מחירון אופנועים מוטו - בגרסא דיגיטלית, בחנויות ובעסקים

קיוואי בנלי
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
KTM MENU
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
שרקו
קונה אופנוע
אבניר קוביה שמאל
1 על 1
רפידו
אופנוסנטר קוביה שמאל
תמוז
אוגוסטה קוביה הכי עליון
פרפקט קוביה שמאל
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
KTM עליון קוביה
סטומפ
הארלי שמאל
ברקום שמאל
HJC
מתלה לקסדה
אינדיאן קוביה שמאל

חברים מספרים על האורך

חברים מספרים על האורך

מערכת דוגרי

צילום: תומר פדר

טל נודע במשך השנים בכינוי ה"אורך", כינוי שדבק בו בעקבות טורו המיתולוגי "דבר האורך" שפורסם כאשר ערך את מגזין מוטו. משחק מילים ששילב בין תפקידו למידותיו הטובות. הכינוי המשיך ללוות את טל ושימש כמעט את כל מי שעבד לצידו.


 טל"ש היקר

מאיפה להתחיל? מזה שאני תמיד אוהב לקרוא כל מה שאתה כותב? מזה שאני תמיד אוהב לשמוע אותך מספר סיפורים? מזה שאני תמיד אוהב את חוש ההומור שלך? מזה שאני אוהב את סגנון הנהיגה שלך? מזה שאני אוהב את התמונות שצילמת?

אהבתי  שהיית שולח לי אתרים מיוחדים שמצאת והעלת רעיונות  שאף אחד לא חשב עליהם קודם. רעיונות שהצטרפו לפתרונות עבור לאתר האינטרנט שלך "דו"גרי" שלו  הקדשת שעות רבות של מחשבה ותכנון.

למעלה מעשור אנחנו חברים טובים, חווינו הרבה חוויות ביחד: מבחני דרכים, נהיגות משוגעות, ארועי מועדונים ועוד ארועים שונים ומגוונים.  צפיתי בך בטלוויזיה משדר עם בועז קורפל מרוצים, בסרטונים משעשעים ומעניינים באינטרנט.  קראתי טורים וכתבות מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה.
בשנה האחרונה זכיתי לעבוד איתך על בניית אתר דוגרי שהיה התמצית של מפעל חייך. במהלך הדרך כבשת בקסמיך את כל מי שהיה מעורב איתנו בבנית האתר, כאילו אתם חברים משכבר הימים. עם כל סיטואציה אתה יודע לזרום. עם תקלות, עם אילוצים, עם זמנים, רק על שני דברים אף פעם לא ויתרת: על עברית תקנית במהלך השיחה במשרד גם אם זה מתכנת שהוא עולה חדש, ועל דיוק בפרטים הקטנים, שאף טבלה לא תזוז ולו פיקסל אחד,  שכל תמונה שלא תהיה מיושרת ופרופורציונלית. הכל חייב להיות פלס.

זהו, האורך נגמר.  אני גולש באתר שלך לראות מה השתנה. אולי זאת בדיחה שלך, אולי אתה מותח אותנו בתרגיל בטיחות שיווקי לטובת הרוכבים. אבל לצערי האתר שחלמת עליו יהיה אתר להנצחת פועלך. 
הבטחת שתכין לי כתבה על האודי שלי,  הבטחת ולא קיימת.
אני מתגעגע אליך מאד

אריק רוזנבלום, אינטראקטיב 555 


מורה דרך מוטורי

יום רביעי בלילה, אני מנסה לכתוב משהו כדי לנסות לתאר עד כמה הידיעה על אובדנך כואבת ובלתי נתפסת,  אבל אני פשוט לא מצליח כי פשוט .אי אפשר לתאר במילים אדם רב פעלים, רחב אופקים ופורץ דרך כמוך.

עבורי היית מושא להערצה מגיל צעיר כשהייתי קורא את כתבותיך ב"מוטו" ופוסטרים שלך עיטרו את קירות חדרי. לימים התמזל מזלי ופגשתי אותך. היית עבורי מורה דרך בתחום העיתונות המוטורית ומקור ידע בלתי נדלה. היית מקפיד על קוצו של פסיק ולא פעם רצית למלוק את ראשי על טעויות שעשיתי ועדין תמיד הסברת שוב ושוב בסבלנות בלתי נגמרת. אותה סבלנות שעמדה לך גם בפולמוסים אין סופיים בהם הפגנת ידע עצום שהסתייע בזיכרון אבסולוטי של פרטים שונים ומשונים שנדמה שרק אתה ידעת. אתה היית התבנית שאליה צריך כל עיתונאי לשאוף. בצד מקצועיותך שאין שני לה היה גם את טל האחר. עם הניצוץ השובב בעיניו, ההומור העצמי המשובח והחינניות שאין קץ לה.

אבל כל מה שהיית עבורי הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיית עבור התרבות המוטורית בישראל בכלל ועבור האופנוענים בפרט. את רוח האופנוען שפעמה בקרבך ומילאה את רמ"ח איבריך רתמת על מנת לקדם את הענף בישראל ולא רק בהיבט העיתונאי. נרתמת לקידום תרבות רכיבה (ונהיגה), נאבקת בתעריפי הביטוח ועזרת לכונן את יסודות הספורט המוטורי הממוסד בארץ. ולצד כל זה ידעת לנצל כל רגע בחיים ולמצות אותם עד תום.

אני בטוח שבעולם הנצח תמשיך לרכב בשדות אספלט אינסופיים לעבר השקיעה בתקווה שמידי פעם תעצור בצד, תתבונן עלינו מלמעלה, תחייך את חיוכך השובב ותזכור את כל מה שאתה מהווה עבורנו. אורך יקר, אתה תמשיך להתקיים בליבות כולנו. אני מבטיח לך שמשנתך וכל מה שפעלת למענו במשך חייך ימשיך להתגלגל הלאה. תודה על כל מה שלימדת אותי ועל כל מה שעשית למען התרבות המוטורית בארץ.

אופיר דואק

  


 
שלום, אורך

קשה לתפוס כי טל שביט איננו. הרי הוא כבר מזמן לא סתם בן אדם אלא אייקון. הוא הרוכב מס' 1 בארץ לא בגלל שהוא הכי מהיר או וירטואוז, אלא פשוט כי הוא הרוכב הכי מוכר בארץ וכנראה זה שגם השפיע הכי הרבה על תרבות הרכיבה בארץ. רשימת הישגיו ארוכה ומפוארת, ואין טעם לחזור עליה. אבל מה שחשוב באמת היא שלמרות הכל, הוא נשאר בנאדם שדיבר, עם כל אחד, תמיד בגובה העיניים. אדם שממרום שנותיו ונסיונו התלהב, התרגש – וגם התרגז – מכל דבר. לכל תחום הוא נכנס במלוא הרצינות, וידע לצטט נפחי מנוע והספקים באותו דיוק שידע לצטט מתכונים. איש אשכולות אמיתי – תוסיפו גם שיט וצילום לרשימה – אבל אהבתו הראשונה היתה תמיד מוטורית, ועדיף עם שני גלגלים בלבד.

כאדם וככתב רכב איבדתי דמות גדולה, והלב נמחץ.

ניצן אביבי, עורך מגזין אוטו

לגלריה של טל באתר של הצלם תומר פדר


 

פרידה מטל שביט


לוויה בקיבוץ. תמיד מעצימה בעייני את גודל האסון. הקיצוניות שבין המוות, הפרידה, הסוף, לבין הטבע השקט, היופי שבטבע. תמיד מזכירה לי את ילדותי שלי. בקיבוץ.

קיבוץ מעברות, בחורשה הצופה אל השדות המוריקים, קרני השמש מלטפים את היבולים הבוהקים. שעת בוקר נעימה. אלפים. רבים. באים לחלוק לו כבוד אחרון. טל שביט נטמן באדמה. קשה להאמין.

ההספדים קורעים את הלב, השירה של נשות מקהלת העפרוני ששרות אקפלה באמצע הטבע, עטופות באלפים רבים של אנשים דוממים מפלחת את הכאב, מעצימה אותו, הופכת אותו למוחשי. טל איננו.

בתו שמספרת בבכי על אבא טל, זה שהתעקש בכל ערב לספר לילדיו סיפור על אהבה גדולה בין הורים לילדים, לא משאירה עיניים יבשות, אמא של טל שמספרת על ילד חובב מוסיקה קלאסית ותולעת ספרים, בועז קורפל החבר והקולגה שמספר על עיתונאי מדהים, כזה שמאוהב במקצוע של עצמו, על רוכב מחונן, פרשן מקצוען, ממאן להיפרד…
להמשך ההספד של יעל זוהר לחצו

יעל זוהר.


 

אדם בעקבות גורלו

אומרים שלכל אדם יש כוכב בשמיים. אבל יש כוכבים שעולים השמיימה אחרי שהיו כאן על האדמה וכך גם אתה טל, כשמך כן אתה, שביט. עכשיו נותרו רק כפפות גדולות וקסדה צחורה וחור גדול בלב של כולנו.

גישתך הלוחמנית והיותך דעתן בעל דעות מגובשות ומוצקות הפכו אותך לראש המחנה הדו גלגלי במאבקים ציבוריים ובפעולות למען הקהילה הדו גלגלית ובכלל. מלחמתך ברשויות לטובת הוזלת ציוד הבטיחות, המאבק בתעריפי הביטוח כמו גם התנצחויות אינסופיות בפורומים עם כל מי שהגיב וכתב שם, כל אלה אפיינו אותך. לא הלכת לישון עד שאחרון הטוקבקיסטים השתכנע וקיבל ממך תשובה ראויה.
 
דיברנו בפעם האחרונה לפני ארבעה ימים אחרי שפרסמתי מניפסט בעניין הספורט המוטורי בישראל. הטלפון צלצל, שמך הופיע על הצג ועניתי כהרגלי בשמחה: "טלטלון, מה שלומך אחי?" מעברו השני נשמע קולך הניחר : "שלום שלום, רק רציתי לומר לך שקראתי את מה שכתבת…(הנשימה שלי נעצרה) ואהבתי כל מילה. הגיע הזמן שתשמיע את קולך" כך אמרת לי. השיחה גלשה כמובן לכך שבקרוב ניפגש כי עונת המוטו GP בפתח וצריך להסיר את האבק. עדיין לא הספקת לראות את חדר השידור במשכנו החדש של ערוץ הספורט.

"אוקיי, אז ניפגש בקרוב, יום טוב ובהצלחה" כך נפרדנו זה מזה ולא ידענו עד כמה קרובה הפגישה.
נילקחו חלקים אחדים מההפסד, להספד המלא לחצו כאן

בועז קורפל.


 

האיש מאחורי השם

שביט היה אחד האנשים שהכי נהניתי לעבוד איתם, קולגה עם רזומה אדיר שלא הולך עם האף למעלה, למרות שיש לו כל הצדקה לעשות זאת. אדם ענק, שאהב אנשים (ובמיוחד את ילדיו בהם התגאה לא-פעם), ואיש מהסוג שאתה שמח שיצא לך להכיר.
אז טל, אומנם אתה כבר לא כאן כדי להקשיב, אבל דע שאני שמח נורא שהכרתי אותך, ועצוב כל כך שעזבת אותנו, את כולנו, מוקדם כל כך. אני אתגעגע אליך בכל יום, ואני יודע שאת המקום שהשארת שום דבר כבר לא ימלא.
ואם גרמתי לכם להזיל דמעה, כמו הרבות שזלגו בזמן שכתבתי את השורות האלו, אז דעו שבמקרה הטוב הצלחתי לשפוך עבורכם אור רק על חלק מהאיש שאיננו. טל שביט.

להספד המלא לחצו

גיא רוטקופ, מגזין אוטו

 


 

טל ידידי

הכרתי אותך  בתחילת שנות ה-80 כאשר היה לי אופנוע ב.מ.וו 900 סמ"ק ולך ולכמה מחבריי היו את אופנועי סוזוקי הכבדים בנפח 1100 סמ"ק. באותם הימים לא היו רוכבי אופנועים רבים ומגוונים כמו היום. היו רק עשרות בודדות של רוכבים ספורטיביים בלבד וכל אופנוע חדש שעלה על הכביש היינו יודעים או שומעים עליו. היינו רוכבים יחד בכל הארץ ואהבנו את הענף הדו גלגלי שהיה חלק מאיתנו. ברבות הימים טל הקים את ירחון מוטו וכתבותיו שיקפו את חוכמתו וכישרונו להעביר לקורא את תחושותיו מהאופנוע כשהוא מותיר את קוראיו ללא סימן שאלה לגבי פסק הדין. במשך שנותיי הרבות בענף, הן ברכיבה והן בחנות אביזרים שלי, שמרתי על קשר עם טל ונעזרנו רבות אחד בשני. עכשיו כשטל איננו אין לי מילים לתאר את הכאב וכל מה שאני יכול לכתוב זה שאיבדנו אדם גדול, נפלא וללא רבב. אדם אשר חי את חייו בשביל וסביב מטרה אחת, לקדם ולשפר את ענף האופנוענות והמוטוריקה ככל שרק יכל.
משתתף באובדן הגדול הזה לענף ולמשפחה.

בצער רב
בני בייקר

 


 

טל

אולי ההלם יפנה את מקומו לעצב.
המוח ינסה לעכל את המידע,
לייצר הבנה.
לפנות מקום לתוגה, שתיכנס,
לדמעה, שתרד.
לנסות להתאושש מהעמימות הזו שתוקפת עכשיו.
תחושה של שיתוק,
התמונות רצות אבל הסרט אילם.
כל כך הרבה מילים,
אבל אף אחת לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו.

התחושות הללו היו קיימות ומכות, גם אם לא הייתי פוגש אותך מעולם.
אם היית נשאר האייקון שהיית בשביל שכמותי.
אלו שחיכו בשנות ההתבגרות שלהם בנווה אמירים לסיבוב של המחסל,
אלו שקראו כל מילה שלך שוב ושוב,
אלו שציטטו אותך יום וליל,
אלו שדעתם וידיעתם נשענות על מה שהשכלת וכתבת.

אך החיים מלאים בפניות מפתיעות.
אולי לא חשבתי שאזכה לפגוש בך,
אולי לא האמנתי שאזכה לעבוד איתך.
ולא העזתי לחלום שאזכה לרכב לצידך,
ולא העזתי לחלום שאזכה להיות חבר שלך.

אבל זכיתי.
קיבלת אותי בחיוך כמו שהיטבת לעשות.
והשנים עברו,
אופנועים נשארו מאחור,
ופינו מקום לשיחות אחרות, ארוכות.
על העדפות ותהיות,
כל מיני ושחרחרות,
התייעצויות ופתרונות,
סתם חידודים וחידות.
על כל נושא שבעולם,
עם כוס קפה בשדרה או ככה, סתם.
ובכול שיחה ומפגש, הידע האדיר שלך היה שני רק לאוזניים,
שתמיד רצו לשמוע עוד.

ועכשיו, קבלה ללא הבנה,
אבל שורף ומבלבל, כפול ומכופל.
הדמעות מציפות את ההלם,
ושוטפות את הפנים.
יש להן המון מקום וזמן, טל
לנסות למלא ולכבות, את בור האש האדיר הזה,
שבוער מבפנים.

אריאל אלסיבוני

 


לאופנוען הנצחי

בזמן כתיבת שורות אלה הידיעה על מותך עוד אינה ודאית, רק שמועה שמציתה את בראנז'ת עיתונאי הרכב כמו אש בשדה קוצים. אני עוד מקווה שאת ההספד הזה כתבתי בחייך, ושמחר או מחרתיים נשב ביחד ונצחק על זה בזמן שתתקן לי טעויות בטקסט. אבל יש לי הרגשה רעה שגם אתה – דווקא אתה – נהרגת על גבי אופנוע, ככל הנראה בגלל נהג מכונית בעל תרבות נהיגה קלוקלת. האירוניה לא יכלה להיות אכזרית יותר.

בדיוק הייתי באמצע כתיבת מכתב לאחיינים שלי בסין כשקיבלתי את הטלפון ההזוי שמודיע שכנראה נהרגת בתאונת אופנוע. התכוונתי לשלוח להם את סרטון 'אוטו השנה' וחשבתי על זה שאתה חתיכת מניאק – איך אתה מקריין את הסרטון כל כך בטבעיות, כל כך טוב וכל כך נונשלנטי, בעוד שכל שאר הכתבים נאבקים עם הקראת הטקסטים ושוברים את השיניים במשהו שלא נועדנו לו. ואז חשבתי עליך כעל המגיש הטבעי של 'טופגיר' הישראלית שאולי יום אחד תקרום עור וגידים, ועל זה שאתה נוהג מצוין וכותב מדהים, ובאופן טבעי הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאתה, נו, חתיכת מניאק מוכשר בטירוף.

להספד המלא לחצו

ניצן רז, מגזין אוטו

 


 

 תודה לך, טל

התנועה זורמת בעצלתיים ביציאה ממורשה לכיוון דרום, בעודי עושה את דרכי הביתה מהעבודה כמדי יום. כבר לא נותר זכר לפקקי הענק שהיו כאן בצהרים. שעות של פקקים בעקבות שניות בודדות של חוסר תשומת לב, עם תוצאות הרות אסון. על דברים כאלה שומעים בחדשות או קוראים בעיתונים מבלי להניד עפעף, אבל הפעם זה כואב. כואב באמת.

כמו מאות ואלפי אנשים אחרים, את טל שביט הכרתי שנים רבות לפני שהוא הכיר אותי. הכתיבה שלו בלטה מעל כל השאר כשם שפדחתו התנוססה מעל לראשי כולם. את פגישתנו הראשונה אני זוכר היטב. זה היה ביום עבודתי הראשון במגזין אוטו, לפני כשש שנים. תחושת אי-השייכות התחלפה בהקלה כשנכנס טל לחדר – הוא היה היחיד שזיהיתי מבין אנשי המערכת. טל היה טיפוס שקשה לפספס, ולא רק בגלל גובהו או קולו הסמכותי. החביבות הטבעית שלו, הדיבור הישיר בגובה העיניים ותחושת ה"יש על מי לסמוך" שהוא משרה, גרמו לכל מי שפגש בו לחבב אותו מהרגע הראשון. מאז למדתי לכבדו ולהעריכו אפילו יותר כאדם וכעיתונאי, על אף שתחום העניין העיקרי שלו, הדו"גים, הוא ממני והלאה.

להספד המלא לחצו

רוני שטרן, מגזין אוטו

 


 

חריש עמוק

יולי 1991, כמדומני, שבת בבוקר. לזוגתי שתחיה היה את אותו המבט השמור לפולניות המסתירות סוד. אני, עדיין אפוף מדפיקות הראש של אתמול בערב, הנחתי לחושי לדעוך ושתיתי את הקפה הראשון תוך עלעול מזוגג בעיתון. טלפון שהפולנייה מיהרה לענות לו, כמה לחשושים וצחקוקים, ונדרכתי – עכשיו אני כבר ערני לגמרי וחשש קל החל מטפס במעלה עמוד השדרה. היא זוממת משהו.

כמה דקות חלפו ודפיקה על הדלת. באותה העת גרתי בדירה שכורה קטנטנה ברעננה, והתפלאתי שלא שמעתי איש עולה במדרגות. זוגתי הזריזה פתאום מיהרה לפתוח, וכמכרה וותיקה אומרת "בוקר טוב רונן!". אני מביט מעבר לכתפה וכמעט מתפחלץ. רונן טופלברג, חייכן, כחוש ועם המצלמה תלויה על הצד עונה ב"בוקר טוב", ועם חיוך מוסיף "מחכים לכם למטה".

נדלג על שלב הפאניקה, הריצות, ההתלבשות שערכה כ-10 שניות והדילוג למטה. בשורה התחתונה אני פוגש בחניה את גידי פרדר ואת טל שביט, על הגובה המופרז שלו, נשען מחויך כג'ריקן מנוקב על הטנדר המרופט של המערכת (או של חבר כלשהו, כבר לא זוכר, או שזה בכלל היה ג'יפ…) – כולם מחייכים מאוזן לאוזן לראותי משתנק ומשתעל. "יש לך חברה מיוחדת", מסביר טל בלי גינונים מיותרים. מסתבר שזוגתי (שזמן קצר לאחר מכן התחתנו) שלחה מכתב קורע לב למערכת 'מוטו' (ששכנה אז במשרדון נידח במרכז ת"א), בו ביקשה, אם אפשר, רק פעם אחת, לצרף את בן זוגה – שזה אני – לאיזה מבחן, טיול, גזירת שקופיות – משהו. "דני'לה מעריץ את הנייר עליו מודפס מוטו", הסבירה, "מכיר כל מילה וכל צילום וכמובן חולה אופנועים". לא ייאמן, אבל שביט וחבריו למערכת הרימו את הכפפה בלי הרבה פוזות וכך מצאתי את אליל נעורי אצלי בחניה, עם חליפת שטח. הייתי בשוק.

להמשך הטור באתר פולגז לחצו

דני שטיינמן

 


 הנשמה שמעל למכלולי המתכת

כולנו מכירים את טל שביט בשיא תהילתו המקצועית; המאסטרו, המקצוען שחקר כל בורג וציר, מקרבוראטורים מעופשים ועד קסמי האלקטרוניקה. טל ידע שאלוהים נמצא בפרטים, אבל הוא לא שכח לרגע את הנשמה המרחפת מעל המכלולים המתכתיים ומאגֶדֶת אותם לתאוות הרכיבה והמסע, גילוי והתגלות המוכרים לאופנוענים אמיתיים, כאלה שעבורם אופנוענות היא דרך חיים על גבול הרוחניות.

כולנו הכרנו את פסגות דרכו העיתונאית, אבל אני רוצה לספר לכם על תחילת הדרך; היה זה ב-1983, הייתי כתב האופנועים של מגזין 'טורבו' ועמדתי לצאת לשליחות ארוכת שנים לבלגיה. נדרש מחליף, ויום אחד ביקש ממני אהרנוביץ' לשוחח עם איזה ברנש שהציע להחליף אותי. פגשתי את טל במשרדי המערכת, ולא ידעתי את נפשי; "איך, לעזאזל" חשבתי בליבי "איך יכול ברנש גבוה כזה להתכנס אל אופנוע? לאיפה יקפל את הברכיים, איך ירכב בשטח טכני?", שאלתי את נפשי

להמשך הטור באתר מוטוקאר

רמי גלבוע


 

 שלום רוכב

ראבק עליך טל, לאיפה מיהרת, מה בער לך כל כך… לו היית בולם ברכב האש וסוסי האש, ודוחה את עלייתך בסערה השמימה ביומיים, רק עוד יומיים, היית רואה בעצמך, את מפעל חייך מתקדם ברעם אגזוזים, נדחף על ידי מאות אלפי סוסים נמרצים, על כלים יפים ומצוחצחים, כמעט כולם עם שני גלגלים… רכבו עליהם גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בודדים, בזוגות ובקבוצות על דגליהם וסמליהם. כולם בקסדות שלמות, במעילי מגן ועונדי כפפות – ממש כמו שלימד אותם הגורו שלהם, אתה.
איפה היית טל, כשפלגים חברו לפלגים, נחלים לנחלים, וכולם לנהר רחב ורב עוצמה שזרם לאט ובכובד הראש הראוי לאורך כביש 4, למקום מנוחתך האחרון. ואם רק היית מגיע גם אתה לשם, היית שומע את אימך האמיצה מרביצה תורה בתלמידייך, את בתך היפה, מתרפקת על השעות איתך שלא יהיו עוד, את חברייך מבכים אותך.
ראית כבר הכול טל, וגם עשית כל כך הרבה. רכבת, נהגת, כתבת, צילמת, הצטלמת, כתבת וכיכבת בקטעי וידאו, נלחמת, לימדת, שכנעת, הפלגת ואפילו בישלת. והכול ברצינות, פרפקציוניזם וכישרון מדהימים. אבל אם הייתה לך סבלנות לחכות עוד יומיים, היית רואה אופנוענים בוכים.
וגם אנחנו, חברייך באוטו, הקריירה השנייה שלך, בכינו, ועדיין בוכים.

דני פרומצ'נקו, עורך אחראי מגזין אוטו


 לטל"ש שלי

הכאב החד הזה לא מרפה. אני תופסת את עצמי כועסת עליך, על שהלכת מאיתנו ככה פתאום, בלי התראה או הודעה מראש ועוד מהמקום שהיה הכי טבעי עבורך. בדיוק כמו הבמה עבור ג'ימי הנדריקס, הרכיבה היא זו שסיפקה לך את אותה תחושת התרגשות ועוצמה.

אני יודעת שלכל אחד יש את ה"טל" שלו, אבל אתה היית הטל"ש עבורי וחכמתך היוותה השראה רבה, גם בחיי האישיים. אני נזכרת שאי שם בשנת 2000, הודיעו לי שטל שביט עומד להגיע למערכת. לא הבנתי מה ההתרגשות ממך ומה הערצה שכולם רוחשים לך. אבל כשקראתי את דברי הפרידה שהופיעו אז בטור העורך של 'מוטו', הזלתי דמעה מבלי שאפילו הכרתי אותך. התרגשתי מהדברים ומהכבוד שרחשו לך ולא הבנתי איך ויתרו עליך. ככל שהעמקתי להכיר אותך, כבר ממש לא עניין אותי להבין "למה", ושמחתי שאנחנו זכינו בך – מעיין נובע של מידע, שתמיד שמח לשתף בחוכמתו ולתת עצה טובה, כיוון ודרך. רק אז, לראשונה בחיי, הבנתי את המושג "הערצה".

להספד המלא באתר אוטו

חמדה כהן

 


 

"יאמיל" לזכרו של טל שביט

באחת השיחות האחרונות שלנו, ביקשת ממני לפשפש בארכיון שלי ולארגן לך תצלומים מן ההיסטוריה המשותפת שלנו לאתר החדש שלך. רצית לתת במה ולעשות כבוד לתצלומים ההם מלפני שני עשורים שנחרתו בזיכרון. אז הנה טל היקר, הנני יושב וחופר בארכיון השקופיות שלי במהירות ובאדיקות שלא אופייניים לי, ומעלה תמונות שלך מן התקופה ההיא.

ולא רק אתה מבקש ממני את הבקשה הזאת, אלא כל העולם ואשתו פתאום מתעניינים בך וחושקים בתצלומים ההם. ואני יושב ושולח תמונות למגזין הזה ולאתר הוא ולעיתונים ולמקומונים. כנראה שכמות הפרסומים תחת השם 'טל שביט' שברה השבוע את כל השיאים.

הנה סדרת הצילומים עם הטרמינייטור, האופנוע שתכננת בעצמך וקרם עור וגידים. הנה הסוזוקי R1100 של גיורא באר בהשכבה פרונטלית מטורפת והנה הצילומים של הבימוטה YB6 באיטליה שאפילו אני עשיתי עליו סיבוב, חודשיים אחרי שהוצאתי רישיון לאופנוע. הנה הצילומים של ה-KLX650 שלך במדבר באור אחרון, וצילומי האילוסטרציה של הקטנועים לשער גיליון 2 עם זאבי ברקת ורם לנדס. הזיכרונות עולים וצפים ככל שאני שוקע יותר ויותר לתוך הארכיון. צילומים אצל אביב קדשאי עם גידי פרדר ודני שטיינמן. איזה ילדים היינו פעם…

להספד המלא באתר פולגז

לגלריה של רונן טופלברג נפרד מטל שביט באתר פולגז

רונן טופלברג

 


 

לחברי, מורי ורבי

השיחה המקוללת שבישרה לי על כך שטל שביט האהוב כבר לא איתנו, החזירה אותי שלוש שנים לאחור. גם אז קיבלתי את השיחה שאף אחד לא רוצה לקבל, שיחה שבישרה כי חברי הקרוב, אבי ורדי, קיפח את חייו על האופנוע שכל כך אהב. זה קרה ברכיבת שבת בבוקר בכביש הארור ההוא בסמוך לקיבוץ אמירים, ושביט ניחם אותי בדרכו הסתגלנית: "אין מה לעשות – כשחוטבים עצים, עפים שבבים".
***
טל היה עבורי אחת הדמויות הבודדות שהערצתי בצעירותי, והכרתי אותו אישית עוד בטרם הפכתי לחבר מערכת "אוטו". נפגשנו באירוע גיבוש של המגזין אליו הוזמנתי ואני זוכר את הברק שהיה לי בעיניים בשיחה עימו ואת יראת הכבוד שחשתי כלפיו. יראה שהתחלפה במהרה בחברות חמה ובסחבקיות שכל כך אפיינה אותו.
אני משוכנע שאיני מחדש לכם דבר, כי הכל כבר נכתב על האיש הרב גוני, השנון והמוכשר הזה. אפילו מי שהכירו רק דרך כתבותיו ידע זאת היטב, אולם רק מי שזכה לפגוש בו ידע לספר לכם שכל זה הגיע בחביבות נדירה שהייתה זמינה לכל מי שרק נתקל בו. שביט הספורטיבי היה חף מאגו – תכונה כמעט בלתי קיימת אצל חובבי הז'אנר המוטורי. באחד המבחנים, בחנו מה יותר מהיר, מכונית או אופנוע סופרמוטו, וברוח שטות החלטתי גם אני (הרוכב הכי גרוע במערכת) לנסות את מזלי מאחורי הכידון. הטל"ש (הרוכב הכי טוב במערכת) נכנס אחריי לחליפת הרכיבה שלו ואמר: "עבר יותר מידי זמן מאז שלבשתי את החליפה הזו", וקבע זמן איטי ממני בכמה מאיות השנייה. אחרי שהקנטנו אותו על גילו המופלג ועל תירוץ "חלודת הרכיבה" בו השתמש כדי להסביר את המפלה, הוא סינן לעברנו באדישות: "אל תחגגו עדיין, אחרי ארוחת הצהריים אני מקצץ חמש שניות" – וכך באמת עשה, בנונשלנטיות ובג'נטלמניות שכל כך אפיינו אותו.
אי אפשר שלא לחייך כשנזכרים בקול הרדיופוני שלו, שנצרב בתודעה של כולנו, או להצטער על כך שלא נוכל יותר לחייך כשנקרא את כתבותיו הנפלאות של הגורו הזקן. איש שידע לשלב משפטים מורכבים, פילוסופיים, בשפה עשירה ונושנה, לצד הסלנג האופנתי והשטחי ביותר של התקופה – ולגרום להם לגור יחד בשכנות הטבעית של השפה העברית. אשף המילה הכתובה שיכל להגות ממוחו הקודח משפט מבריק כמו "האני מאמין של העני האנין", באותה קלות שבה הפך ביטוי מטופש כמו "מוי כיף" לכדי שורת מחץ בלתי נשכחת – והיה משנה נושא בצניעות האופיינית כשהתקשרתי להחמיא לו על כך.
***
איש חכם ממני אמר ש"אתה לומד כל החיים ובסוף מת טיפש", וטל, שהלך בטרם עת והותיר אותנו המומים וכואבים, תמיד יישאר החכם שלימד אותנו כל כך הרבה וכל כך לא מספיק.

אלי אבוחצירא

 


 

האיש שעשה את ההבדל

טל שביט ז"ל, כמו יגאל אלון, כמו יוסי אלפנט, הלך לעולמו צעיר יחסית והוא רק בן 56. שלושתם היו מנהיגים ששינו, והיו אמורים לשנות עוד יותר את העולם שסביבם. טל שביט ז"ל, ללא קשר לתחום בו פעל, היה מסוג האנשים שמשנים את המציאות בה הם חיים.

טל שביט ז"ל לא רק שיצר שינוי במציאות בה הוא חי, אלא בתוך אותה מציאות, טל שביט ז"ל נחשב למייסד, מנהיג, מכתיב מגמות, פורץ דרך, ראש וראשון. חלוץ אמיתי, איש שהיינו רוצים עוד הרבה כמותו, אבל הוא החליט לפעול בתחום קטן יחסית – תחום הרכב הדו גלגלי.

טל שביט ז"ל אהב אופנועים בימים בהם כל מה שידעו בישראל על אופנועים זה שיש להם שני גלגלים, והם כמו אופניים אבל רק עם מנוע. חמוש בזיכרון מדהים וקפדנות אין קץ, טל, שסיים לימודים בטכניון, החל ללמוד את התחום ברצינות ובמקצוענות השמורה למדענים.

מהר מאוד טל הפך להיות לבעל ידע מרשים ואין סופי. קפדן ועירני, והוא דאג להבין ביסודיות ולעומקם את הדברים עליהם הוא מדבר. כמו שיודעים הגדולים באמת, אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, וטל בהחלט שם את עצמו שם.

לטור המלא באתר ifeel

נוח אבגר הלוי

השבעה תתקיים בבית של הוריו של טל
רח' שלדג 47, חופית.

6 תגובות ל חברים מספרים על האורך

  1. "אלוהים רוכב על בימוטה"
    עכשיו הוא רוכב יחד עם טל…
    יהי זיכרו ברוך…

  2. אני כועס! אני כועס על החברים של טל, החברים מהתקשורת הכתובה והדיגטלית!

    מותו של שחקן הכדורגל אבי כהן גרר אחריו כתבות והצעות חוק שנמשך ימים שלמים, בעידודם של כל כתבי הספורט והתקשורת.
    שידעו למנף את המ

  3. למי שממשיך לקיים את האתר הזה, שהיה הבייבי של טל, וכל כולו טל – הכתיבה, הצילומים, הדעות, הכל.

    תודה על המשך העשיה להפיכת האתר לאתר הנצחה. מאמינה שזה משמעותי לכולנו.

תגובות

אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל