מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
פרפקט קוביה שמאל
לרט
סטפן
לרט
rok-straps רצועות קשירה 140
אישימוטו באנר קוביה שמאל
ברקום שמאל
תמוז
הארלי שמאל
מונדיאל קוביה
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מתלה לקסדה

במשקף ורוד – טסהאהיילו

במשקף ורוד – טסהאהיילו

מיס הילה

טְסָהאהֶיְילוּ (Tsaheylu – The Bond) היא המילה בשפת הנאבי המתארת קשר ברמה העמוקה ביותר, ברמת מערכת העצבים. קשר זה קורה כאשר שני יצורים של פנדורה מתחברים ברמת התאים שלהם.(עכשיו נגלה מי לא ראה את הסרט "אווטאר").
כשאני יצאתי מהסרט כל מה שרציתי היה להיות כחולה ולעוף. מי תאר לעצמו שאני יכולה להיות כזו?
כמו שאמא שלי תמיד אומרת: "היזהרי בבקשות שלך מאלוהים". בחיי שלא חשבתי שזו משאלת לב, אבל מסתבר שהיא התגשמה, אני נייטירי.

"על שפת נחל בערב
שמה איש לא יפריע
שם הרוח נושבת
תלטף ותרגיע
שם אכתוב לך במים
שיר שאיש לא יטביע
אההההה… אני ילד ירוק"

"אני חושבת בשבת לצאת לטייל עם מועדון הויסטרום" אמרתי לניסים (ברדה) בטלפון. אחרי שנייה של שתיקה הוא אמר לי: "באמאשלך? נראה לך שאני מרשה לך לצאת מהעיר? קודם תלמדי לבלום במהירות של 10 קמ"ש ואז תדברי איתי על 100". איך נעלבתי, עד עמקי נשמתי. כמובן שהחזקתי את הפאסון ואמרתי לו שהוא צודק. אחרי שעה, כשכ-מ-ע-ט ונכנסתי באיזה ג'יפ שחתך אותי כמו שרק הם יודעים כשרכבתי על כלום קמ"ש, הודיתי בליבי לניסים שהעמיד אותי במקום.
באותה השיחה הוא גם הסביר לי מה אני צריכה ללמוד לעשות בעיר. למשל: לזוז איתו ברוורס בלי ליפול, לפנות לשני הכיוונים במהירות איטית ואז להגביר את הקצב לאט לאט (זה עדיין קורה אצלי לאט), להאיץ (אבל בעדינות), ללמוד לתפעל את האופנוע בלי טיפת מחשבה על זה. שהכל יבוא לי אוטומטית כך שאהיה פנויה להתעמק בכביש בכל מאת האחוזים ואף לא פסיק אחד פחות.

"בא עוד בוקר זורח
אקליפטוס תינוק
ענפים הוא שולח
אל השמש רחוק
מתעורר בי הילד צוחק לירוק
אההההה… אני ילד ירוק"

אחרי שלושה שבועות בהן האופנוע היה אצלי ורכבתי רק ברחבי ת"א כמו אחרון הקטנועים הקטנטנים החלטתי שאני מרגישה מספיק בשלה לנסות נסיעה מחוץ לעיר. טיול מועדון יהיה לי טו מאץ' ואני גם לא רוצה סביבי יותר מדי אנשים ואופנועים ולחץ. אז החלטנו לצאת שלוש רוכבות: לאה למודת הניסיון על האקסבו חביב הקהל, אסתרינה על רודולף – CB250 ענתיקה ואנוכי עם שמעון בחיר ליבי.
הכיוון הכללי היה לזכרון יעקב שזה המקום אליו אני אוהבת להגיע כדי לציין את היציאה הראשונה מהעיר עם דו"ג חדש. אסתרינה ואני על כלים חדשים לנו, כשהיא לא רכבה חודשים ארוכים ואני עם שמעון עדיין מנסים להתחבר, עדיין מנסים להכיר, רק מתחילים את הטסאהיילו שלנו. הבטחתי לאסתרינה שאנחנו עושות הפסקה אחת לעשרים דקות, אחרת מתחילים לה כאבי גב. מסתבר שאסתרינה סובלת בדיוק מאותם הסימפטומים מהם אני סבלתי כשרק עליתי על הקסבו והתחלתי לטייל איתו מחוץ למתחם הרצליה – בת-ים. איזה כיף זה שאין לי את זה עם שמעון.

נפגשנו בבוקר בתחנת רכבת מרכז ואחרי אי אילו ארגונים (למשל, לחזק באזיקונים את המחרשה של לאה, שעשתה קולות של אוטוטו-נופלת-ועפה-לה-ברוח) ירדנו לאיילון. הוחלט שאני מובילה, אסתרינה באמצע ולאה מאספת. התרגשתי מאוד אבל שיחקתי אותה נונשלנטית. כאילו שזה משהו שאני עושה בכל יום. הפופיק רעד לי! עדיין אין לי מושג בכלל למה פחדתי, כי כשלקחתי אופנוע זהה לרכיבת מבחן, הדבר הראשון שעשיתי היה לעלות איתו לאיילון ולרכב עד ראשון-לציון, לחתוך את כולה לרוחב ולחזור שוב בכביש בינעירוני. נשגב מבינתי.

אחרי רכיבה קצרצרה על איילון הבנתי שהרוחות של אותו היום יהרגו אותנו וכדאי כמה שיותר מהר לחתוך לכביש 4. מה שהיה יפה ביום הזה, זה ששום דבר לא היה מתוכנן ולא היו תוכניות לשנות, אז די עפתי בכיוון הרוח. ליטרלי.
איפשהו אחרי צומת קדימה ראיתי תחנת דלק טובלת בירוק. נכנסתי אליה מאיזה שביל צדדי שעובר בין פרדסים ושדות. פתחתי את משקף הקסדה ושאפתי אויר מלוא ראותי. אלו הקטעים בהם אני כל כך אוהבת האופנוע, אלו הרגעים שני מרגישה חלק מהנוף ולא כמו מישהי שרק עוברת בתוכו.

"שם באמצע היער
קרחת של דשא
ריח בושם הגשם
חדש ומתוק
בתוך בטן ערסל
אתפרקד לי עמוק
אההההה… אני ילד ירוק"

באחד הרמזורים אמרתי לבנות שנראה לי מתאים שניכנס לקבר של טל שביט. מן ציון דרך שכזה ביום שהוא כל כך משמעותי לי. מסתבר ששתיהן לא שמעו מה שאמרתי, אבל שתיהן הנהנו ונסעו אחריי. כשהגענו לכביש הראשי, ממש בכניסה לכביש הגישה אמרתי שאני לא נכנסת עם האופנוע והחנתי אותו שם. דו"ש או לא דו"ש, אני חובבת אספלט ידועה ולא בא לי להחליק עם השמעון באמצע שביל נידח. כמובן שהן מיד החנו את הכלים שלהן ליד השמעון ונכנסנו רגלית לבית הקברות. בעוד אנחנו מתארגנות עם כל הדברים שלנו, שני נהגים כמעט ועשו תאונה, כל אחד בנפרד כמעט ונכנס בגדר, מרוב התרגשות לראות שלוש אופנועניות ביחד.
איך שהתחלנו לצעוד לכיוון בית הקברות תפס אותנו מבול זלעפות. התחלנו לרוץ לכיוון בית הקברות, לחפש עץ להתחבא מתחתיו. למזלנו, הקבר של טל"ש נמצא מתחת לעץ סמיך, אז כשהגענו לשם התיישבנו ליד המצבה והתחלנו לדבר. בהתחלה השיחה סתם נסבה על איך היה, איך הרגשנו וכו'. לאט לאט נכנסנו לשיחה על בטיחות ברכיבה ולתיקון הטעויות אחת של השנייה. אחרי חצי שעה של שיחה אמרתי שאני חושבת שלא יכולנו למצוא יום טוב יותר או מקום מושלם יותר לניהול השיחה הזו.

"מסתכל לתוך פרח
רואה את עינייך
הלוואי שתבואי
לא יכול בלעדייך
לו הייתי ציפור
עף הייתי אלייך
אההההה… אני ילד ירוק"

לזכרון יעקב כבר לא הגענו באותו היום אלא פשוט נסענו לאכול בישוב ליד ואז חזרנו הביתה. הרכיבה הביתה הייתה כל כך הרבה יותר חלקה, נינוחה וזורמת, שבאיזשהו שלב יצאה לי "אייייייייייי  האאאאאאאאא" אינדיאני שכזה. אני כחולה ועפה, אני נייטירי.

ילד ירוק, מילים: יהונתן גפן

12 תגובות ל במשקף ורוד – טסהאהיילו

  1. את מגשיה הרבה חלומות של נשים וגברים -תותחית, סעי בזהירות

  2. This is a beginning of a wonderful friendship!

    חכי שתעברי 7000 סל"ד…אז שמעון יראה לך ממה הוא עשוי באמת.

  3. אמנם לא צפיתי בסרט בן שלוש השעות ובודאות גם לא אצפה בו. גם בטי שלי כחולה ונותנת לי כנפי ריחוף. בהצלחה. מאוד התרגשתי מהביקור במעברות. ושימי לב…. בשנה האחרונה, לכל מקום שהגעת- או שנפתחו שערי שמים לגשם זלעפות- או- הפציעה לכבודך השמש. כששני המצבים הם אושר ובריאות. ד"ש לשמעון גבע חובב הטבע.

  4. למי שזוכר – זו היתה סדרת סיפורים על יפו של שנות החמישים של עולם העברייני של אז וההווי שלהם. אז פרק אחד סיפר על איך החבורה מנסה להגיע לכותל המערבי שבת אחר שבת ולא מגיעה אף פעם.

  5. בראשית המאה הקודמת היה בחור שכתב סידרה בהמשכים עבור עיתון מקומי. מאוחר יותר אסף את כל הכתבים שלו, הוסיף פה החסיר שם, ושינה פה ושם…
    את הכתבים האסופים הוציא כספר.
    לבחור קראו צארלס דיקנס, ולספר קראו "דייויד קופרפילד"
    (או שזכרוני מטעני…) על כל מקרה – יהיה פה להיט בקרב הדו"גיסטים. בהצלחה

  6. ההתנהלות באופנוע שונה מבקטנוע, תתקדמי בשלבים

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל