מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
קונה אופנוע
מטרו באנר שמאל הכי עליון
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
סטפן
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
פרפקט קוביה שמאל
ברקום שמאל
KTM עליון קוביה
לרט
לרט
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
הארלי שמאל
מונדיאל קוביה

ההפך מריצת משוכות

ההפך מריצת משוכות

צילום: אבי אלבז

יש לי תחושה של שידור חוזר: אני שוב ישנה על מזרון יחיד על הרצפה בחדר העבודה של אמא, שוב יש אוהל על הדשא בחוץ, שוב אסיה וצביקה יהיו הראשונים שייכנסו בדלת בבוקר, שוב עדי ונועה יחבקו אותי ויכינו לי תה, שוב הדר תיכנס בדלת עם עוגות כשנטלי כבר מתרוצצת במטבח, שוב אני אתחבק ואחזיק ידיים עם האנשים שעולים אליך לרגל ואשמע מהם שהם מופתעים מהעוצמה של עד כמה אתה חסר להם. אבל אני מוצאת את עצמי מצפה שהכל יחזור על עצמו: שהיום יתחיל שבוע, ולא סופשבוע. שאעמוד כאן בחוץ ואראה את שיירת האופנועים מגיעה, שאפגוש את נתי בפעם הראשונה, שזאבי ייכנס בדלת וכולנו ניפול על צווארו ונמרר בבכי.
אני לא באמת קולטת שעברה שנה, ולא באמת קולטת שצפויות לנו עוד הרבה שנים כאלו, של להיפגש כאן ב 2 למרץ. אני אומרת את זה וכותבת את זה, אבל לא ממש קולטת את זה: "יום השנה לטל". כי זה אומר שחלפה שנה מאז שנהרגת, וזה בלתי נתפס.  והכי אני מצפה שאתה תיכנס בדלת פתאום, שתגיד שרק עצרת אצל ההורים לאכול משהו על הדרך, באיזו נסיעת מבחן, ככה סתם, בלי לתאם מראש, שפשוט תיכנס בדלת. כי שנה זה מספיק, טוב? – הבנו עד כמה אתה חסר – אתה כבר יכול לחזור.  

השנה הזו היתה ההיפך מריצת משוכות. כי בריצת משוכות מדלגים מעל מכשולים, נעים קדימה ולמעלה. ואני נעתי בכיוון ההפוך: נפלתי נפילה חופשית לתוך תהומות, וטיפסתי חזרה לישורת, עד לצניחה הבאה. חלק מהתהומות היו כל כך עמוקים, או שהקירות של הבורות היו כל כך חלקים, שלא ידעתי אם אצליח לטפס בחזרה. גיליתי שאם אני מתמקדת במה שאין ובמה שכבר לא יהיה, זה גומר אותי. אז אני נאחזת בציפורניים במה שכן יש, ומחפשת על מה – ובעיקר על מי – להודות, ומתעקשת להתמקד באור, פשוט כי אני מפחדת שאחרת החושך יבלע אותי.
אני לא יודעת איך להכיל את כל הצער שלי, את כל תחושת הפספוס וההחמצה והכאב, ואני בטח לא יודעת איך להכיל את הצער של כל האנשים מסביבי, כי הם רבים כל כך, והכאב שלהם עמוק כל כך.

לא השארת צוואה, ואני מניחה שאם היו שואלים אותך בעודך בחייך מה יש לך להוריש היית מושך בכתפיך, אולי קצת נבוך, או מתוסכל, או עצבני. אני מצטטת מ"שיבת המלך" של טולקין
: "לא כילי אתה, אאומר, כי נתת לגונדור את הנאה בשכיות החמדה שיש לך בממלכתך!"ואאווין נשאה עיניה אל ארגורן ואמרה "אחל לי אושר עתה, שליטי ומרפאי!" והוא השיב "מיום שראיתיך איחלתי לך אושר, יקירתי, ורפא ללבבי עתה שראיתיך בשימחתך".

כי מסתבר אחי, שאולי לא היו לך נכסים חומריים להורשה, אבל השארת אחריך אוצר עצום – בנוסף כמובן לכל מה שכתבת: שלל רב של אנשים. אני תוהה לפעמים מה אתה חושב על כל החיבורים שנוצרו מאז שנהרגת. הרי לא יכולת לנחש ולכתוב מראש בצוואה "לך, ורד, אני מוריש את האנשים האלו והאלו, תרשמי שמות" – אבל זה בדיוק מה שעשית.
רק מאז שאתה לא פה אני מודעת לעד כמה, מאז שאני ילדה קטנה ועד היום, רציתי שתהיה גאה בי. רציתי שתראה בי בן אדם בזכות עצמי, שתעריך אותי בזכות ולא בחסד – לא האהבה האוטומטית שבאה מתוקף היותי אחותך הקטנה, אלא שתראה בי אדם שלם, שתראה אותי באמת, שתאהב אותי בגלל מי שאני.

אני מקווה שזה עוזר לך לדאוג לנו פחות, הידיעה שאנחנו עטופים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, ושמוכנים לתעל כלפינו חלק מהאהבה שלהם אליך. גם איתם, כמובן שבהתחלה הם אהבו אותי רק באופן האוטומטי הנובע מהיותי אחותך, אבל חלקם כבר אוהבים אותי בזכות עצמי, וזה כל כך משמעותי עבורי. אני מחפשת את האישור שלך דרכם. כשליאור היה בארץ הוא סיפר לי שאחרי שפגשת את האקס-אקס-אקס-אקס שלי, אלקסיס, אמרת לו: "כמה זה מוזר, אני אוהב את החבר של אחותי הקטנה! הוא מוצא חן בעיני! היה לי מעניין לדבר איתו!". סליחה אם טעיתי בציטוט. אז עכשיו אני חווה את זה הפוך: זה כל כך מוזר, שיש חברים שלך שהם כיום חברים שלי. זה על גבול הלא טבעי, שזאבי שלך הוא עכשיו גם זאבי שלי. ושנתי שלך היא עכשיו גם נתי שלי.

גיליתי השנה עד כמה אתה דומה לאמא, שניכם אנשים של מפעלי חיים. ולימדת אותי הרבה דברים השנה. אחד מהם הוא ש Tomorrow may be too late. שינית לי את הקצב, את סדר העדיפויות, שלחת אותי למסעות, פנימיים וחיצוניים. המוות שלך העביר אותי דרך קשת שלמה של רגשות ותחושות וחוויות שלא הכרתי.
קנאה, למשל. אני לא רגילה לקנא. אבל עולים בי גלי קנאה מול האנשים שיש להם חוויות עם האחים שלהם – שלי אין עם האח שלי, מול כל האנשים שיש להם חוויות איתך – שלי אין.  או אלימות. אני הרי אדם כל כך לא אלים, ואני מופתעת בכל פעם מחדש מגלי הזעם והאלימות שעולים בי כשאני רואה את האיש שהרג אותך. אבל אני אפילו לא צועקת עליו, כי אני לא רוצה לתת לו את ההקלה בלהרגיש כאילו ש – ולו לרגע –  הוא קורבן. There is a killer on the road.

אני חושבת שאולי אתה דאגת למזג האוויר הסוער הזה הפעם, כי זה מה שרצית לשמוע כאן היום – Riders on the storm .

גלריה

3 תגובות ל ההפך מריצת משוכות

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל