שנתיים אחרי – זוכרים את טל

בצהרי יום שישי האחרון, תחת עץ הזית בבית העלמין שבקיבוץ מעברות התכנסו בני משפחת שביט לאזכרה במלוא שנתיים למותו של טל. אל בני המשפחה הצטרפו חברים רבים של טל ועשרות רוכבים שהגיעו ברכיבה מאורגנת לחלוק כבוד לאיש שפרץ עבורם את הדרך לעולם האופנועים, היה שותף לרכיבה ומורה דרך. חברים רבים לא יכלו להגיע כיוון שנכחו באירועי הספורט המוטורי שנערכו בה בעת באילת, אך גם שם טל ליווה את המתחרים ברוחו כמי שרבות בזכותו הפך הספורט המוטורי בארץ מחלום למציאות.

כולם מסרבים להאמין שכבר חלפו שנתיים מאז נקטף מאיתנו בפתאומיות האיש הגבוה ומלא שמחת החיים שהעריצו כל כך. בטקס הצנוע השתתפה מקהלת העפרוני ששרה לזכרו של טל ובני המשפחה והחברים נשאו דברים מעל קברו.
אמציה גזית, חבר קרוב של טל אשר מלווה מקרוב את המשפחה במהלך המשפט נגד הנהג שפגע בטל, פתח בדברים הבאים:

שנתיים בלי טל,

אובדן, צער, וכאב ענק למשפחה, ולחברים הרבים מכל החוגים שבהם טל פעל ונגע.

בשנתיים האחרונות הספורט המוטורי בישראל, שטל היה בין מקדמיו, התחיל בפעילות מוסדרת בחוק, וטל חסר.
בסוף שבוע זה מתקיים אירוע מוטורי גדול באילת, וחברים רבים משתתפים בו, ובכולם מקננת המחשבה עד כמה אנחנו חסרים את טל. אבל, לא ניתן מנוח לזכרו של טל.

מזה שנתיים מתנהל המשפט נגד הנהג שנאשם בגרימת מותו. למעלה מ-1,200 עמודי פרוטוקול נרשמו בבית המשפט, והדיונים נמשכים. מאבק מול מומחים המנסים לשנות חוקי פיזיקה לטובת הנהג הנאשם. וכידוע, בבית המשפט לא נעשה צדק, אלא משפט, שבו מותר לטעון כל דבר הזוי ולקוות שהשופט יקנה.

אנחנו לא מרפים, מגוייסים לענין כדי להביא מנוח לזכרו של טל, ולבני המשפחה שיושבים בדיוני בית המשפט, ומאזינים בכאב לאמירות  שלא תמיד עומדות בנורמת הרגישות המתבקשת.

יהי זכרך ברוך.

אחריו עלתה אימו של טל, מיה שביט, וספדה לבנה

כבר שנתיים.
והזמן לא מרפא והכאב לא מרפה.
הוא אורב יום יום, צץ ומופיע כשאינני מוכנה לו, מתחבא בפינות הבית, מביט בי מסדקי הזמן, חובט בי כשמזג האוויר מסתער והגשם זועף.

כל השנים אני מצפה לגשמי הברכה, סופרת יחד עם כולם את הסנטימטרים העולים בכנרת אך לא יכולה לשאת את המחשבה שגשם יורד עליך. הסערה הגדולה שהיתה כאן לפני חודשיים הותירה את המצבה הזאת עוד יותר עצובה, כשתלשה וערפה את כל הפרחים.
אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאין כאן פרחים, אז אני שבה ושותלת חדשים, שרק לא יהיה כאן שמם.

שמך עדיין נישא בפי רבים וטובים, ותחושת ההחמצה מתחזקת כל פעם כשמדברים על מה עוד יכולת לעשות וכמה חבל שאתה לא יכול להיות עד להתפתחות בתחומים שכל-כך שקדת עליהם, במיוחד בתחום הספורט המוטורי.
היה מגיע לך להיות היום באילת ולהנחות את מה שמתרחש שם בארוע המוטורי הגדול, עם מרוצי הפורמולה.
אבל יותר מכל היה מגיע לך לראות את ילדיך, רותם ודן, ילדים גדולים, יפים ומוערכים, שאורלי, בשנה בלתי אפשרית של משפחתה, מעניקה להם את כל מה שרק אם יכולה לתת. הם מתחילים לחפש את דרכם בעולם ואתה אינך לידם. וידיך הארוכות כבר לא חובקות רותם כדי להראות להם כמה אתה אוהב אותם.

החברים הטובים שלך עדיין מקיפים אותנו בהרבה אהבה, תומכים בנו בכל מהלכי המשפט שמתמשך כנגד כל היגיון, ואין בקשה או פנייה שלנו אל אחד מהם שלא נענית מיד, בחום ועם לב פתוח.
טוב לנו עם החיבוק הזה שמחזק ומאפשר להמשיך ולראות אותך מבעד למבטים של מי שכל-כך אהבו אותך.

חבל שאינני משוררת.
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם.
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': האיש ההולך, רושם קורות העיר, קנטאור, מיילדת וסנדלר, אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו.

יש משהו אכזרי באפשרות לראות אותך בסרטוני הפרסומת למכוניות, עם חוש ההומור המטורף שלך ועם הרעיונות המפתיעים, ואתה כל-כך חי ונושם.
ואתה לא. 

ואנחנו נמשיך כל החיים להתגעגע…

אמא

אחותו של טל, ורד שביט, המשיכה לאחר אימה ואמרה:

"אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג" – אני אומרת את צירוף המילים הזה שוב ושוב ושוב, ובכל פעם מקווה שאולי הפעם אני באמת אבין, אני באמת אקלוט, אני באמת אפנים – כי זה עדיין בלתי נתפס.
אבל אני גם מקווה שאמשיך לא להבין, לא לקלוט ולא להפנים, כי אני עדיין מחכה שתיכנס בדלת בבית של ההורים כשכולנו שם, ואני מפחדת לאבד את ההרגשה הזו…"
לקריאת ההספד המלא לחצו כאן

לבסוף התפזרו החברים כאשר חלקם המשיכו לבית משפחת שביט בחופית כדי  לספוד, להעלות זכרונות ולחזק את משפחת שביט האמיצה. שנתיים חלפו וזכרונו של טל עדין איתנו ולעד יוחק.