fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
מידלנד שחורי 140 על 70
מוטוטאץ דקר
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
תמוז
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
סטפן
HJC

חדשה בשטח – אנדורו? לא מדבר אלי, או שכן?

חדשה בשטח – אנדורו? לא מדבר אלי, או שכן?

ג'וזף קמפבל אמר "לכו אחר אושרכם והיקום יפתח בפניכם דלתות במקום שהיו בו רק חומות"
ובכן, האושר שלי הוא מוטורי.
מוטוריקה מכל סוג שהיא – מכוניות, אופנועים, קארטינג. תנו לי להריח את אדי הדלק, להתלכלך מקצת גריז, ואני המאושרת באדם.

לא יודעת להסביר מדוע, אולי בגלל שנולדתי למשפחה כזו, אולי בגלל שמתחת למראה הצפונבוני המפונק מסתתרת לה בעצם טום בוי שאוהבת פעילויות שנחשבות קצת יותר "גבריות", בכל מקרה בגיל 16 זה קרה, שם הכל התחיל, קיבלתי מאבי את האופנוע הראשון שלי ומאז חוברנו יחדיו כאילו היינו תאומים סיאמיים – בלתי ניתנים להפרדה. עם השנים גדלו הנפחים, האופנועים הפכו חזקים ומהירים יותר ותמיד נראה שרכיבת הכביש היא ה-דבר עבורי.

דמיינו דרך שמובילה אתכם ישר במשך זמן רב, ללא פניות, ללא שינוי כיוון… ואז לפתע בלי הכנה מוקדמת מסתעפת הדרך אנה ואנה, מה עושים? לאן הולכים? שתי הדרכים סלולות, שתי הדרכים דומות לדרך הישר שעברת עד כה למרות שבסופן תאלצו לעשות בחירה של להיות או לחדול, בחירה אם להמשיך ברכיבת הכביש או להיכנע לטרור המתחולל שם בחוץ ולהיכנס לקופסא הממונעת הזו לעולמי עד. אז מה עושים?"

ידעתי שאני לא מסוגלת להיפרד מהאופנוע, מהאדרנלין ומההרגשה הממכרת הזו של רכיבה, אז במקום להתחבט לאן ללכת, באיזה צד לבחור, פשוט המשכתי ישר, ירדתי לשטח והחלטתי לנסות את הדרך המאובקת, מלאת הסלעים הזו. החלטתי לבדוק האם זו הדרך המתאימה לי כרגע, האם זו הדרך שתעשה אותי מאושרת והאם זו הדלת שתיפתח לי בחומה הזו שנקראת רכיבת שטח?! כדי לברר אם תחושת הבטן שלי הייתה נכונה, אחרי שנים רבות של רכיבת כביש, נשמתי עמוק ויצאתי לדרך.

לקחתי על עצמי את המשימה בתוספת של שני מדריכי רכיבת שטח מנוסים – תומר גואטה ורועי שלומי, פיניתי לעצמי את ימי רביעי והתחלתי ללמוד, ליפול הרבה וללמוד. וזה לא פשוט, זה קשה אפילו.
בהתחלה נכנסתי להלם – אבל מהקשים. כזה שצריך קבוצת תמיכה כדי להשתחרר ממנו, ולמזלי בחרתי באחת שכללה מספר רוכבי שטח שחיזקו ודחפו להמשיך קדימה וחלילה לא לוותר.

תקשיבו, זה הזוי הדבר הזה, הכל הפוך – ההיגוי שונה, רוכבים רוב הזמן בעמידה, הקדמי מאבד אחיזה, מסתובבים עם עוד גז, ואם עד כה הורגלתי ליציקות ברזל במשקל 200 ק"ג מצאתי עצמי ישובה על צרצר קליל ונוח לתמרון, כזה שאפילו אני הצלחתי להרים כשנפל ,ובכל נפילה במקום לבכות שבועות על פרינג שהתרסק אני פשוט מרימה את האופנוע, מנקה את הקוצים ממני וממנו וממשיכה לרכוב, .הדברים פשוט לא הסתדרו לי. מה אני עושה פה? איך אני ממשיכה מפה? ובכן, המשכתי יופי. למרות שנקודת הפתיחה שלי היא לא מהחזקות שיש, שכן אומנם יש לי ניסיון ברכיבה אבל אם בכביש גובהי הנמוך והיותי אישה לא היוו בעיה מעולם, עכשיו מצאתי את עצמי מתמודדת עם קשיים פיזיים לא פשוטים. לא תמיד הגעתי לקרקע – מצב שהוביל אותי לא פעם לפגוש אותה פנים אל פנים, זה דורש ממני רמת ריכוז וכושר גופני שלא ידעתי שיש בי, אך "הבעיה" העיקרית היתה דווקא בפן המנטלי; המעבר מתחום אחד לשני הובילה אותי לאמביוולנטיות מסוימת בנוגע לרכיבה. הרבה דברים שהייתי מורגלת אליהם פשוט לא היו קיימים יותר או שהופיעו בצורה קצת שונה והיה לי קשה מאוד להתמודד עם השינויים, קטנים ככל שיהיו. לא פעם מצאתי את עצמי מסיימת אימון מתוסכלת על מעבר של צלח או על נפילה טיפשית ומיותרת שאם רק הייתי קצת יותר "בפנים", הייתי מתמודדת איתה ללא בעיה. נתקלתי באיזשהו מחסום תפיסתי שמנע ממני לסגל לעצמי סגנון רכיבה אחר ושונה ממה שהורגלתי אליו עד כה.

ככל שהתקדמו האימונים, הצטיידתי מחדש בכל הציוד: קסדת שטח, חליפות רכיבה (מגניבות, יש לומר) ומיגונים קצת אחרים או בקיצור, מנינג'ה שחורה בחליפת עור הפכתי לפרפר ססגוני בצבעים זוהרים עם נגיעות רובוטריקיות – לא שאני מתלוננת חלילה. הרגשתי שאני לאט לאט מתחילה להתחבר לעניין, שאני מצליחה להתגבר על הקשיים "ונכנעת" לסגנון הרכיבה החדש ואפילו הצפייה לימי רביעי רק הלכה וגדלה .

נפלתי הרבה, נפילות משמען פציעות וכאב, קונספט שגיליתי שאני קצת פחות טובה בו, אבל למרות הכל המשכתי לתרגל שוב ושוב את אותו מסלול (מידי פעם מסתבר שתרגלתי גם את אותה נפילה), טיפסתי אין ספור פעמים על אותו סלע ונהנתי מכל רגע. אם בהתחלה פחדתי מאוד שאפצע או שיהיה לי קשה מידי פיזית, שכן פציעה בידיים אינה באה בחשבון מבחינתי מאחר ומשמעותה אובדן כושר עבודה, גם אם הוא זמני. היום זה כבר פחות מטריד אותי או מעסיק אותי בזמן הרכיבה, אני יודעת שאולי הנפילה תהיה קצת כואבת אבל זה פחות נורא מלהפצע במהלך רכיבה בכביש. התחלתי להשתחרר ונתתי לעצמי להתחבר ולנשום את השטח (או את האבק…תלוי בתוואי השטח) רציתי לדעת ולגלות עוד מהעולם הזה כדי להשתפר ולהתחבר יותר.

ואז זה קרה. זה קרה בוקר בהיר אחד כשחיפשתי להשכיר אופנוע ביוון. יכולתי כמובן לבחור באופציה של השכרת קטנוע 125 סמ"ק, לרכוב עליו במהירות מסחררת של 60 קמ"ש בלי מיגונים ובלי קסדה ולהתפלל שלא תוריד אותי מהכביש משאית עם עיזים, אבל בחרתי דווקא בדרך הקשה יותר וחיפשתי את הסוכנות שמשכירה גם אופנועי שטח. פשוט הרגשתי שאני חייבת…חייבת קצת שטח, קצת אתגר, הרגשתי שכל הקצוות מתחברים לי ואני בשלה לנסות רכיבה במקום אחר בתנאים אחרים. הדרייב הזה שהתעוררתי איתו בבוקר ,הוביל אותי לאחת הרכיבות הכי כייפיות, מאתגרות ועם נוף מדהים של אי יווני. כשחזרתי לארץ התחלתי לחשוב על רכישת אופנוע שטח – שזה מבחינתי סוג של יתד. מפה אני לא הולכת כל כך מהר!

לסיום גילוי נאות, בגיל 16 עם קבלת האופנוע הראשון הרגשתי מיד את השריטה בלב, את החריטה הזו, את ההתמכרות. רכיבת השטח עדיין לא שרטה אותי באותה צורה אבל אני בדרך לשם, זה מאתגר אותי, הופך אותי לרוכבת טובה יותר בכביש ובכלל. אני יודעת שבחרתי נכון כשהחלטתי להמשיך בדרך הישרה, הלא צפויה. יש לי עוד הרבה עבודה והשקעה באימונים, הרבה נפילות וענפים בפרצוף אבל הכי חשוב – זה עושה אותי מאושרת. מאושרת ושלמה כי ת'כלס, לעשות תמיד את אותו הדבר, את הצפוי, זה משעמם בסופו של דבר, אז למה לא להשתולל אם מאפשרים לי?!

תגובה אחת ל חדשה בשטח – אנדורו? לא מדבר אלי, או שכן?

  1. קטנה קטנה עם מלא עוצמה!
    אחלה כתבה כמו תמיד כיף לקרוא .

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל