אריאל דדיה | לעוף על החלום

כתב: נח אבגר הלוי

צילום: נועם עופרן

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 292, יולי 2012.

סיפורו של אריאל דדיה משך אותי תחילה בשל היותו הישראלי הראשון להופיע כאופנוען פעלולים בקרקס בין-לאומי (יש אומרים שהיה אחד לפניו, אבל לא נתווכח על זה), אך כשנפגשתי אתו גיליתי שגם בלי העניין של הקרקס דדיה "שווה" סיפור. יש בסיפור שלו יסודות של סינדרלה, שוליית הקוסם, השחף (ריצ'רד באך), דון קישוט, הארגז המעופף (הנס כריסטיאן אנדרסן) ועוד כמה. אף שהסיבה הרשמית למפגש היא כאמור השתתפותו כמופיע בקרקס אמריקנו – סוג של חברת בת של קרקס מדראנו, אך בלי כל הקטע של החיות – תכף תראו שזה החלק המרגש פחות בסיפור.

סינדרלה

אריאל דדיה, הקטן מבין שלושה אחים, נולד וגדל בפרדס חנה והיה מהילדים האלו שנברו בערמות של גרוטאות כדי למצוא צעצועים. מכיוון שלא תמיד מוצאים צעצועים, דדיה למד לבנות אותם בעצמו, ובתוך כך חלם שיהיה לו יום אחד "משהו עם מנוע". כשהיה בן 11 נפטר אביו ממחלת הסרטן, והוא בן 42 בלבד. דדיה עבר בגיל 13 להתגורר אצל דודיו, שגרו גם הם בפרדס חנה.

רמות האנרגיה של דדיה הן כאלו שבתור נער הוא נראה כמו פרסומת לגלולת מרץ. בתקופת חטיבת הביניים ותחילת התיכון הוא קיבל את כל ההקלות האפשריות, שתי מורות ישבו אתו קבוע, וזה הדבר היחיד שגרם לו להחזיק מעמד בלימודים עד סוף כיתה ט'. רוב זמנו בתקופת הלימודים הוקדש לכדורגל, וכך הגיע להיות שוער בקבוצת הנערים והנוער של מכבי חיפה. בכל הזמן הזה הוא גם עבד ופרנס את עצמו. בגיל 16 הוציא דדיה רישיון לאופנוע. באמצעות חסכונות שלו וקצת עזרה מהדודים שאצלם גדל, הוא קנה סוזוקי RMX 50, וזה בוודאי קילל את היום שהוא פגש את דדיה.

לא לקח לדדיה זמן רב עד שהרגיש נוח להתחיל ולהשתולל עם הסוזוקי שלו במסלול; השתוללות זו עלתה לו בארבעה מנועים ושלדה אחת. כמעט כל אגורה שקיבל אז עבור עבודתו כפועל בניין, מחלק פליירים, אורז בסופרמרקט וסדרן מזון (עבודות שלפעמים עסק בהן בו בזמן) הלכה לתיקוני האופנוע.

שוליית הקוסם

בגיל 17 היה דדיה מעורב בתאונת דרכים; זו זיכתה אותו בפיצוי בסך 13,200 שקלים. 13 אלף מהסכום הוקצו לקניית אופנוע מוטוקרוס (סוזוקי RM125 שנת 1994), ויתרת מאתיים השקלים – עבור הובלת האופנוע מבית המוכר לביתו. בו בזמן נהיה דדיה צופה נלהב של תחרויות מוטוקרוס ישראליות, מימי המסלול בכפר ויתקין, דרך המסלול של ניר שפיצר בפתח תקווה ("שפיצרינג") וכל מסלול אחר. דדיה הגיע עם האופנוע לכל מקום אפשרי והחל לקפוץ כמו משוגע. בלי לדעת דבר, בלי הכנה ובלי אימונים, הוא היה מגיע למסלול ופשוט קופץ. "מה הביא אותך לזה?" שאלתי אותו. "חלמתי על קפיצות מהרגע הראשון, נדלקתי ורציתי לעשות את זה. שבועיים אחרי שהתחלתי לרכוב מוטוקרוס החלטתי להתחרות. בחימום לפני הזינוק קפצתי פעם ראשונה את הדאבלים – ועשיתי צחוק מעצמי. אמרו עליי שאני משתולל, אידיוט, נותן גז כמו משוגע וכל הזמן מתרסק. צחקו עליי. במקצה הראשון, אחרי כמה הקפות באמת התרסקתי. החלטתי שבמקצה השני אני רק מסיים, לא קופץ, רק מסיים. לא לקחתי סיכונים, קפצתי רק 'טייבלים' וגם לא סיימתי אחרון". החבר'ה המקצועיים של אותם ימים התאהבו באומץ שלו והחלו להדריך אותו. "ארז ביבי לקח אותי אמר לי: סע אחריי, תראה לאן אני מסתכל ומה אני עושה עם הגוף. למדתי ממנו המון".

בשנת 2004 הזמין דדיה מחוץ לארץ את אופנוע המוטוקרוס הארבע פעימות הראשון שלו ("כי כולם אמרו לי שהוא יעזור לי להתקדם"). בו בזמן אימצו את דדיה ירון גולדשטיין ועמותת המוטוקרוס, והוא החל לעבוד במסלול "בתחזוק המסלול, רישום, גביית כספים, הזנקה, עבודה כמרשל וכל מה שאפשר". למדתי המון מלהתבונן – איך אמורים להיראות על האופנוע, איך אמורים לשבת, וכך כשהגיע האופנוע החדש ידעתי מה לעשות. פתאום זה היה לי טבעי, הסתכלתי על רוכבים כמו שלום אוחיון, אליקו אוחנה ומתן ניר, ומרוב שראיתי אותם רוכבים זה נכנס לי לתת-מודע והסתדרתי יפה. בשנת 2006 כבר עליתי כמה פעמים על הפודיום במירוצים שהתקיימו בפתח תקווה, אבל הייתי מתרסק הרבה – בעיקר מהלחץ. לא נרדמתי בלילות שלפני מירוץ. היו לי כמה פתיחות טובות, ואז נפילה שטותית שלאחריה הייתי צריך לרדוף במקום להיות נרדף. את העונה סיימתי במקום השלישי. ב-2006 ליגת המוטוקרוס הפסיקה את פעילותה, ועברתי להתחרות באנדורו".

השחף

בשנת 2008, בעבודתו של דדיה אצל יבואנית יוסאנג, הוא נפצע קשה בעת רכיבה על קטנוע. הוא קרע את רצועות הברך ונכנס לסדרה של ניתוחים. יוריד את הקצב? אולי יוותר על האקסטרים? לא דדיה. "איך שירדתי מהקביים עליתי על האופנוע והמשכתי לקפוץ, עדיין עם סד תמיכה ברגל ומגן מאולתר לפיקה של הברך". כשהסד נשבר דדיה פשוט ויתר עליו.

בהיעדר מירוצי מוטוקרוס החליט דדיה להתמקד אז בקביעת שיא בקפיצה למרחק, בהשראת "אופנוען הקפיצות" הגדול בעולם – סט אנסלו. "ראיתי סרט עליו, וזה נתן לי דחף אדיר לעשות משהו מטורף ויוצא דופן: לקבוע שיא ישראלי בקפיצה למרחק על אופנוע. בניתי רמפת קפיצה ורמפת נחיתה והתחלתי להתאמן, ובד בבד עם ההתקדמות בטכניקת הקפיצה התחלתי להרחיק את הרמפה מכן הנחיתה. החלטתי להרים אירוע. הזמנתי צלמים וכתבים ב'שושו', אבל שבוע לפני האירוע התרסקתי באימונים. ההתרסקות הותירה חותם פסיכולוגי, והתקשיתי לקפוץ יותר משלושים מטר, אך בזכות רמי בן הרוש, שליווה את הפרויקט מראשיתו והתאמן אתי מדי יום, התחלתי לאט-לאט להשתחרר". בסופו של דבר קבע דדיה שיא ישראלי בקפיצה על האופנוע: 52.4 מטרים. "הקפיצה נתנה לי חשיפה אדירה, עיתונים מקומיים, דני קושמרו, פריים טיים, אתרים – כולם עשו עלי כתבות. הגשמתי חלום – עשיתי משהו". אי אפשר לטעות במבט הגאווה בעיניו.

דון קישוט

ב-2009 טס דדיה לארצות הברית כדי לרכוב עם חברים בלוס אנג'לס וגם לצפות במירוצים של אליפות הסופרקרוס המקומית. אלא שכבר ברכיבה הראשונה, לאחר כמה הקפות בלבד, נחת דדיה לא טוב מאחת הקפיצות ונשברו שלוש חוליות בגבו. "הרופא שטיפל בי אמר שעוד מילימטר של דחיסה בין החוליות הייתה משאירה אותי נכה לכל החיים". עם סד בגב דדיה רץ בכל יום שני וחמישי לרופא, לבדוק אם השברים התאחו ואפשר לחזור לקפוץ. "הרופא אמר שזה מסוכן מאוד, העריך שייקח לי שנה להחלים, אבל בתוך שלושה חודשים כבר חזרתי לרכוב ולקפוץ".

הארגז המעופף

דדיה מעיד על עצמו שהימים המטורפים של קפיצות התאבדות כבר מאחוריו. הוא רגוע הרבה יותר היום, ומאז החלימו החוליות בגב לא חווה פציעה של ממש טפו-טפו-טפו. ואז יום אחד, לפני כמה חודשים, קיבל דדיה טלפון מקרקס אמריקנו, שבאותה עת לא הגיע להבנות עם פעלולן צרפתי שסירב להופיע בשל תנאי המחיה שסיפק הקרקס. דדיה הגיע למבחנים, וכיום הוא עובד בקרקס ומופיע עד ארבע פעמים ביום. בין לבין הוא משתתף בליגת המוטוקרוס הישראלית.

אריאל דדיה ממשיך לקפוץ וליהנות, לחפש ליגות, מסלולים, תחרויות וקבוצות. הוא רוכב כאילו אין ברֵרה, כאילו חייו תלויים בכך, כאילו ביום שיפסיק לרכוב ייפסקו חייו. אפשר רק לקנא בו על כך.