מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
סטפן
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
ברקום שמאל
לרט
rok-straps רצועות קשירה 140
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
תמוז
לרט
מונדיאל קוביה
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
הארלי שמאל

אתה חי רק פעמיים

אתה חי רק פעמיים
שלום לכולם. קוראים לי חי טל, ואני בן 23 מנתניה. זהו הסיפור שלי על עולם הדו גלגלי.
מה זה אופנוע בשבילי? אופנוע בשבילי הוא כמו אישה, כמו בת זוג, או בקיצור- אהבה ללא תנאים!                                                         אבל זה לא נגמר שם: אופנוע זה רגש, טירוף, שקט, התנתקות, רוגע, נחת, התמכרות, כתף תומכת, צמרמורת, אקשן, כוח, יופי, אדרנלין, אמוציות… ותאמינו לי שאני יכול להמשיך עוד הרבה.                                          

הסיפור מתחיל עם יפני של ישראלי באסייתית

כל הרגשות החזקים הללו התחילו בגיל 15, כשעבדתי במסעדה אסייתית. באחד הימים הגיע אלינו שליח חדש עם אופנוע ספורט- Suzuki TL1000S, כלי מדהים בעל סאונד מטורף (האופנוע, לא השליח…).  אחרי מספר פעמים שעבדנו יחד, יצא לנו לדבר על האופנוע, וביקשתי ממנו לבוא איתו פעם אחת לעבודה, כייוון שעד אז מעולם לא נסעתי על כלי דו גלגלי-  ובעיקר לא על כלים בסדר גודל שכזה. קבענו ליום שישי שיבוא לקחת אותי, ועד היום אני זוכר את היום הזה טוב טוב- כי זה היה היום בו התאהבתי בעולם דו גלגלי.
העבודה בבוקר שישי היתה אמורה להתחיל ב- 10:00, אבל השעה היתה כבר 09:50- ומהשליח לא היה אף סימן. מאוכזב קשות, אמרתי לעצמי שהוא בטח שכח אותי- וכמעט התקשרתי להזמין מונית, כשפתאום שמעתי מבחוץ סאונד עם באס עבה וחזק של מנוע V-Twin עם אגזוזי Arrow. מלא התרגשות רצתי למטה, מחייך מאוזן לאוזן. ועלינו על האופנוע כ- 3 דקות לפני תחילת העבודה. אני חשבתי שנאחר, אבל ברגע שהבחור שילב להילוך ראשון- התחיל הריגוש. לא העלתי על דעתי שנגיע כל כך מהר- וחשוב מזה- עד אותו רגע לא ידעתי כמה כוח יש לאופנוע, דבר שגורם למכוניות לחלוף לידינו כאילו הם קונוסים על הכביש… עד אותו יום אהבתי מכוניות בצורה בלתי רגילה, אבל מאותו היום התחילה ה-אהבה הבלתי פוסקת לאופנועים.
בקרוב אמות, אבל בינתיים קבלו את האופנוע הראשון שלי
כשהייתי בכתה י"א, חבר ילדות טוב שלי הביא Kawasaki Ninja 250R,  כך שיצא לי לנסוע על האופנוע הזה יחסית הרבה. אפשר לומר די בוודאות שאנחנו הכנסנו את הטירוף של הדו גלגלי אחד לשני… 
בגיל 19 סוף סוף הגיע תורי, וקניתי את האופנוע הראשון שלי- Hyosung GT250R. כמה התרגשות… ממש לא האמנתי שהוא שלי, למרות שזה "כולה" 250. אתם בטח מבינים ויודעים על עצמכם שאת האופנוע הראשון זוכרים תמיד, ובעיקר זוכרים את הריגוש שקיבלנו ממנו. אני וחברי חיכינו בקוצר רוח לגיל 21 כדי שנוכל להוציא רישיון A ללא הגבלה. בזמן שנותר דאגנו לעשות את ההכנות הנפשיות המתאימות, כמו להקפיד להצטלם על אופנועים שייצגו את החלום…
חודש לפני שמלאו לי 21 היתה לי סגירת מעגל עם אותו Suzuki TL1000S של השליח: פשוט קניתי אותו ממנו. את התחושות שהרגשתי באותו הרגע שהבנתי שהוא שלי- ועוד מדובר באופנוע הראשון שנתן לי את הריגוש והכניסני לעולם המדהים הזה- קשה לתאר במילים. האופנוע היה קשור במשך חודש שלם מתחת לביתי ללא יכולת להזיז אותו, כיוון שליתר ביטחון ושלא אתפתה השארתי את המפתח אצל המוכר… 

ביום שמלאו לי 21 שנים קיבלתי את הרישיון, וכמובן שהמתנה הכי טובה היה האופנוע שחיכה לי למטה. ירדתי בחגיגיות עם המפתח, פתחתי את המנעול, הנעתי את האופנוע, שמעתי את מנוע ה V-Twin המדהים מתעורר לחיים עם סאונד מטורף- ויצאתי לסיבוב בכורה.

לאט לאט נכנסתי לעולם הדו גלגלי. עברתי קורסי רכיבה נכונה ובטוחה וקורסי רכיבה ספורטיבית.  עם הזמן הכרתי אנשים מדהימים, וכיום הם האנשים היחידים שאני בקשר איתם. אפשר לומר בשקט שהם המשפחה השניה שלי, ובהמשך גם תבינו למה.

נפצעתי קשה מאוד, והרופא קבע את מותי

יום שישי, 2.8.2013, מספר שעות לפני התאונה. חבר צלצל אלי, ושאל אם מתכנן לרכוב למחרת. אמרתי לו שאין לי תכנון כזה, ושהוא יכול לבוא לקחת את חליפת הרכיבה שלי. הוא הגיע כשעתיים לפני התאונה, ואנחנו ישבנו ודיברנו ארוכות, כיוון שבאותו היום הייתי קצת בבאסה. אחרי שהחבר הלך ישבנו כל המשפחה לעשות קידוש, ואני חיכיתי לחבר נוסף שהיה בדרך אלי. לפני שהוא הגיע, רציתי לצאת לסיבוב קצר כדי להתנתק מהכל.  ביקשתי מאמא שלי שתשמור לחבר שלי אוכל בצד, ואני בנתיים אלך לתחנת דלק שנמצאת סמוך לביתי. כמובן שכל המטרה הייתה פשוט לנסוע על האופנוע, כי בזמן שאני נוסע על האופנוע- אני מרגיש מנותק מהכל: כל החרא, הבאסה, הכאב, הדיכאון, העצבים… בקיצור- האופנוע גורם לי לשכוח פשוט הכל, יותר טוב מכל תרופה. אפשר לומר שהאופנוע הוא יותר כמו סם, כיוון שברגע שנכנסת לזה- קשה מאוד לצאת מזה, ממש כמו התמכרות. זו הסיבה שבאותו הערב הייתי זקוק לנסיעה הזו כמו אוויר לנשימה.
הנעתי את האופנוע, וכמעט ולא חזרתי יותר הביתה לעולם. 
מילאתי דלק, עשיתי פרסה והתחלתי לחזור הביתה. בדרך חזרה המזלג הקדמי של האופנוע פשוט התנתק. כמובן שהייתי בלי מיגון, כיוון שזה אוגוסט- ונורא חם. בדיעבד ברור לי שזו היתה טיפשות גדולה מצידי לנסוע בלי המיגון. הקסדה עפה לי מהראש, וכן, אם אתם שואלים – סגרתי אותה.
אחי הגדול שמע על התאונה ונסע לשם במהירות. כשהוא הגיע לזירת התאונה הוא ראה שהיא פשוט ענקית: מאות מטרים של חלקים מפוזרים בכל מקום, האופנוע תקוע במעקה, ואני מוטל כ- 70-100  מטר מאחריו, חצי על המדרכה חצי על הכביש, וכ- 30 אנשים מסביבי. 
אף אחד מהם לא העיז להתקרב ולבדוק אותי, אז כמובן שהוא בדק אותי. בחלק מהזמן נשמתי ובחלק מהזמן לא. הייתי בין החיים והמוות. 
בזמן שהוא היה איתי, החבר שהיה אמור להגיע אלי עבר במקום וראה את החלקים של האופנוע. הוא הדחיק את העובדה שזה אני, למרות שהאופנוע שלי היה בין הבודדים שיש בארץ. רק כשהוא ראה את אחי הוא לבסוף הבין, ירד מהאופנוע ורץ אלי. דקה אחריו הגיע אמבולנס של טיפול נמרץ ולקח אותי לבית החולים.
מכל זה אני לא זוכר דבר. סיפרו לי הכל כשהתעוררתי, אחרי שלושה שבועות.
באותה תאונה עברתי מוות קליני. להלן רשימת הפציעות: מים בריאות, שטף דם בראש, שבר בכף יד, תפרים- והרבה צלקות, הייתי בתרדמת במשך שלושה-ארבעה ימים, ומחוסר זיכרון במשך שלושה שבועות. זה אומר שכל יום הייתי שוכח מה קרה ביום שקדם לו. 

משפחת האופנוענים שלי
מי שליוו אותי מהיום הראשון שלי בבית החולים היו רק החברים שלי מהאופנועים. לא מהצבא, לא מבית הספר, רק מהאופנועים.חשוב לי לציין שכל אחד גר באזור שונה בארץ, אבל זה לא הפריע להם לבוא בעקביות כל יום, לשבת איתי, לצחוק, לחבק, לדאוג, לאהוב- ופשוט להיות שם בשבילי. עכשיו אתם מבינים למה אמרתי מקודם שהם משפחה שנייה שלי?
שכבתי בבית החולים מלא בדיכאונות, עצב והמון בכי. אחרי שהשתחררתי הרגשתי מאוד בחסרונו של האופנוע. התאונה הורידה לי את הכוח בכ -70%, כיוון ששוחררתי מבית החולים במשקל של 51 קילו בלבד. הייתי שבור לחלוטין. ראיתי את החברים שלי עם האופנועים, וזה היה פשוט אוכל אותי מבפנים.

חוזרים לרכב

למרות הכל, בגיל 22, כ- 4 חודשים אחרי התאונה, קניתי שוב אופנוע, את ה- Aprilia RSV4 , שהיה אחד מהחלומות שלי- והרגשתי שהגשמתי מטרה בחיים. כולם היו בהלם מהעובדה שחזרתי לאופנוע אחרי מה שקרה לי. היו הרבה שאלות של: "למה?", "איך נתנו לך?", "אגואיסט", "אם הייתי אמא שלך לא הייתי נותנת לך בכלל"- ועוד ועוד ועוד. כל מי ששאל קיבל את התשובה הבאה: כשההורים שלי ראו עד כמה אני אוהב את התחום, וראו את כל האהבה שקיבלתי מהחברים בבית חולים- הם אמרו לי דבר כזה: "אנחנו רואים שזה עושה לך טוב, ורואים את החברים שעמדו לצידך- אנחנו לא יכולים למנוע זאת ממך. רק תעשה טובה- תשמור על עצמך, למה עברנו מספיק…".

כולם ראו אותי כדמות להערצה, כיוון שלמרות מה שעברתי- המשכתי בכל זאת עם הדו גלגלי. מאז העברתי להרבה אנשים (מבוגרים וצעירים ממני) הדרכות של רכיבה נכונה ורכיבה ספורטיבית. כשאנשים שומעים מה עברתי, הם מקבלים צמרמורת, מסתכלים עלי בתור בנאדם מוזר- ותוהים למה? אבל כמו שעד עכשיו בטח הבנתם- קשה לי מאוד בלעדי זה.

די, נו, צריך הפסקה מאופנועים
בגיל 23, לפני כשלושה חודשים (אחרי שהחלפתי עוד אופנוע בדרך)- ירדתי סופית מהאופנועים עקב נפילה נוספת שקרתה לי. אמרתי לעצמי: "ניקח הפסקה קטנה".  קניתי אוטו. בכל הזמן הזה המשכתי להפגש עם החברים בימי שלישי בקיבוץ בתל-אביב, ובימי שישי בהיכל נוקיה. 

קשה. קשה היה לי לראות את כולם עם אופנועים- ורק אני במכונית. זה פשוט היה חזק ממני: גירד, הציק, ושלא לדבר על תחושת החוסר… אבל הדבר שהיה לי הכי קשה, היתה העובדה המצערת שאין לי משהו שינתק אותי מהכל ושיתן לי את הרגשת החופש הממכרת- בין אם זה לשניה אחת או שעות.
טוב, נו, אי אפשר להפסיק עם אופנועים
ביום חמישי, ה- 2.10 קניתי שוב את ה- Aprilia RSV4 שהיה בבעלותי. שוב סגירת מעגל. קשה לי להגיד לכם מה הרגשתי בדיוק. קשה- אבל אנסה בכל זאת:
ירדה לי אבן ענקית מהלב. פתאום הרגשתי הרבה יותר משוחרר. במקביל חשתי הקלה מטורפת, כי ממש כמו איבר קטוע (להבדיל)- במשך כל התקופה הזאת, החסך באופנוע הציק לי והיה חסר לי, ולא היה שום דבר שהיה יכול למלא את זה. 
רק מי שנושם וחי את זה ביום יום יצליח להבין מה ההרגשה ועל מה אני מדבר פה: לרדת למטה לחניה, להוריד את הכיסוי ולראות את האופנוע מסתכל עליך. לעלות עליו ולהכניס את מפתח לסויץ'. לסובב, להניע- ולשמוע את הצליל המדהים הזה, לשמוע את הדבר הזה שנקרא א-ו-פ-נ-ו-ע.
לשבת עליו, להרגיש את הכוח בין הרגלים, להוריד להילוך ראשון, לתת גז- ולנסוע.  להעלות הילוכים, לשמוע את רעש המנוע והאגזוז חודרים לתוך תוכך, להיכנס לפניות ולהרגיש את האופנוע אוחז- ונותן לך עוד ועוד… 
הכי התגעגעתי לימי שבת: ללבוש את ה- under suit, החליפה, המגפיים, הכפפות והקסדה- ולעלות על האופנוע. להגיע לאזורי הרכיבה בימי שבת, לחמם את הצמיגים, לעשות סיבובים להכרה, לראות שהכל בסדר- ולהתחיל… כניסה לפנייה, הורדת הילוך לשמוע את ה"בק פייר" מהאגזוז, הורדת הברך והגוף, להרגיש את הגירוד של הברך באספלט, המבט ליציאה, גז קבוע במהלך הפניה, וברגע שאני רואה את היציאה- לסובב את ידית גז ולתת לכל הסוסים הנמצאים מתחת לרגלים שלי לדהור, לדהור ישר לתוך הלב שלי- ופשוט להרגיש את הניתוק מהכל!
זה אני, חי טל, וזהו סיפורי. חלקכם יתחברו אליו- וחלקכם לא, וזה ברור. מותר לכם. אני נשאר בזה, חי ונושם את זה. נתראה בכבישים, אז סעו בזהירות ובביטחה, והכי חשוב- תהנו מהדבר המדהים הזה שנקרא אופנוע!!    
תודה רבה על הזמן שלכם. מקווה שנהנתם, ואם לא- אז לא :-)… אני בטוח נהנתי, נהנה ואמשיך להנות מהדבר המיוחד הזה!
חג סוכות שמח לכל בית ישראל.

– תודה לעזרה בהכנת הכתבה והתמונות לנח אבגר הלוי ושי שיוביץ 



אם יש לכם סיפור אישי הקשור לתחום דו גלגלי צרו קשר כאן, ונפרסם  אותו

30 תגובות ל אתה חי רק פעמיים

  1. כדי להנות ממשהו שכרוך בסכנה, כדאי לאמץ גישה של מקצוען וגם להתמקצע בו, אחרת הכשלון רק יחזור על עצמו פעם אחרי פעם.
    כל הכבוד על הנחישות !

  2. אני זוכר את היום הזה. השיחה מהעבודה בנתניה שאמרו לי שמישהו נפגע והאם אני מכיר. הדמעה הראשונה ירדה ואז זה התחיל. רצף הטלפונים וההכנות. לי ולך יש סיפור מעניין אני עוד מעט בן 30 ובשבילי אתה האח הקטן שאין לי. אוהב אותך מאד חי ודבר איתי

  3. ממש מפחיד לחשוב שדבר כזה יכול לקרות.

    הרכבה לקויה? בלאי טבעי? מה הייתה הסיבה לניתוק?

  4. קודם כל אני שמח שאתה בסדר ואתה נמצא וממשיך לחיות ולנשום את הדבר הנפלא הזה!

    אתה בנאדם מדהים ומהסיפור שלך קיבלתי צמרמורת בכל הגוף וזה כמו הרגשה שאסור לוותר ואם אתה אוהב משהו תמשיך אותו כי כלום לא יכול לעצור אותך ולהפריד ביניכם

    כל הכבוד בנאדם גדול והעיקר שאתה פה איתנו 😀

  5. 22.8
    אחד הימים שלא אשכח בחיים שלי !!!!
    לראות את אחי שוכב על הרצפה ולעשות לו בין טיפול ראשוני לבין החאייה בחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי על זה אני שמח שאתה איתנו ושקיבלת עוד צאנס בעולם שלנו
    אוהב אותך

  6. ךלפעמים לא כדאי להתגרות כל כך בגורל.
    האפריליה הזה היה של ניסים ברדה. אני זוכר שהוא צבע אותו מיד איך שקיבל אותו יצא יפיפה.
    סע בזהירות.

  7. כתבה מעניינת עם סיפור ובנאדם מעניין, מי לא מכיר את הגירוד בגוף ללא רכיבה. אלה שלא רכבו.
    תשמור על עצמך תשתפר ותוסיף עוד כמה מקדמי הגנה על מנת להישאר חי שלנו, חג סוכות שמח 🙂

  8. אבל לא של האופנוע. פשוט אכלתי מרק עם טונה ועמבה ולפתע עף לי המזלג מהיד. אתם לא יודעים כמה שורף עמבה בעיניים. מאז אני אוכל מרק עם קשית של 2 צול, שלא תיסתם מהחתיכות של העוף.

  9. אני לא יודע אם זה המקום, אבל בתקופה של התאונה שלך ובתקופת ההחלמה שלך לא הייתי שם.
    אבל זה לא בגלל שלא רציתי זה בגלל שלא יכולתי!
    נפשית ופיזית אני עדיין מחלים מהתאונה שלי.
    וכואב לי וקשה לי להיות ליד החברים האלה מהתחום.
    כי אני מקנא! והקנאה הזו יותר חזקה מהכאב.
    רוצה להיות שם על האספלט עם אופנוע.
    לרכב כמו כריש כשהאספלט זה הזרם שלוקח אותי לאן שאני צריך להגיע!
    אז אני מבקש סליחה שלא הייתי שם כי הגיע לך!
    בתאונה שלי הייתם שם בשבילי.
    אז סליחה. ואני אוהב אותך ותשמור על עצמך.
    וכנל כל החברים ל2…

  10. סיפור יפה..כל הכבוד יישר כח
    תהנה וסע בזהירות..מזדהים איתך
    * חבל על אופנוע דגול כמו ה TL..אבל כפרות

  11. קודם כל הכתיבה כיפית ומעבירה את הרגש של הכותב , התחברתי .
    אני אישית מנסה תמיד ללמוד גם משהו מתאונות שאני שומע , והיו חסרים לי קצת פרטים עמוקים יותר על התאונות , כמו איך דבר כזה קורה והמזלג התנתק , ומה קרה לאחר מכן , באיזו מהירות בערך היית?
    והתאונה השניה שהחלקת , איך קרה?

    אשמח לפרטים .
    (אחד שראה את הסרטון של הרוכב באנגליה שהתרסק על רכב ב160 קמ"ש בערך 100 פעם)

  12. בתמונה רואים בדיוק את הסיבה להתפרקות המזלג. וילי'ס עם אופנוע שלא מיועד לכך, בטח עם עשרות נחיתות אלימות ואפס מודעות למה שקורה בעקבותיהן. בטח גם התחזוקה נעשתה בצורה חובבנית והאופנוע כולו היה במצב של נבלה מתקדמת, כי כל מכונאי נורמלי היה עולה על זה שיש סדקים בראש היגוי או עיוות מסוכן במזלג. אבל העיקר "הרוח האופנועית". מה שהורג זו הטפשות, לא האופנוע. סליחה שאני לא מצטרף לעדר המעריצים העוורים.

  13. עוד לא התחלת את ה"קריירה" הדו גלגלית שלך בחור צעיר וכבר עברת מקרה קשה ,לא כול אחד שמוריד ברך לרצפה הוא גם רוכב טוב ,תתמקצע ותתבגר רכיבתית לפני הכול .

  14. אני מצטרף לעצות של סטפן שנכתבו למעלה.
    המשפט שאני מחדד לכולם יכול לשמור אותנו חיים.
    "תמיד תרכב עם מחשבה של מה יקרה אים….."
    שמור על עצמך ילד. החיים עדיין שווים יותר מכל דבר אחר שנראה לך היום שהוא הכי…..

  15. שמעתי רבות על הסיפור שלך מפה ואוזן וכנראה מישהו שומר עלייך מלמעלה.
    קיבלת שני סימנים מה שאומר סטרייק 3…….
    אני חייב באותה נשימה לומר גם ששמעתי על הוירטואוז שאתה ומה עשית בדו"ג.
    4 גלגלים זה לא פחות מסוכן מ2 גלגלים.
    לא אוכל את הסיפור שהמזלג התנתק לך נקודה.
    עשה טובה אתה צעיר תתחתן תעשה להורייך נכדים ושמור על עצמך מכל רע

  16. אתה בטח לא יודע חעשות ויילי או לרכב נקי אז המרמור אוי המרמור.
    כתבה יפה וענינית

  17. וואו סיפור מהמם.
    אני חושבת שלא משנה מה יקרה, אהבה למשהו היא חזקה מהכול…
    גם אני רוצה 🙂
    חג שמח וסע בזהירות!

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל