מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
מונדיאל MENU
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מידלנד שחורי 140 על 70
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
סטפן
לרט
ברקום שמאל
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
מתלה לקסדה
הארלי שמאל
HJC
מונדיאל קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

במשקף ורוד – חזרת פתאום

במשקף ורוד – חזרת פתאום

מיס הילה

צילום: אלי פנגס

"חזרת פתאום
הנה אתה בבית
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום
היה לי קשה
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש…
גם לך היה ודאי לא קל"

מוקדם יותר באותו בוקר ואני מזדחלת בפקק, משתחלת בין המכוניות. אני לא רגילה לפקקים על הבוקר, בטח לא כשחם כל-כך. אני מגיעה לרמזור וראה לידי אישה על אופנוע. אפילו לא הספקתי להסתכל ולראות באיזה אופנוע מדובר והיא קופצת: "יו, את הילה! אני קוראת אותך ואת הויסטרום שלך באופן קבוע" פתאום נפל לי האסימון "ואת הג'ינג'ית שמצולמת עם טל"ש" שתינו התפוצצנו מצחוק והרמזור התחלף.
קצת אחרי הרמזור נכנסתי לתחנת הדלק רק כדי לגלות שמכשיר מילוי האויר תקול ואני צריכה למלא בתחנה הבאה. היה לי ברור שעל האיילון אין תחנת דלק ותוך כדי חשיבה (נו, דברים כאלה שעולים בשניה בראש, רק לספר אותם לוקח שעה) נזכרתי שלחבר'ה של אופנוען מאומן יש מכשיר מד ומילוי אויר לצמיגים. עשיתי "אחורה פנה, קדימה סע" וזזתי לכיוון חוף תל-ברוך, לעבור את החלק השני של הדרכת "אופנוען מאומן".

כמו ילדה טובה כל הדרך תרגלתי את מה שלימדו אותי בקורס הראשון: לחבוק את מיכל הדלק עם הרגליים, תנוחת ידיים-גב-בטן-מרפקים נכונה, מבטים לכיוונים הנכונים. אוף, כמה יש לזכור! מדי פעם גם נזכרתי להניח שתי אצבעות על המנופים. ביננו, זה החלק שעד היום הכי קשה לי לבצע. אחרי הקורס הראשון יומיים הרגשתי ביטחון ואז חזר לי חוסר-הביטחון המזעזע שלי.

בכניסה למגרש ראיתי סרט כתום של ק.ט.מ שחוסם את הכניסה למגרש. בזמן שאני מנסה להבין מאיפה אני נכנסת למגרש, פתאום קופץ מולי קוקו ג'ינג'י ארוך ארוך עם ידיים פרושות לצדדים שצורח לי "לא נכון! מה את עושה פה?" מרוב ההלם אני לא סגורה על זה שצרחתי בחזרה "אניייייי לא מאמינה!" (או שזה היה רק בתוך הראש שלי). כן, זו היתה הג'ינג'ונה מהרמזור. מהר מהר נסעתי לאורך המגרש, מנסה להבין את החידה איפה למען השם נמצאת הכניסה. במורד מגרש החניה, שנמצא בשיפוע, נגמרה לי הדרך. כמו ילדה מפגרת הורדתי רגליים ועשיתי פרסה לאט לאט, לא מטה את האופנוע כלל שחס וחלילה הנער לי יחליט לרדת לנשק את הרצפה שוב. אחרי חמש דקות ארוכות הצלחתי הצלחתי לפחות לסובב את האופנוע לכיוון השני וחזרתי לכיוון אוהל ההדרכה. שרון ממש ריחם עליי, בא לכיווני, פתח לי את הסרט הכתום ואמר "כולם עולים על המדרכה ויורדים". התגובה היחידה שלי היתה הלם טוטאלי מהול בפחד משתק – אני? מדרכות? הו, לא.

"חזרתי פתאום
הנה, אני בבית
תני לי רק דקה לנשום
באתי לך כל כך, כל כך פתאום
היה לך קשה
ואת לא מתלוננת
את הרי יודעת ש…
שגם לי היה ודאי לא קל
"

כמובן שמיד היו נישוקים וחיבוקות, כאילו היינו חברות מאז ומתמיד. קפה, עוגיות ואודרוב, ללמוד!
אני רוצה לספר לכם על מנהג מקסים שיש לחבר'ה של אופנוען מאומן. כשמישהו מהם קונה כלי חדש, אז הוא עובר את הקורס כמו תלמיד מן השורה. אז לפני שנה גידי פרדר קנה אופנוע חדש ומיד אחרי הרכישה הוא עבר את החלק הראשון של הקורס, אבל מאז הוא לא הספיק לעבור את החלק השני, עד הקורס שלנו. אז היינו 10 תלמידים רגילים ותלמיד אחד מיוחד, מופרע במיוחד.

הסבר קצר על היום הזה, תזכורות קלות ועולים על הכלים. שלושה סיבובים ראשונים עושים לאט לאט, אחרי אחד המדריכים שמסביר את המגרש המסובך הזה. באחד הסיבובים, שהוא ירידה-פרסה-עלייה, נסעתי כל כך לאט שבשלב כלשהוא פשוט עצרתי. הקפדתי להיות אחרונה כי ידעתי שאני הילדה הכי איטית בכיתה ופחדתי מהעקיפות של כולם. כשאני אחרונה אני יכולה לזוז לכל רוחב הנתיב ולתפוס את הפניות כמו שצריך בלי לפחד ממישהו שעוקף אותי. נכון, ההוראות של המדריכים היו מאוד ברורות "האחריות היא על העוקף", אבל אחריות או לא, לא בא לי על תאונה במסלול.

עברתי את המסלול כשאני בהתחלה מפחדת להאיץ גם בישורות, כדי שלא אצטרך לבלום חזק לפני הסיבובים. אט אט, עם המשך היום, הגברתי מהירות לפי 2 לפחות (שלא לדבר על הישורות) ואת הפרסה עשיתי בלי למצמץ. הפחד נשאר ברובו מעבר לסרט הכתום.
אחרי החלק הראשון של הקורס לא חשבתי שיש עוד מה ללמד אותי, אני פשוט צריכה לתרגל את עצמי לדעת. רק בורא עולם יודע כמה שטעיתי. לפני שאני מתחילה בכלל לתרגל אני צריכה את כל הכלים. יותר מזה, בכלל לא ידעתי שעדיין אין לי את כל הכלים. אז מה אם עדיין הייתי הכי איטית ועל כל הקפה שלי את המסלול גידי עשה שתיים? איזה ילד מופרע הוא. אבל, תענוג להסתכל עליו! אפילו הוא, שרוכב מאז שהמציאו את הדו"ג בערך (סתם, גידי, אתה לא זקן, אתה משובח), אמר שגם הפעם הוא קלט משהו שהא עושה לא בסדר ובאיזו פנייה הוא משהה את המבט יותר מדי על הכניסה לפנייה ומיד הוא תיקן את זה.

"חזרת פתאום
הנה אתה בבית
תן לי להביט בך
בין עיניך צצו שני קמטים
אדליק ת'תנור
תראי יהיה בסדר
בואי לא נדבר עכשיו
עוד יבוא הזמן להסברים"

אני לא רוצה לפרט יותר מדי על הקורס כי זה קצת כמו ללמוד שחייה בהתכתבות. אנשים יחשבו ש"הנה, אני יודע הכל" ולא ילכו לקורס. אז לכו! אני קראתי לא מעט על רכיבה, ראיתי סרטים ביו-טיוב ושמעתי המון שיחות מחברים, אבל כשאתה עושה קורס  מיד מתקנים לך בו במקום את הטעויות שלך. על המקום אתה מקבל פידבק למה מה שאתה עושה לא מצליח או חיזוק של הדברים הטובים שעשית.
מה אני אגיד לכם? האם התפוגג לי הפחד? לא לחלוטין, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי בפניות הנוראיות של גבעתיים. אני מרגישה הרבה יותר יציבה על האופנוע בכבישים בינעירוניים. נכון, אני עדיין לא עפה במהירות האור, אבל אני מצליחה לרכוב יציב על 120 בלי להרגיש שעוד מעט זליג ואני מתפרקים.
גולת הכותרת היתה היום, כשחניתי על מדרכה וחסמו אותי, כך שלא יכולתי לרדת מהרמפה של העגלות, אז בקלילות דילגתי מהמדרכה, חייכתי לעצמי בקסדה ונכנסתי לכביש בנונשלנטיות, כאילו שאני עושה את זה חדשות לבקרים.

"אם, אם רק
ורק אם נרצה
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל – כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.
שוב…"

* שוב, מילים: דפנה עבר-הדני

תודה ענקית לצוות הכל כך נפלא, מדויק, משובח ומצחיק של אופנוען מאומן: גידי פרדר, אלי פנגס, ניר חיימי, שי נווה ושרון אברהמי וכן למערכת אתר דו"גרי על התמיכה, העידוד והדאגה ללימודי הרכיבה הבטוחה שלי, על עידודם בהשתתפות בכל מסגרת מקצועית שעוזרת לי במיונמנות הרכיבה .

6 תגובות ל במשקף ורוד – חזרת פתאום

  1. אני לא מבין, את כל השטויות שהרוכבים המוזרים עושים בארה"ב צריך גם בארץ?

  2. (החכמה שקפצה מקטנוע 250 לאופנוע ענק שגדול עליה ב14 מספרים). רבאק, תמכרי ותקני משהו ביניים.

  3. כל הכבוד, נהנה לקרוא. אולי זה יישמע מוזר, אבל בזמן האחרון זורם לך בנזין בוורידים, תיסלם, בהצלחה. כל החיים הם תרגול.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל