fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
סטפן
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
voge מוטו24 באנר
MV קוביה
אודי דגן 140 על 70

במשקף ורוד – בפעם הראשונה זה הכי כואב

במשקף ורוד – בפעם הראשונה זה הכי כואב

מיס הילה

"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים
וציפרים קיבלו אויר וגוף"

ארבע וחצי בבוקר והשעון המעורר מצלצל כאילו הוא חיכה לזה כל הלילה. לא, אני לא רגילה לשעות האלה. קשה לי לגרד את עצמי מהמיטה ואני מעדכנת סטטוס בפייסבוק רק כדי שתהיה לי הוכחה שאכן קמתי בשעה הזו.
ברבע לשש אני כבר נכנסת עם האופנוע למפרץ האוטובוסים במחלף אלוף שדה. מזג האויר נעים, אני לובשת חולצה קצרה, מעליה חולצה ארוכה דקה ומעליהם מעיל רכיבה קיצי, שכולל רשת דקיקה ומיגונים. זהו, כבר קיץ, לא? אז זהו, שלא.
שש ורבע, כולם הגיעו ואנחנו עולים על האופנועים. מתחילים לרכוב בצורה מדורגת, כשתומר לשר רוכב בראש. בהתחלה הכל היה בסדר, רכבנו על מהירות חוקית + 10%, כמו שמלמדים בכל הדרכת רכיבה בסיסית: "תהיה טיפה'לה יותר מהיר מהרכבים סביבך". בכניסה לכביש 6 הדברים קצת השתנו ואנשים התחילו להאיץ. בהתחלה היה לי קר, סתם קר וזהו. לאט לאט הקור החל להשתלט עליי ופשוט קפאתי. בגלל הקור וכנראה גם הפחד שנכנס בי לאחרונה, לא הצלחתי להאיץ מעבר ל-120 קמ"ש. רוב הזמן רכבתי על כ-110-115. שתבינו על מה מדובר – כביש 6, סלול מעולה, ישר, חלק, ריק ממכוניות ואיכשהו אני לא מצליחה להאיץ, היד מסרבת לסובב את המצערת עוד קצת. מה שכן, המראה היה יפה! אני רוכבת בראש עם וי סטרום ומאחורי, כמו שני שומרי ראש, רוכבים סטפן, הלוחש לאופנועים, ויורי, מסוכנות פרפר, על אופנועי ספורט 600 סמ"ק. אני מניחה שהם רכבו על הילוך ראשון את כל הדרך הזו.

"אז נשבה הרוח הראשונה אל עיני אדוננו
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו
וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע
על בני האדם, בני אדם לרוב"

בצומת בית קמה אני יורדת מהכביש, עוצרת בצד לכמה דקות כדי להפשיר. סטפן ממשיך הלאה לעבר הקבוצה ויורי נשאר איתי. תוך כדי שאני מנסה להפשיר  יורי מתחיל לתת לי הסביר ולברר ממה אני פוחדת בדיוק. היה לו ברור שאני לא רועדת רק מקור. אז נכון, אני מאוד רגישה לקור, גם כי לאחרונה ירדתי המון במשקל, אבל כנראה שגם מאוד מאוד פחדתי.
את שאר הדרך עשיתי בקצת יותר שלווה, כשיורי מתחיל כבר את ההדרכה. מדי פעם עצרנו בצד ויורי המסביר לי איך תופסים עיקולים ואיך נכנסים לכל מיני סיטואציות בכביש. בדקות העצירה האלה הצלחתי להזיז קצת את כפות הידיים שלי, שקפאו לחלוטין.

הגענו לתחנת הדלק בערד כחצי שעה אחרי כולם אחרי שיתר חברי הקבוצה כבר נחו מהרכיבה, הפשירו והיו מוכנים לעלות שוב על הכלים. רונן ריחם עליי, שלף מעיל רוח מרופד עם פליז מהארגז ועטף אותי, יורי הביא לי קפה חם ועוד הציעו לי כפפות חורף.
אחרי כמה דקות התחילה חלוקת הקבוצה למדריכים. כל מדריך היה אחראי על 3-4 מודרכים, כשכולם על וי סטרום, פרט לפייזר אחד.
יורי אמר שהוא נשאר איתי ואנחנו קבוצה בפני עצמנו ואחרי התחממות קלה עלינו על האופנועים. מה אגיד לכם? אפילו את הכיכר בכניסה לכביש פחדתי לרכוב. ירדתי את הכביש הזה בדחילו ורחימו כשיורי בראש ואני מנסה לתפוס את הסיבובים כמותו ("מותק, את לא בטיול שנתי, סיבוב לא תופסים מאמצע הנתיב!") ומדי פעם עצרנו והוא תיקן לי עוד טעויות. רק אחרי שירדנו את הכביש הזה סיפרתי ליורי שזו הפעם הראשונה בה אני רוכבת את סדומעד. עד אותו הרגע הייתי "בתולת סדום".

בצבא היה לי קצין שאמר על כל דבר "בפעם הראשונה זה הכי כואב" אפילו אם זה לא היה קשור. אז הפעם המשפט התאים; ירדתי את הכביש על 50-60 קמ"ש. אני חושבת שהאופנוע של יורי רצה לפטר אותו ואותי, בגלל המהירות הזו. מזל שהוא בהרצה. העליה כבר היתה יותר מהירה וממוצע הרכיבה היה 70-80 קמ"ש. בכלל, כל הדרך בה היטתי את האופנוע היתה קצת יותר הגיונית ומסודרת.

"אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים
וכבר החלה מתרקמת בליבם
מזימה על מכאוב
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה
הוא לא חשב על שינה"

עלינו למעלה אחרי מנוחה קצרה (זה מתיש לרכוב 100 עיקולים ב-22 ק"מ ועוד פעמיים) ואז יורי הציע שארד עם תומר כמורכבת. שיהיה ברור: אותי לא מרכיבים. אני גם פוחדת מזה פחד מוות כי אני קונטרול פריק וגם כי בפעמיים הקודמות שהרכיבו אותי לצרכי הדרכה זה נגמר בהטרדות מיניות קשות שהותירו לי צלקות בנשמה ופחד מוות שאי-אפשר להסביר. חשבתי על זה המון. מה זה חשבתי, הסתובבתי שם איזה עשר דקות עם פחד מטורף בלב, אבל הראש יודע שזה יהיה נכון לעשות את זה. מה גם, שאין מה להשוות את תומר לאנשים הקודמים שעשו את מה שעשו.
פתאום הוא ניגש אליי ואמר "אני יורד עכשיו, את באה?", בלי לחשוב עוד עניתי "כן". החלטתי שאני חייבת להתגבר על הפחד הזה ולעשות את הרכיבה הזו. אין ספק בכלל שזה ילמד אותי פי אלף מכל הסבר שאקבל בעל פה. נכון, זה הולך להיות מפחיד גם מבחינת הרכיבה, אבל הוא הבטיח לי להיות עדין "וחוצמזה, אני עם קבוצה איטית". אז מסתבר שגם הוא איינשטיין, כי גם אצלו הכל יחסי.

אז איך עולים על הדבר הזה?! תודה לאל על הרגליים הארוכות שלי, שלחתי אחת מסביב לאופנוע ועליתי, ממש לא כמו שעולים על סוס.
"יש לי הוראה אחת, את מתנהגת איתי כמו ילקוט. אם אני זז ימינה, את זזה איתי ואם אני זז שמאלה, אז כנ"ל". מהשנייה הראשונה היה לי ברור שהוא שולט באופנוע ביד רמה. הלב דהר לי, אפילו שרכבנו על קמ"ש בודד גלמוד אחד.
כל הדרך הוא גם הביט אחורנית (ממש הסתובב אחורנית, לא רק הסתכל במראה), גם חילק הוראות ושיפורים לשאר המודרכים שלו, גם מדי פעם נעמד על הרגליות וגם שלט באופנוע ביד רמה. לסיבובים הוא נכנס בצלילה מטריפה, שניתקה את נשימתי לא פעם, אבל למדתי להנות ממנה, להסתכל לאן שהוא מסתכל, לנוע כמותו על האופנוע ולהבין איפה הטעויות שלי. בשלב כלשהו הוא תפס לי את הרגליים והידק אותן "תחשבי שאני טנק הדלק ויהיה לך קל יותר", מה שנתן לי תחושה קצת פחות של עלה נידף ברוח. אני חושבת שאני הולכת להכין לו חולצה שכתוב עליה: "אם אתה קורא את זה, אז הבחורה שלי נפלה בסיבוב הקודם". או משהו כזה.

אז מה הן התובנות שלי?
אני לוקחת סיבובים ישר (מי ידע שאפשר להשכיב כך אופנוע בכל?)
רק עכשיו למדתי איך לקחת סיבוב ובעיקר – איך לא לקחת סיבוב
אפשר לרכוב מהר יותר וזה מרגיש אפילו טוב יותר על האופנוע
אני מחליפה הילוכים מאוד לאט
אני מעבירה את ההילוכים מהר מדי ביחס לסל"ד, יהיה לזליג רק טוב למשוך מדי פעם

"כך, כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב
אבל הם כבר היו לרוב
האלוהים הטוב"

אחרי שחזרנו למעלה חיבקתי את תומר והודתי לו. הוא לא יודע שלא מדובר רק על הלימוד (שהיה מופלא לגמרי), אלא גם על החוויה המתקנת של להיות מורכבת.
בדרך חזרה כבר הצלחתי להאיץ יותר ולהישאר על 130 קמ"ש כל הדרך על כביש 6. אפילו פעם הגעתי ל-140 קמ"ש, אבל רק כדי לראות שאני יכולה.

*כשאלוהים אמר בפעם הראשונה, מילים: נתן זך

אני רוצה להודות לצוות הכל-כך נפלא הזה שעושה את עבודתו והתנדבותו מהלב. רואים שאתם עושים את מה שאתם עושים מתוך אהבה גדולה ואכפתיות לענף האופנועים ובעיקר לאופנוענים.
לניסים, סטפן, יורי, תומר (קקי), אולג, דורון, דוד וישראל ויליגורה מ"עופר-אבניר" שתומכים במיזם הזה.

צילום ועריכה: בועז אורדן

27 תגובות ל במשקף ורוד – בפעם הראשונה זה הכי כואב

  1. שבטיול הבא כבר תרכבי יותר רגועה. ושלמדת הרבה, תרגלי את החומר לפני הטיול הבא.
    בכל מקרה, אם אני במאסף, סביר להניח שעדיין תהיה לי סבלנות.

  2. האומץ שלך רק גובר וגובר, את לומדת את הכלי בדיוק כמו שכל רוכב צריך להכיר.

  3. בחירת כלי ל"מתחילים" ורק לאחר התמקצעות- לעבור למשהו גדול יותר. כל הרוכבים שכמהים לתת בראש- האמינו לי- כך צריך להתנסות. ואם אתם ממהרים לאנשהו (שזה לא סימן טוב) וכבר רוצים לתת בראש- זה רק סימן לזה שכן צריך לעבור תקופה עם כלי ביניים. כדוגמת נינג'ה או סי.בי.אר 250. כן כן- 250.

  4. אם כן- שימי בו סווצ'ר נוסף ואפילו חם-צוואר- כל השנה.

  5. לנטרל את כל השרירים בגוף- שלא תהיה קונטרה הכי קטנה- אין לכם מושג כמה זה מקשה על הרוכב המרכיב בהיגוי- כמו מלחמה כפולה.(במיוחד בפניות וסיבובים) – להצמד קסדה בקסדה ואפילו לעצום עיניים בדקות הראשונות, לסמוך על המרכיב: כמו תרמיל זה ביטוי מצויין.

  6. בזמו האחרון נמכרים בעולם וגם בארץ- ידיות שמותקנות על מיכל הדלק עבור המורכב- בדיוק כדי להשתלב עם הרוכב הקדמי- אותה אחיזה חיונית והטיית הגוף לפנים לרכינה והתמזגות גם מחלקו האחורי של המושב- שני הרוכבים כיחידה אחת- במיוחד מעל 140 קמ"ש (לא בארץ כמובן…..). שזה נוח וממלא את הפונקציה הקודמת הידועה של המורכב לחבוק את המרכיב ולהניח את כפות הידיים על מיכל הדלק עם אלמנט הגמישות בהאטות ובלימות כשהגוף נוטה לעוף קדימה- כך מושגת אחיזה בטוחה יותר מבחינת שרירי הידיים. וכמובן המרכיב יכול לתת בגז בביטחה שהמורכב שלו איתו בכל הזויות.

  7. הויסטרום הוא כלי סלחן ודווקא כן נוח להטיות- לא קיצוני מדיי. אני משוכנע שבפעם הבאה כבר תהיי פחות לחוצה ויהיה לך בטחון ולאט לאט תדעי איך להכנס לפניות איתו- גם אם הורדת הסל"ד- הוא יוציא אותך מהפנייה עם כוח לא רע. הוא יציב, ואת תדעי לשלוט בו לאחר אימונים לא ארוכים. בחרת טוב. בהצלחה.

  8. מרחק הנסיעה וההגעה לסדום ערד רק מחמם את החושים בגוף ומגיעים לשם "חמים" ובדרך חזרה הביתה- חושבים ומפנימים- וגם נרגעים. וזה גם אמדן- איך חוזרים את המרחק הזה תוך הרגשת בטחון- גם אם זה רחוק.

  9. שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה הגיב:

    סאלאמת. כל הכבוד לצוות המדריכים. משכימי הקום.

  10. הילה. התרגול הוא המפתח להצלחה, כמעט כמט בכל דבר בחיים. תזכרי שיש הרבה חוקים על מנת לשרוד על דו גלגלי ואחד החשובים מביינהם הוא ."בדו גלגלי תמיד לרכב עם מחשבה של מה יקרה אם…..".
    ניפגש גם בקורס הקרוב.

  11. ההרצאה העייונית שנותנת כל כך הרבה לא נופלת מהתרגול ברכיבה של ערד. עשיתי את הקורס וממליץ לכל אחד שהאגו לא עלה לו לראש.

  12. תודה לכל החברה המיוחדים שנותנים הכל מכל הלב. אני ממליץ בחום.

  13. אני קורא אותך ומתרגש ממש כאילו הייתי שם איתך. אני חייב להתחיל לטייל איתך!

  14. את גורמת לי בכל פעם להתרגש כאילו שאני מצליחה לעבור את השלבים האלה אחד אחד. פליז אל תרדי מאופנועים ואל תפסיקי לכתוב!!!!

  15. היתה לפני עשרים שנה ואני זוכר אותה כאילו היתה היום. היא היתה בדיוק כמו הפעם הראשונה שלך. היום הכביש הזה כבר נראה אחרת לגמרי במהירות שאני יורד אותה. יש לך לאן להתקדם ואת תתקדמי לאט לאט והכל יהיה טוב

  16. על הטור והרכיבה וההדרכה ובכלל על ההתקדמות. ממש מלבב. זה העתיד !

  17. ממש אהבתי
    בלי מילים
    ככה רואים את הלך הקורס – מעולה

  18. אחד הרוכבים מצא לה טרמפ במכונית והיום היא חיה איתו וקוראים לה ערד 🙂

  19. כל הכבוד קוקי , פרה פרה תז@$י את כל "סדומרד". רק על הקווים , רק על הקווים ,שסטפן לא יכעס,שברדה לא ירביץ…

  20. שלא יקראו מה שכתבת ויחשבו שזה מה שנכון..
    הנכון הוא מהירות התנועה + עד 10%
    אם נגיד בכביש של 90 יש פקק וכולם נוסעים 50.. 99 לא נראה לי מהירות נכונה.

  21. יש לרכב עם צמיגים איכותיים – זה קריטי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל