fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
תמוז
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
סטפן
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
אודי דגן 140 על 70

האופנובנק: "יכול להיות שרציתי להיתפס"

האופנובנק: "יכול להיות שרציתי להיתפס"

 

כתב: נח אבגר הלוי

צלם: נועם עופרן

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 297, דצמבר 2012.

אתם עומדים לקרוא את סיפורו של רוני ליבוביץ  – האופנובנק. קודם כל, שודד בנקים, פשוטו כמשמעו. גנב, לא פחות ולא יותר. מצד שני: גיבור תרבות. שודד שהצליח להתל במשטרה ולדפוק את הארגון היחיד שיותר חזק מהמאפיה – הבנקים – והפך לחביב הציבור. רבים התייחסו אליו כלרובין הוד, למרות שלא חילק שום דבר לעניים. מזווית נוספת, אפשר לומר שלייבוביץ עשה נזק לאופנוענים, שהפכו בגללו לאויבי המשטרה והציבור. אפשר להציג אותו כדוגמא רעה לבן טובים שסרח, אבל גם כעבריין שהביע חרטה שלמה, החזיר עם ריבית את כל מה שגנב, הקים פרויקט חינוכי שפועל עד היום בבתי הכלא ועוסק בפעילות התנדבותית.

"תמיד אהבתי אופנועים"

ליבוביץ אינו גאה במה שעשה ואינו ממהר להתראיין. אבל הוא עדיין אופנוען מכור, וכששמע שאני כתב ב"מוטו" הסכים מיד להיפגש. יכול להיות שאילו ידע מה חושבים עליו האופנוענים שרכבו בתקופת מעלליו, במיוחד אלה שרכבו על אופנועים אדומים, הוא היה מהסס מעט. והנה אני יושב בבית קפה ומחכה לו.

כשליבוביץ פתח במסע השוד שלו, הוא היה בן 36. כיום הוא בן 59, נינוח, רהוט וחתיך, הלוואי עליכם להיראות ככה בגילו. הוא מחנה את ההונדה ואראדרו שלו מחוץ לבית הקפה ומתיישב על ידי, ודי מהר מתחיל לגלוש לסיפור האופנובנק, אבל אני עוצר אותו. לפני ה"בנק" בוא נדבר רגע על ה"אופנו". מתי ואיך התחיל הקשר שלו עם אופנועים, אני שואל אותו, והוא מופתע משהו: כל עיתונאי שראיין אותו אי פעם התעניין בשודד ובאסיר המשוחרר, ואילו אני מתעניין בו גם כאופנוען. ליבוביץ נשען לאחור, מתרווח, מחייך. משהו בו נרגע. מסתבר שבילדותו הוא ראה את "הבריחה הגדולה" בכיכובו של סטיב מקווין, שהיה גם רוכב בנבחרת ארצות הברית למרוץ ה"סיקס דייז".

"תמיד אהבתי אופנועים", אומר ליבוביץ, "אבל הבריחה הגדולה (אם לא ראיתם, תראו כמה שיותר מהר. נ.א.ה) עשתה אצלי שינוי. מאותו יום מצאתי את עצמי עומד ליד אופנועים בשכונת מגורי ברמת גן ומחכה שבעליהם יבואו ויניעו אותם, רק כדי לראות אותם מתחילים לנסוע. ההתמכרות הלכה והתחזקה ולא נעלמה עד היום". בגיל 16 הוא הוציא רישיון וקנה, לדבריו, את ההונדה הראשונה שהגיעה אי פעם לארץ – CB350. שנה אחר כך הוא הוציא הארלי שנת 1952 מבור שבו היה קבור קרוב לעשר שנים ושיפצו אותו במו ידיהם. מאז ועד היום ליבוביץ חי אופנוענות במלוא הדרה, מאהבה כללית, דרך רכיבה ועד לפרוק והרכבת מנועים.

"אולי רציתי להיתפס", הוא אומר, ספק ממלמל, "אבל אני לא רואה את זה ככה". גם היום אחרי שמונה שנים בכלא ועוד כ-14 מאז השתחרר אין לו תשובה ברורה לעצמו בעניין הזה.

אופנובק בלי אופנוע?

ליבוביץ נותן כיום הרצאות על מה שעשה לשוטרים, עובדים סוציאליים, תלמידים ועוד. "השאלות הכי נפוצות בהרצאות", הוא אומר, "הן למה עשיתי את זה, ולמה באופנוע. התשובה צפויה: אופנוע הוא כלי מילוט מצוין – חוצה פקקים, עובר בין עמודים, נכנס למקומות שלמכונית אין סיכוי להיכנס, קטן יחסית וקל להחביא אותו". האופנובנק בדימוס עוצר לרגע, לוגם מהקפה ומטיל פצצה: "אבל ברוב הפעמים לא הייתי עם אופנוע". עכשיו תורי להיות מופתע. אופנובנק בלי אופנוע זה כמו סביח בלי חצילים או וודקה בלי אלכוהול. "תראה", הוא אומר, "אופנוע נועד לברוח, אבל למה לי לברוח בכלל? למשטרה לקח בין 6 ל-22 דקות להגיע. בינתיים הם גם חסמו את האזור בכמה מעגלים. אם הייתי בורח על אופנוע, הייתי נתפס באחד המחסומים. האופנוע שלי, מוטוגוצי TT650, שימש אותי רק במעט מאוד מקרים. לרוב הוא היה בבית, אני הייתי רק עם קסדה. אחרי שוד, הייתי יוצא החוצה מהבנק, בהליכה, לא בריצה, לא צועד רגוע ונינוח מול השקיעה כמו קלינט איסטווד, אבל החוכמה היא לצאת בנחת, ברוגע".

"עשיתי שיעורי בית וידעתי כל דרך ושביל באזור השוד", הוא מספר, "הייתי יוצא מהבנק והולך 50 או 100 מטר במסלול מילוט רגלי שהכנתי מראש, חוצה כמה חצרות, סמטה ובדרך מסיר את הקסדה. היה לי מעיל רוח רחב מפלסטיק שטישטש את צורת הגוף, והייתי פושט אותו בדרך ודוחס אותו לתוך הקסדה ומחביא אותם במקום מסתור שהכנתי מראש. בינתיים, המשטרה מסביב בפעילות מוגברת, מחפשת, עוצרת את כולם, אבל אני במקום שבו לא מושכים תשומת לב: על יד המקום, קרוב לבנק. הייתי חוזר לאזור הבנק ששדדתי ונטמע בהתקהלות שנוצרה. שמעתי אנשים טוענים בביטחון גמור שהם ראו אותי נמלט על מכונית או אופנוע, חלקם אפילו נקבו בדגמים וצבעים, והיו גם שמועות על משאית שאליה נכנס האופנוע, אבל אלו שטויות – הרי אי אפשר להעלים משאית בתוך עיר".

תרגיל מחשבתי שהפך לפעולה

שוד בנק דורש שעות רבות של הכנות ותכנון לוגיסטי: להעריך נכון תוך כמה זמן תגיע המשטרה, להכין את דרכי המילוט, ודרכי מילוט מדרכי המילוט למקרה ויתחיל מרדף בדרך המילוט. רוני ליבוביץ התחיל לתכנן את מעשי השוד כתרגיל מחשבתי עוד לפני שידע שהוא באמת הולך לעשות אותם. הוא התייחס אל תוכניות השוד באותו ביטול שאתם הייתם מתייחסים לתוכניות שלכם להרוג שכן שהחתול שלו משתין על האופנוע שלכם. הרי אין לנו שוטר בתוך הראש ובמחשבות אנחנו יכולים להיות רעים, אכזריים, ואז לפגוש את בעל החתול ולהעיר לו שוב בנימוס שישמור על החתול שלו. ליבוביץ היה בטוח שאלו הן מחשבות סרק, אבל פתאום זה נראה כל כך פשוט וקל שהיצר הלך והתגבר, עד שיום אחד, דחף פנימי חזק התפרץ והוא אכן ביצע את שוד הבנק הראשון שלו. השוד הבנק הלך כל כך בקלות שכמה ימים אחר כך, השד שבתוכו קיבל תיאבון והוא שדד בנק נוסף – כאילו כדי להוכיח לעצמו שאין כאן מקריות אלא הוא באמת יודע לתכנן. גם השוד השני הלך בקלות, כל כך בקלות, שאם הייתם מציעים לו לשדוד בנק או להדיח כלים במטבח של מערכת "מוטו", הוא היה בוחר באפשרות השנייה. את השוד השלישי הוא עשה מאותה סיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים: כי הוא יכול. אחרי השוד השלישי הוא השתכנע ששוד בנקים זה קל, זה לא אתגר, זה פשוט מדי – והוא הפסיק. אם הוא לא היה חוזר ושודד בנקים נוספים, תשעה חודשים אחר כך, לא היינו שומעים עליו, הוא לא היה יושב בכלא, המשפחה שלו לא הייתה מתפרקת, והוא לא היה יושב היום מולי אכול כאב וחרטה על מה שעשה ובעיקר על בנו בן ה-13 שנאלץ לחיות עם אבא אופנובנק בכלא.

אבל ליבוביץ לא הצליח להתגבר על היצר המוזר, הפראי, החולני שבער בתוכו – ואחרי הפסקה של תשעה חודשים חזר לשדוד עוד ועוד בנקים. 21 סניפים בסך הכול. "אם אחרי עשרה, חמישה עשר או עשרים שודים" אמרתי לו, "עדיין המשכת לשדוד, אפשר בעצם להגיד שרצית להיתפס….". ליבוביץ נשען לאחור, לוקח לגימה ונושם עמוק; נראה שגם היום, אחרי שמונה שנים בכלא ועוד כ-14 שנה מאז שהשתחרר, אין לו תשובה ברורה לשאלה הזאת. "אולי" הוא ספק אומר ספק ממלמל לעצמו. קולו מתחזק: "אולי רציתי להיתפס. אבל אני לא רואה את זה ככה. התמכרתי, לא יכולתי להפסיק" ואז נידלק ניצוץ בעיניו, הוא פונה אלי בהבעת "אאוריקה" ושואל: "תגיד, אם מחר היה יוצא סקר או מחקר על פיו רוב האופנוענים צפויים להיפגע בתאונה – היית מפסיק לרכוב? הרי יש דברים בחיים שעושים בלי שום קשר להגיון או לשיקולים ריאליים".

"באיזשהו שלב אתה מתחיל להשתגע. אתה קם בבוקר, הולך לעבודה חי חיים נורמליים לגמרי – והולך לשדוד בנק. אחרי השוד אתה חוזר לעבודה, אתה אבא ובעל, אתה יושב עם חברים בפאב ולפעמים החבר'ה גם מדברים על האופנובנק. החיים הכפולים הללו 'מורה ביום זונה בלילה', מתישים אותך, קורעים אותך לגזרים. הרגשתי רע, מצוקה פנימית, סטרס טוטאלי – וחוסר יכולת להפסיק".

"התמכרתי, לא יכולתי להפסיק", הוא אומר, ושואל: "תגיד, אם מחר היה יוצא סקר או מחקר על פיו רוב האופנוענים צפויים להיפגע בתאונה – היית מפסיק לרכוב?"

נתפש, הצליח לברוח, חזר – ונתפש

"באחד הימים", מספר ליבוביץ, "הייתי במתח עצום, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. יצאתי עם האופנוע לשטח כורכר וחול ופרקתי את המתח ברכיבת שטח. הייתי מבולבל, משהו בראש התפרק לי, המחשבות לא היו במקום. בדרך הביתה, פספסתי פניה ואיכשהו, אולי כמו שסוס חוזר לאורווה, הגעתי למקום שאינו רחוק מבית הורי ברמת גן. נעצרתי בצד, מתנשף, מבולבל. רציתי להמשיך ולא יכולתי. אפילו לא שמתי לב שאני עומד סניף בנק. אחד השכנים ראה אופנוע אדום עומד דקות ארוכות לפני סניף בנק – והזמין משטרה. שמעתי את הסירנות מתקרבות ונלחצתי. אילו הייתי נשאר במקום, מחכה לשוטרים ומגיש להם תעודת זהות, סביר להניח שלא היה קורה כלום. אבל במצב הנפשי שהייתי בו, לא יכולתי להיות "קול". ברחתי, אבל במקום להיכנס לשכונת בית הורי, אותה אני מכיר היטב, נכנסתי לרחוב ללא מוצא. אחד השוטרים ראה אותי ורדף אחרי בניידת. נכנסתי עם האופנוע לחנייה של בניין והוא נעצר בחוץ, השאיר את מנוע הטרנזיט דלוק וירד מהרכב. ראיתי אותו שולף אקדח, דורך ומתקדם כשידיו שלוחות לפנים. דפק לי הלב כך שכמעט יצא מהמקום. הייתי בטוח שהוא הולך לירות בי, ומכיוון שיש לי אקדח (ברישיון) הירי היה עלול להיות מוצדק".

"ישבתי על האופנוע, מנוע דלוק, מתחבא מאחורי קיר. אני רואה את השוטר והוא לא רואה אותי. מצידו האחד של הקיר הוא מתקרב אלי ותיכף ימצא אותי. השוטר הקיף עמוד ונוצר לי חלל של כמה מטרים לברוח מצידו השני. נתתי גז ו"טסתי" מהחנייה. שמעתי חמש יריות שנורו לכיווני, נכנסתי לסמטאות שכונת הילדות שלי, שם לא היה לשוטרים סיכוי לתפוס אותי. הצלחתי להתחמק מניידת או שתים שעוד הספיקו איכשהו לרדוף אחרי ומצאתי את עצמי בתל אביב. אני לא יודע מה עבר עלי באותו יום, אבל משום מה לא העמדתי את האופנוע והתחבאתי, גם לא רכבתי הביתה להרצלייה. המשכתי לרכוב ברחובות תל אביב, הלוך ושוב, בלי מטרה או יעד – פשוט לרכוב".

ליבוביץ נעשה מהורהר יותר ויותר אל מול עיני, ואני שואל את עצמי, האם באותם רגעים משהו בתוכו מבין שזאת הייתה רכיבת הברבור שלו, הרכיבה האחרונה להרבה מאוד שנים. כשנגמר לו הדלק, הוא נעצר בתחנת דלק והחליט, כנגד כל היגיון, לנסוע לבית הוריו, שנמצא באותו אזור בו התנהל המרדף אחריו. בדרך, היה עליו לחלוף על פני תחנת משטרת גבעתיים. כל צמרת המשטרה הייתה שם: הרי לפני זמן קצר כמעט ותפסו את האופנובנק. קל לתאר את ההלם וההפתעה של השוטרים, כשפתאום, כשעתיים אחרי שאיבדו אותו במרדף, ראו אותו חולף על פניהם. מאוחר יותר יטענו כולם שהוא 'עשה בכוונה', שהשחצנות שלו גרמה לו לשחק איתם, להאמין שהוא שוב יהתל בהם ויצליח לחמוק. אבל האופנובנק, מותש ועייף, ראה אותם ממהרים אל הרכבים ופותחים במרדף אחריו. הוא בורח למקום אליו רוצה להגיע כל ילד במצוקה – הביתה לאבא ואמא. הוא חונה מחוץ לבית הוריו ורואה שני שוטרים באים מצד זה ועוד שניים מהצד ההוא, ועוד שניים… האופנובנק נתפס.

בכלא, החיים הם לא סרט

המשפט היה קצר יחסית: אחרי שהוא הצליח להתל ברשויות ולהפוך אותן לחוכא ואיטלולא, היה צריך להקרין לציבור נחישות ולוודא שלא יקומו עוד אופנובנקים כמותו. ליבוביץ נשפט לעשרים שנות מאסר – ענש שאפילו אנסים לא תמיד מקבלים. הוא עבר תהליך התפקחות ומתחיל להבין ולעכל את מה שעשה. הוא פנה מיוזמתו במכתב התנצלות לכל אחד ממנהלי הסניפים ששדד ומחזיר את כל הכסף שגנב. אשתו עזבה אותו, בנו נכנס למשבר, מרבית חבריו ניתקו איתו קשר. האופנובנק מגלה שהחיים הם לא סרט ושהפשע לא משתלם. בכלא, לרוב "עושים לו כבוד" אבל מדי פעם מגיע עבריין צעיר שמרגיש שדווקא אם "יעשה קטע" לאופנובנק יהיה מפורסם ומעמדו בעולם התחתון ישתפר. הוא עבר הרבה מכלא לכלא, כך ש"העניינים" התחילו בכל פעם מחדש.

ליבוביץ פנה להנהלת בית הכלא ומציע להקים בית ספר בתוך הכלא. בית הספר מצליח מאוד וממשיך להתקיים עד היום – עם מורים "אמיתיים". הפרויקט גם מאפשר לו להיות הרבה לבד, "להתערבב" פחות עם אסירים אחרים. בית המשפט קיצר את עונשו מ-20 ל-16 שנים, ואילו הנשיא ויצמן חנן אותו חנינה חלקית וקיצר את עונשו ל-12 שנים. בסופו של דבר, כולל קיצור שליש על התנהגות טובה – ליבוביץ משתחרר מהכלא אחרי שמונה שנים ארוכות, אינסופיות באחד המקומות הנמוכים, המשפילים והמדכאים ביותר אליהם יכול אדם להגיע.

כלא הוא לא חוויה שאי פעם מחלימים ממנה. הוא מרצה, או כפי שהוא מקפיד לומר, מספר את סיפורו – סיפור הישרדות בכלא. הוא מזהיר את כל מי שמקשיב לו, שלא יעז לעשות מעשים שיסכנו אותו בשהייה בכלא. ליבוביץ הוא מרצה מבוקש שעורך קרוב ל-100 הרצאות בשנה, חלקן בתשלום וחלקן בהתנדבות. בנוסף, הוא מעניק חונכות וליווי אישי לאסירים מסוגו – לא פושעים מובהקים אלא אנשים נורמטיביים שהסתבכו. יש לו גם הכנסות ממקורות עסקיים אחרים והוא בסך הכול חי את חייו על פי אופיו באנרגיות גבוהות, אבל אנרגיות חיוביות.

בסופו של דבר, אני אומר לו, לא קיבלתי תשובה ממש מספקת לגבי המוטיבציה, הסיבה, למה הוא עשה את מה שעשה. ליבוביץ חושב רגע, ואומר: גם לי אין משפט אחד מסכם שמסביר את העניין, אבל אולי אחרי שתשמע את הסיפור שלי, את ההרצאה המלאה, תבין טוב יותר.  אתה וקוראי מוטו מוזמנים לשמוע את הסיפור שלי.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל