האזרח ד' | אי שפיות זמנית

כתב: דורון גולן

צילום: הונדה

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 290, מאי 2012.

האופנוע מושבת מזה ארבעה ימים, החיידק דורש את שלו ומה שהוא מקבל זה תחליף עלוב בדמות פחונית אוטומטית. הכול נראה לי מהיר יותר: 120 קמ"ש נראה כמו 170 קמ"ש, 70 נראה כמו 120, לא מצליח להתרגל לנוף הזה של הפגוש לפני, איך הם עושים את זה? אני יודע בוודאות שיש כאלה שנוהגים בפחית שלהם על בסיס יומי, איך הם עושים את זה? אני מתחרפן.

אנחנו לא מאותו יקום

בסך הכול ארבעה ימים עד שהאופנוע יהיה שמיש, נדפקה לי הקופסה, אני עצבני, אי אפשר לחתוך לשוליים. אי אפשר להפליק ימינה שמאלה בקטנה ולגמור עם זה, איך לעזאזל הם עושים את זה? זה לא הגיוני. שעה וחצי – עשרים ומשהו קילומטרים, זה לא הגיוני. עשיתי משהו רע למישהו? אני מכפר על גלגולים קודמים? עוד יאפי עסוק בטלפון ומצייר גלים על הכביש, עוד זקנה משוכנעת שהנתיב השמאלי הוא הנתיב הבטוח והאיטי, אאאאאאאאאאהההההה. נו שיעבור כבר, צריך את צמד הגלגלים שלי, שלוחה של הגוף, לא הגיוני שאני עומד ברמזור ואני 500 מטרים ממנו. זה לא יגמר לעולם, ממה אתם עשויים ראבק? כולכם על כדורים? האם זו היא הזיה המונית? זו דרך התחבורה המועדפת עליכם? רבותיי אני ואתם לא נמצאים באותו יקום בכלל, כשאני קובע פגישה אני לוקח בחשבון עשרים דקות, הכול כולל הכול, איך אפשר לתכנן כך משהו? שעה וחצי = עשר סיגריות (מנצל את היתרונות של רכב בעל עודף גלגלים כדי להגדיל את החסרונות של הכושר הגופני שלי) שניים וחצי דיסקים במערכת וחמש שנים שירדו לי מהחיים רק על העצבים.

שלא יראו את הזיזים

זהו, הגיע היום סוף סוף, כן, קיבלתי את הצינור בהכנעה, שני צמיגים, בלמים; קדמי ואחורי פלוס טיפול גדול, אין ספק זה יקר. ידעתי את זה מראש, הכנתי את החשבון, בלעתי את הצפרדע ומה שנשאר עכשיו זה לרכב הביתה. הוי, איזה תענוג, שווה כל שקל. אין מדרגה מרגיזה בצמיג, המנוע עובד ונשמע מתואם, הברקס נושך כמו פיטבול, הכול עובד עגול, הרמוני. הקקופוניה המבורכת הזאת אוף כמה התגעגעתי – אני וגם החיידק שלא שכח לרגע את הדיאטה הנוראית שהעברתי אותו. כן כן זה בדיוק הזמן לפתוח מצערת ולהאכיל את הבן @&₪$. שלא תגמר הנסיעה, כל רגע, כל מילימטר מהצמיג הבתולי שמתחככת עם האספלט. מהר מהר שלא יראו את הזיזים בגומי החדש על הצמיג. איזה תענוג, האופנוע התחמם אני עומד ברמזור ומקשיב למנוע שמגרגר בסרק, מכיר כל צלצול, כל דפיקה. הכול מסונכרן במין רעש הרמוני שנעים רק לאוזן המיומנת, רוב רוכבי הקטנועים שנעצרים לידי שואלים אם האופנוע לא מקולקל, לך תסביר שכך הוא אמור להישמע.

הפיקוד חוזר לאונגה בונגה

פתאום הנסיעה מהעבודה הביתה וחזרה היא שוב בונוס אדיר במהלך היום, הפקקים הם זיכרון מטושטש והחניה היא הדבר הכי זמין שיש. ברוכה הבאה לך שפיות כמעט נשכחת שלי, ככה אני אוהב. לא עוד להיגרר אחרי מיצובארו על 70 קמ"ש בנתיב השמאלי באיילון, לא עוד מיכל דלק ב-400 שקלים. פאק רזי ברקאי וד״ש לביז׳ו מהחניון ואל תבוא לי בחלום. לא בא לי לרדת מהמושב, נראה לי שאני בדיוק צריך לקנות ״נייר לניגוב עדשות״ מהחנות ההיא באלנבי. טוב נו נאלץ להסתובב, איזה יופי אין תנועה בכוון הזה. פתאום נורא מגרד לי בכף יד ימין ( סימפטום ידוע למחלה ״מוטוציקלימוס מכורעוס״). אונגה בונגה, יצור יצרי ופראי, מתעורר לחיים אי שם במבוכים האפורים ולוקח את הפיקוד על הרכיבה.