fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
לרט
תמוז
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
מוטוטאץ דקר
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
אודי דגן 140 על 70
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
סטפן
HJC
MV קוביה

חוכמולוג: נח אבגר הלוי | והימים ימי הארלי

חוכמולוג: נח אבגר הלוי | והימים ימי הארלי

"בוא'נה צלם, תראה איך אני גברי על ההארלי הזה, דיר באלק, אל תפסיק לצלם אותי"

 

כתב: נח אבגר הלוי

צלם: מערכת מוטו

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 296, נובמבר 2012.

יש בעולם שלוש משפחות ראשיות של כלי רכב דו גלגליים: אופנועים, קטנועים ו…הארלי. טוב, אפשר לקרוא להם משפחת הקאסטום, אבל לא כל אחד יודע מה זה קאסטום, אבל כולם יודעים מה זה הארלי דיווידסון. זאת אומרת, רוב האופנוענים קוראים להארלים "אופנוע פנסיה". לפי הדימוי שלו, יש להארלי זווית הטיה שלא עולה על זו של מגדל פיזה, רעש של משאית, משקל של אנייה ושום דבר שמזכיר את הקלילות שכל כך מאפיינת את מרבית האופנועים האחרים. ההארליסטים, לעומת זאת, רואים את ההארלי אחרת לגמרי מכל שאר האופנוענים. הם מכורים לכלי שלהם, הם משהו שדומה לכת. משפחת ההארליסטים היא קצת כמו משפחת אדאמס. באחד מסרטי משפחת אדאמס, למשל, למשל, יש סצנה שבה נולד תינוק. מישהו שואל: "זה בן? לא! זה בת? לא! – זה…אדאמס!" כאלה בדיוק הם ההארליסטים.

 

נקע בשריר השרוך הארוך

קיבלתי את ההארלי הראשון בחיי בראש השנה הזה, כדי לרכוב עליו במסע האופנועים השנתי למצדה (ראה כתבה נפרדת בגיליון זה). כשבאתי לקחת את ההארלי דיינה שהוקצה לי, נתקעה לי הגרוגרת. 1595 סמ"ק, עטופים לתפארת במיטב השחור והניקל. אני שוקל 90 קילוגרם ורגיל לרכוב על אפריקה טווין שזה לא בדיוק סאן יאנג מיו, ובכל זאת נבהלתי: להרים את הדבר הענק הזה ולגרור אותו כדי להוציא אותו מהחנייה נראתה לי משימה בלתי אפשרית.

ההארלי נדלק בקלילות. אי אפשר לטעות בצליל ההדלקה הבשרני והייחודי שלו. כשהכנסתי להילוך ראשון, חשבתי שקרתה תאונה מאחורי, אבל פתאום הבנתי שזה רק הרעש של הגיר. נרגעתי והתחלתי בנסיעה אבל הרוגע נמשך בדיוק חצי שנייה. הרמתי את הרגליים מרצפה ולא מצאתי איפה לשים אותן. הן נשארו תלויות באוויר עד שנזכרתי שמדרסי הרגליים של ההארלי לא נמצאים תחתיך אלא היכנשהו במעלה הרחוב לפניך. לקח לי כמה וכמה עצירות שבהן הרמתי רגליים והשארתי אותן באוויר, עד שהתרגלתי לשלוח אותן קדימה ולפגוש את המדרס.

נסעתי מתל אביב הביתה לכפר סבא ולרגע חשבתי שלעיר הזאת קוראים על שמי. כאבי הגב שתפסו אותי בדקות הראשונות לרכיבה גרמו לי לחשוש איך אגיע למצדה. פתאום הבנתי למה אומרים שהארלי לא נועד לרכיבה ארוכה אלא להגיע מהבית לבית הקפה כדי לעשות דאווינים.

 

הארלי, אני ובנות המועדון

בערב הוזמנתי למסיבה באזור רחובות. והנה, עשר דקות אחרי שהתחלתי לנסוע על כביש ארבע, פתאום זה קרה: משהו בתנוחה שלי ושל ההארלי התמזגו. בלי פעמונים וכינורות, בבת אחת, כמו במטה קסמים נעלמו כאבי הגב, והרגשתי כמו על כורסת מלכים. מאותו רגע והלאה, לא נעים להודות, נעשה לי כיף שלא חוויתי על אף אופנוע או קטנוע לפניו. תנוחת הרכיבה הזו, הרגליים שלוחות מעט קדימה והידיים פתוחות לפנים, הופכת אותך לכוכב בסרט, לגיבור על, לדון חואן דה מרקו בשילוב עם גלדיאטור. למועדון ברחובות הגעתי עם חיוך שהיה קשה לדעת אם הוא חיוך של מנצחים או של אידיוט מאושר. החניתי קרוב לדלת המועדון וגיליתי שהארלי מושך תשומת לב שאף אופנוע אחר לא משתווה לה. גם אילו הייתי יפה כמו בראד פיט ועשיר כמו לב לבייב לא הייתי מחוזר כמו באותם רגעים. נערות מכל הגילים צבאו על מפתן קסדתי וביקשו שאקח אותן לסיבוב, דחפו לי פתקים עם מספר טלפון כדי שאקח אותן מחר לטיול והציעו לי נישואין עם פנסיה מוגדלת מאבא עשיר ודירת שלושה חדרים בנס ציונה – אבל לא התפתיתי. לא ולא. לא שכחתי לרגע שההארלי לא שלי, וברגע שאחזיר אותו לסוכנות התהילה תיעלם באחת.

 

הארלי מרחף בסדום-ערד?

עד שהגעתי למצדה כבר גיליתי כמה וכמה דברים על ההארלי דיינה. בניגוד למיתוס מדובר באופנוע נעים לתפעול, כייפי לגמרי. חששתי שהירידה בכביש סדום-ערד תהיה קשה עד בלתי אפשרית עם אופנוע בעל זווית הטיה כזאת, אבל לא כך היה. הדיינה מצליח להגיע לזווית הטיה סבירה לחלוטין, שמספיקה כדי לצוף, לעוף ולשוט את כל סדום-ערד במהירות צנועה של כ-60-80 קמ"ש כמעט בלי לגעת במעצור. אגב, שתדעו: הדיינה הזה מסוגל לנסוע בכל מהירות שרק תרצו אם רק תמצאו דרך להסתדר כשהראש והגוף מופרדים זה מזה. אין מגן רוח, ומעל 120 קמ"ש הרוח מאיימת לתלוש את הקסדה כולל מה שבתוכה ולהשאיר את הגוף להסתדר בעצמו. למנוע של הדיזל גם לא אכפת באיזה הילוך בחרתם לרכוב. למעשה, מצאתי את עצמי מעביר הילוכים מתוך שעמום או כי "בא-לי" ולא כי המנוע דורש. אפשר להגיע ל-140 קמ"ש בהילוך שני או שלישי כמו גם לצאת מרמזור בהילוך רביעי. חצי שעה של רכיבה בכביש בין עירוני עם רמזורים תגרום לכל אחד להבין את הביטוי "לרכוב על גלי המומנט" שזה בפשטות, להרגיש שלאופנוע יש אין סוף כוח. התחושה דומה במשהו לרכיבה עם גיר אוטומטי. אמנם, לעיתים, כשאתה מאט ממהירות גבוהה למהירות איטית אתה עשוי להרגיש איזו בקשה קלה ולא מחייבת מהמנוע להורדת הילוך אבל חוץ מזה – כלום. ועוד משהו שאי אפשר להתעלם ממנו: מהמושב של ההארלי נראה כאילו אתה רוכב במדינה אחרת, מדינה שכמעט ואין מהמורות בכבישיה.

 

מותר ליהנות

ההראלי תפס אותי בלתי מוכן. השאלתי אותו עם הרבה דעות קדומות, התכוונתי לכתוב עליו איזו פסקה או שתיים כדי לצאת ידי חובה, אבל בטח שמתם לב שזה לא מה שקרה. הופתעתי.גיליתי שמדובר באופנוע שאפשר ליהנות ממנו כמו מכל אופנוע בעל חצי ממשקלו וחצי מנפחו.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל