שאני גמורה מעייפות אני מסתכלת מסביב כמו מטורפת. כולם צדקו כשאמרו שפריז היא עיר מדהימה. כל בית נראה כאילו עיצבו אותו ביד. נכנסים לעוד סמטה – שאין ספק שבמקור היא תוכננה למעבר של סוס, או מקסימום עגלה, אבל לא למעבר של טרנזיט – ועוצרים בכניסה לארמון. "טוב, פה אתן יורדות". אני בהלם! זה ממש ארמון ואנחנו גרות בבניין מימין למגורי הנסיכה.

"אז אתן את ידי לך ונרד לרציף
ערמות של שלכת שם הרוח יעיף
את ודאי תכסי לך את ראשך בצעיף
כשאתן את ידי לך ונרד לרציף"

למחרת אנחנו קמות בתשע בבוקר אני קופצת מהמיטה ורצה לפתוח את הוילונות הכבדים ו… חושך! כל מה שרציתי זה לראות את הארמון שאגור בו בשמונת הימים הקרובים. מובסת מהיעדרה של השמש אני הולכת להתקלח, בתקווה שעד שאסיים תעלה השמש. בסביבות 10 מתחיל להיות אור ואנחנו יוצאות מהדירה. הולכות לבית קפה קטן שמצאנו ממש מתחת לדירה, לוקחות קפה וקרואסון, אוכלות אותו על הבר ויוצאות להכיר את השכונה. עולות עד קצה הסמטה ויוצאות לשדרה ענקית, פתאום אני קולטת בזווית העין חנות של דיינזה, אני בוהה בה רגע וממשיכה לקלוט עוד חנויות: הונדה, וספה, סוזוקי – חנויות קטנות עם שמות לא ברורים בצרפתית, אבל כולם עם ציוד אופנועים בתוכן ואז אני מסתכלת על הצד בו עמדנו ורואה חמש חנויות של הארלי דיווידסון צמודות אחת לשנייה. חנות אחת עם קסדות, אחת עם אופנועים, אחת עם מעילים, חליפות רכיבה, מגפיים ושאר חלקי לבוש, אחת עם חלקי חילוף נוצצים לאופנועים ועוד אחת לא ברורה, שחלון הראווה שלה היה נראה כמו סצנה הלקוחה מתוך סרט של המערב הפרוע.

אחת החנויות בסמטה צדדית היתה משהו מטריף; חנות ציוד לנשים וילדים בלבד, בה מוכרת אישה מדליקה בשנות החמישים לחייה. היא נגנבה מהרעיון שאנחנו מישראל והעובדה שאמא שלי קנתה לי את האופנוע שלי הדליקה אותה אף יותר. היא רוכבת על הארלי כעשרים שנים. הייתי חייבת לקנות שם משהו, אז מצאתי "חם-צוואר" עשוי פליז דק-דק. היום אגב, אני מצטערת שלא קניתי עוד עשרים, לכל החברים שלי. ה"שטיק" הזה אליפות! בכלל, כל העיר מלאה בציוד לרוכבות. המשכנו להסתובב בין החנויות עד שראיתי שאמא שלי מאבדת קצת את הסבלנות (היא עמדה בזה בגבורה עד עכשיו, אני חייבת לציין) ומשם הלכנו לטייל.

תוך כדי הטיולים בעיר ראינו המוני אופנועים. פריז מלאה בהם! לאט-לאט אמא שלי התחילה להבין מי נגד מי "הנה, זה כמו שלך", היא אמרה בכל פעם שנתקלנו ב"קסבו" (ויש המונים כאלו). גם כשהיא ראתה משהו שונה היה לה מה להגיד. "למה הוא צריך את כל הפלסטיק הזה?" היא שאלה פעם אחת כשראתה נינג'ה. גולת הכותרת היתה כאשר היא הצליחה להבחין בהבדל בין קאסטום של קוואסאקי לבין הארלי ("לא, זה לא הארלי" היא פסקה).

"על ספסל אז נשבה ועם רדת האור
אם תגידי עייפתי מן העיר באפור
אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים
אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים"

באחד הימים החלטנו ללכת לטייל בשאנז אליזה. "בואי, אני אצלם אותך ליד שער הניצחון", אמרה לי אמא שלי והתרחקה ממני עם המצלמה. בעודי עולה לכיוון השער נזכרתי שנאמר לי על-ידי חברים שמעבר לשער יש עוד חנויות אופנועים. אז אחרי שהיא עשתה לי בוק, התחלנו ללכת לעבר השער. בגלל הכיכר המטורפת שבאמצעה נמצאת כיכר הניצחון נאלצנו לעבור במנהרה תחתיו. יצאנו מהמנהרה ואמא שלי אומרת בהלם "תראי מה קורה פה!". שתינו נשארנו פעורות פה מכמות חנויות האופנועים הפרושות עד האופק.

התחלנו לטייל ביניהן. מצאנו שם חנויות קונספט מדהימות: חנות של צופרים ואביזרים קטנים לאופנועים. נכון, יש כאלו גם בשונצינו ואפשר למצוא בהן הכל, אבל העיצוב… כל חנות מעוצבת כאילו היא מוכרת לך רעיון, אהבה, טירוף.
באחת החנויות מצאתי מעיל קיץ אפור יפהפה שבמקרה היה במבצע, אפילו שלא היינו בתקופת המבצעים וידוע שהצרפתים לא עושים הנחות שלא בתקופת המבצעים.
תוך כדי שיחה עם המוכר מסתבר שהוא רוכב על קסבו, כמוני (יש לו קטנוע לעיר ואופנוע לטיולים בסופי שבוע). "רוצה סיבוב?" הוא שאל אותי. הייתי בטוחה שהוא צוחק, אז עניתי "וו'י!" הוא שלף את המפתחות מתחת לדלפק ויצא איתי החוצה. עדיין משועשעת מהמחשבה יצאתי איתו. הוא ניגש לקטנוע, פתח את הבגאז' והגיש לי קסדת 3/4 (מסתבר ששם כולם רוכבים עם כאלו, למרות הקור הנוראי הזה). לקחתי את הקסדה, עליתי על הקטנוע והתחלתי לנסוע לכיוון הכיכר. אלוהים, איזו כיכר מטורפת! ואנחנו חשבנו שקשה לעבור את כיכר הדמעות בחולון… לכיכר הזו יש איזה 5 מסלולים וכולם מתברדקים שם מתישהו. נדבקתי לימין עד היציאה לשאנז אליזה ונכנסתי לשדרה. לשמחתי כבר היה מאוחר, אז היא היתה יחסית ריקה. ירדתי אותה במהירות בעודי שרה שיר של אדית פיאף עם מיליון שגיאות בצרפתית, מאושרת עד הגג! ירדתי עם סוף השדרה, עשיתי פרסה ועליתי בחזרה למעלה, מזגזגת בפקק קלות (הם אשכרה זזו בכדי שאוכל לעבור בקלות), מגיעה לכיכר, נכנסת בתוך כל ההמון, כבר קצת יותר בטוחה בעצמי, מגיעה לרו דה גראנג ארמה, פונה לרחוב, מפרססת באמצעו וחוזרת לחנות, אדומה מהקור והרוח, אבל מאושרת עד הגג. "ווּ ריינה!", את מלכה, אומר המוכר הצרפתי ומחבק אותי חזק. עכשיו יש בינינו ברית של אופנוענים.

19 תגובות ל במשקף ורוד – העיר באפור

  1. תמשיכו !
    אגב, אני נכשלתי 7 פעמי בכיכר הדמעות בחולון

  2. פרומז' דה מהההה
    את באמת מלכה.
    תתחדשי, מזל טוב וכן ירבו

  3. את כותבת מדהים מענין שמושך אותי
    עד ברית של אפנוענים.שמח בך.

  4. כתבה טובה, שונה ומרעננת.
    יפב לך תמשיכי לכתוב לנו ולסקר דברים.
    שבת שלום
    אסף

  5. איזה כיף לקרוא את מה שאת כותבת. את כל כך מוכשרת. מחכה לפוסט הבא

  6. הכתבה מקסימה, קלילה,זורמת ומרתקת – בדיוק כמוך… 🙂

  7. סוף סוף משהו שמעניין אותי.
    תמשיכי ככה!!!!!

  8. הדבר הזה ששמים בין הרגליים והוא עושה ווווורום ווווורום.

    ואתה לא צריך לכתוב באר שבע כדי שאני אדע לאן עוד לא הגעתי לביקור…

  9. את עושה לי כזה חשק לנסוע לפריז! ואיזה סיפורים נהדרים…

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל