יומן מרוצים | גיא יצחק לריאה – מתי לשחרר ומתי להרפות

ברוך השם, הסבב מאחוריי. בסבב הראשון יצאתי בשן ועין, שלא לדבר על כך שסיימתי את עונת 2017 בהתרסקויות רציניות, שמנעו ממני להתאמן על האופנוע. כן בלי לרכוב כלל. מייאש לגמרי.  

פציעות, כמו בכל ספורט, קרו וייקרו. מצאתי את עצמי מחפש תירוצים למה לי כל "הקומפלט" הזה של תחרויות ואימונים, שתופסים ים של זמן וכסף. הרי, כסף אני רק מוציא, זמן עם המשפחה מצטמצם, ואז אני מצייר לעצמי תמונה שכבר לא כיף לי, ולאט לאט הכול מתערפל. ימי האימון בסופרמוטו דלים, המסלולים רחוקים, קטעי שטח קשים וחדשים, ההוצאות רבות, ולא בא לי לתת עוד ועוד מעצמי ומכיסי ואז…

מגיעות מחשבות של 'יאללה… בוא תפרוש!'
ומחשבות בסגנון של 'עשית את שלך! גיל 40… מקום 2 בארץ וזה… אז יאללה פרוש חביבי! ויפה שעה אחת קודם, זאת הדרך הקלה והבטוחה.
לקח לי זמן, אבל התאוששתי, פיזית ומנטאלית.
התחלתי בפנייה למאמן כושר אישי, אלוף ישראל בכושר גופני (קרוספיט), רם דובר.

הבחור מבין עניין, בעיקר רגיש למצב שאני פצוע נפשית ורגשית. המטרה שלנו הייתה לעקוף את פציעת הכתף המוגבלת ואת שורש כף היד, שריסקתי לפני כשנתיים. האימונים כללו סיבולת לב ריאה, ליבה, חיזוק הכתפיים, רגליים וכל מה שקרוספיט נוגע בו ואף יותר. המטרה הייתה להיות כשיר ולעלות על האוכף בחזרה ובזמן הכי קצר. זה עובד. חזרתי לרכב "מנהלתית", כאשר ברכיבה אני משתדל לא להפתיע אף אחד (בעיקר לא את עצמי). כל פקודת גז מיותרת באפריליה יכולה לגרום לנפילה ולהיגמר בפציעה, פשוט לרכב, וזהו, וכמה שיותר.

הסבב הראשון של אליפות ישראל בסופרמוטו בפתח, ואני עדיין לא 100%.
החלטתי להשתתף כדי להתחיל לצבור נקודות.
הסבב מורכב ממקצה דירוג ושני מרוצים. יום לפני אני מגלה סדק בסעפת. פאק!
הסעפת עשויה טיטניום, ולא כל רתך יודע להתעסק בזה, ובכלל מי ירתך אותה ביום שבת?
כל בוקר האירוע אני מחפש פתרונות: ניסיתי להדביק בדבק מיוחד, פירקתי את הסעפת ותוך כדי, מקצה הדירוג התחיל. אני בחוץ. המשמעות היא שאני מזנק מהסוף בשני המרוצים. בנוסף, חששתי מאוד להתחרות, מתוך ידיעה שלבטח אשרוף את השסתומים (שוב עניין העלויות) ובכל זאת. החלטתי בשבריר שנייה, שאני עולה ומסיים על הגלגלים ואוסף נקודות. 

כך היה, ונחשו מה? סיימתי אחד מהסוף. קיבלתי שאפו מרוב הרוכבים, כבר היה שווה, כנראה ראו את המלחמה שלי עם עצמי, ואני שמח, שקיבלתי את ההחלטות הנכונות ברגע האמת.

לקראת הסבב השני של העונה התחלתי להתאמן בשטח עם אלוף הארץ בדימוס, עידו כרמון.
כל מי שבענף לבטח שמע את השם: כרמון. רוכב מוכשר שהשתתף גם באליפות העולם במוטוקרוס, שאפו ענק.
קיצור, הבנאדם שופע בידע ואני צמא לידע כך שהשילוב מרגיש נהדר.
במקביל אני עושה טיפולי פיזיותרפיה בכתף, יאללה חוזרים, ובגדול! אוכל נכון ומתאמן עם דובר וכרמון. הכול ביחד והברק בעיניים חוזר. המשכתי לעבוד על המורל ולהשתפר על ההאסקי 125 סמ"ק שלי, לא סוד שזה הלחם והחמאה, בקטעי השטח.

לקראת סבב מספר 2, הוכן מסלול חדש בערד עם שני קטעי שטח. לא אחד – שניים!
כרמון מצטרף אליי לכיוונים לאפריליה ובהכנה למרוץ. הוא עולה לסשן ראשון ואנו מחליטים להאריך יחסי העברה. עליתי בסשן השני, כשרק קטע שטח אחד מהשניים מוכן לרכיבה. האספלט רחב וכולל פניות עיוורות, עליות וירידות וואווו ממש מטורף!
לפתע …שוב נפילה מנטאלית, הכול מרגיש לי לחוץ ואני קצר סבלנות, אנ'לא יודע מה זה בדיוק ולא מצליח להבין, או שכן?!?
המסלול חדש, באירוע פתיחת המסלול יתחרו גם מכוניות ראלי, כשבאימונים ראינו ש…ים של חול נכנס לאספלט. מה הלו"ז?!
הכול שוב לא מתלבש במשבצת הנכונה ואז, כבר בסשן השני, חוסר ריכוז מכל הבלאגן. בדיוק כשהתחלתי טיפל'ה ללחוץ, אני נופל על היד, זאת שריסקתי לפני כשנתיים, באסה מהסרטים!
איבדתי את הקדמי בקיר של הקטע שטח. איזה תסכול, כרמון ואני אח"כ אכלנו והתקפלנו – האימון בר מינן מבחינתי.

מה אני עושה אלוהים?! היד נפוחה, הכתף לא משהו, אני בלי צמיגים טריים למרוץ, מסלול חדש, שני קטעי שטח חדשים, חול, מלא אבק, בקטע שטח אחד בכלל לא רכבתי (חבלי לידה של המסלול) -הקיצר, ברדק אחד גדול.ו… נפלה החלטה! 
במקצה הדירוג אני בחוץ, כדי לנוח ולהתאושש מכל הריקושטים.
צמיגים חדשים – נייט. לא רוכש. הם בסדר, אפילו במצב טוב יותר ממני.  
שוב באותה סיטואציה כמו בסבב הראשון -אין זמנים, אין דירוג, זנק מהסוף חביבי.  

פ'סדר אני שלם עם ההחלטה. תודה.

הסבב ה-2 מורכב כרגיל, משני מרוצים.
במקצה החימום של בוקר המרוץ, אני וכרמון מתייעצים על אסטרטגיית הזינוק: "נסה לזנק בהילוך שני ותראה" הוא אומר, "אולי באמת עדיף בהילוך שני, שכן הישורת די ארוכה" אני הוספתי.
ביצעתי שני ניסויים סה"כ, בכדי להחליט, אין זמן. זינוק אחד בהילוך ראשון והשני בהילוך שני. השני הרגיש לי טוב, וברגע הזינוק הרגיש ממש לא טוב! זינקתי מהסוף ולפני הפנייה הראשונה אני עדיין א-ח-ר-ו-ן או בשלוש אותיות: ש י ט!

אין פה מה לבנות קצב וכאלה, וגרוע מכך, זמן המסלול שלי שואף לאפס במסלול הדנדש. לקחתי את המרוץ בתור אימון, שבו אני יכול לאסוף נקודות באליפות. נהניתי ותו לא.
אין פה דרמות. רכבתי סולו, סיימתי שני מהסוף, בגלל נפילה של אחד הרוכבים.
מרוצה אני לא, אבל שוב פעם, אני עומד מאחורי ההחלטות שלי.

מרוץ מס' 2 והפעם אני מנסה לזנק בהילוך ראשון, לא לפני שאני דורך את המתלים, מתיישב על מכל הדלק (האפריליה סופר עצבנית בפתיחות), הגוף והראש מוטים קדימה, גז עד המנתק, הרמזור כבה ואני משתגר עם החבורה.
אחרי שנייה וחצי בערך דאבל קלאץ', מפציץ להילוך השני וזה עובד! התמקמתי רביעי בפניה הראשונה וכולם מתחילים ללחוץ. חום האספלט עולה, לחצי הצמיגים היו פיקס. הכול נכון, מרגיש בנוח. בקטע השטח עוקפים אותי ואני ממקום שישי כעת. הכול טוב, אני עדיין מנסה לפצח את המסלול הזה. פציעה או נפילה פשוט לא בלקסיקון, ואני בקרב, רק לא לסיים אחרון. היה טוב.
למדתי הרבה על המסלול ובמיוחד על עצמי, מתי להרפות, כשדברים לא מתלבשים כמו שאני רוצה וצריך. סיימתי במקום השביעי והמכובד והעיקר – נהניתי!
כאן רבותיי וגבירותיי הכול מתחיל ונגמר, בהנאה.

תודה לאשתי היקרה, שעוברת ימים שלמים בזמן שאני רוכב עם ריי בננו בן ה-6 (מי היה מאמין).
תודה להוריי, שאומנם חוששים מתחום האופנועים, אך בכל זאת תומכים ומעריכים.
תודה לאלונה מאבזריון על הציוד.
אחרונים חביבים, לצוות מוטו דוגרי, שנותנים לי את הספייס והזמן להמשיך ולכתוב את יומן המרוצים שלי.