מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
סטפן
ברקום שמאל
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
KTM עליון קוביה
תמוז
rok-straps רצועות קשירה 140
פרפקט קוביה שמאל
לרט
הארלי שמאל
HJC
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה

אלי פנגס | מסקנה מתבקשת

אלי פנגס | מסקנה מתבקשת

כתב: אלי פנגס     איור: אלי פנגס

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 177, דצמבר 2002

הגדולה של מראות ומחשבות היא היכולת להידחס אל שבריר שניה בר-חלוף, רסיס של זמן, ועדיין להעביר רעיון מסועף במלואו. כמה פעמים יצא לכם לפרק חצי שניה קריטית לגורמים ולגלות שבהבזק אחד ויחיד, חשבתם על משהו שייקח לכם לפחות רבע שעה. או 624 מילה. כדי לנסח אותו כמו שצריך? להציג את הרקע, את האפשרויות שעמדו בפניכם, את ההכרה בבלתי-נמנע, את החזיונות שהזיתם בעיני רוחכם לפני שקרה מה שקרה. אם לומר זאת במילים פשוטות: זה קטע קטע. בייחוד כאשר רצף מחשבות אדיר, באורך כמה מיקרונים של שניה, מוביל אותך למסקנה שגויה בעליל.

מעשה שהיה, כך היה

יום חמישי בלילה, חזרה ממפגש מועדון האופנועים. שני סופרמוטו עושים דרכם על דרך השלום לכיוון כביש גהה. האחד עטור אגזוז ARROW קולני עם לוע בקוטר פתח ביוב. והשני, שלי, מקורי ושקט כמו דג זהב אילם בהלם. על מחלף האלוף-שדה המילים שלנו נמסות האחת אל השניה, כשהן מנסות להשתחל דרך פתחי האוורור של הקסדה.

– "דרך איפה אתה נוסע?"

– "עד שלא תסתיים השביתה במכס, אין לו נאבות."

– "מה?!"

שיחות חרשים של בעלי אגזוז פתוח… עזבו. בזמן שנותר עד האור הירוק יכולתי לחשוב רק על הלחץ הפיזי הלא מתון בעליל שמופעל על השלפוחית שלי. לחץ שכמה שניות אחר-כך נעלם כלא היה, עקב השפעת האדרנלין שמייצרת הימנית המטריפה שיורדת מהגשר לכביש 4 צפון. אבל עם התיישרות האופנוע לזווית נסיעה שפויה, חזרו גם הדרישות הבלתי מתפשרות של השלפוחית לפרוק את העול הנוזלי הכלוא בתוכה.

עם השתן בגובה העיניים עצרתי בחופזה לצד הדרך, השארתי את ה-DR מונע על השוליים ונעמדתי מאחוריו להטיל את מימיי. התנועה הסואנת על כביש גהה של חמישי בלילה, טסה במרחק חצי מטר מאתנו בשאגת מנועים ואוושת צמיגים מתמשכת. פתחתי את הרוכסן ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. הרגשת הפורקן הסבה לי עונג עילאי. פתאום הרגשתי שיש לי משהו בתוך המכנסיים. הסתכלתי על הירך השמאלית וראיתי את מכנסי העבודה הרכים שלי מקפצצים בתזזית. ההכרה התגנבה אליי בדרך ששמורה רק לבלתי-יאומן והנחיתה לי אגרוף בפנים. שיט! חרק!! ג'וק מטורף כלוא לי בתוך המכנסיים ומנסה בכל כוחו לצאת דרך הבד, משתולל בפאניקה והולך לאזור האסור.

יוואאאאווו! אני לא מאמין!!! אחוז בעתה הפסקתי את הזרם (אוי כמה שזה קשה) והזדקפתי מנטיית ההשתנה לפנים. החרק נרגע. כשאני מתנשם בכבדות וההיסטריה הולכת ומשתלטת עליי, ניסיתי לחשוב מה לעשות עם המצב האבסורדי ונותרתי ללא מענה. על סף דמעות של פחד נטיתי חזרה לפנים בשיא העדינות, משתדל לזוז כמה שפחות, וחידשתי את הזרם. קודם נגמור עם הפיפי, חשבתי לעצמי תוך כדי בחילה, ואחר-כך נתמודד עם הזוועה הזו. גם אם זה אומר מופע סטריפטיז על כביש גהה. כמובן שברגע שחידשתי את השקיית השוליים, המפלץ התחיל להשתולל שוב. יכולתי לדמיין אותו: חום, עטוי שריון מפרקי עם זיזים, עם יותר מדי רגליים, מחושים רוטטים ו… ו… וצבתות במקום שפתיים! בעעעעההההה… מתוך אימה טהורה, תוך כדי השתנה, התחלתי להכות את המכנסיים התזזיתיים ואת אזור החלציים בנסיונות עיוורים להרוג את החיזר.

עכשיו דמיינו את התמונה: עומד אדם מבוגר לצד כביש סואן מאחורי אופנוע מונע. השעה אחת בלילה והוא נראה כאילו משתין בתמימות. ואז הוא פורץ בהכאה עצמית משולחת רסן וגניחות היסטריה מעוותות, המלוות בנתזים של שתן לכל עבר. מביך.

ואז, ברגע אחד הוא נדם. עמדתי שם מתנשף בתנוחה מגוחכת עם ידיים נוטפות ונעליים ספוגות. היה לי מוזר שאני יכול לשמוע את הנשימות שלי. רק אז שמתי לב שהתנועה פסקה לחלוטין לזמן מה, והכל נהיה שקט. הכל שקט למעט האגזוז של האופנוע שלי, שפימפומו החנוק נבלע, עד הרגע, ברעש התנועה. נטיתי שוב לפנים כדי לנקז את הטיפות האחרונות ופתאום שמתי לב שבכל פימפום סינגל לא סדיר של ה-DR, המכנסיים שלי מקפצצות.

כן. לא חרק, לא חיזר, לא צבתות ולא ערדליים. הצלפות גזי הפליטה מהאגזוז… זה הכל.

מסקנה

שם קצוץ על השכנים ובעלי האזעקות הרגישות. בהזדמנות הראשונה אני מתקין אגזוז פתוח עם פיה בקוטר של ג'ורה פעורה, שמעתם אותי? חלאס עם הפמפומים האנמיים. פיצוצי באסים של סינגל, זה מה יש. אני חייב לשמוע את האגזוז כשאני משתין!

הדשא של השכן

כן, כן, כן, נכון: רכיבה מתקדמת, ביצוע נכון, מדריך, זה לא הגודל זה הטכניקה… הבנתי, בסדר: סופרמוטו, הכי קל שאפשר, לא משנה המנוע העיקר ההתנהגות, הבלמים, מהירות ההיגוי… שמענו, שמענו!

מה? לי לא מגיע אופנוע בהמי? די עם הסגפנות. אני רוצה מפלצת אוונגארדית. אחת כזאת משוגעת ורועשת עם שמונה אגזוזים פתוחים. "הנה FUNGAS מגיע" יגידו בדרום תל-אביב כשאני נמצא עדיין במחלף גלילות, וימתינו בציפייה לשזוף עיניהם שוב באופנוע הפראי. זה עם הטורבו-צ'ארג'ר וסופר-צ'ארג'ר וגם סופר-דופר-צ'ארג'ר ששואב אוויר ביללת יניקה מהשאול, דרך לועות ענק מכוסי רשת נגד ציפורים ו-747 תועים. יהיה לו מיכל ניטרו מוצמד לזנב שיגרום לו להאיץ בבום כזה שפורק את הכתפיים והופך את המוח לבלילת פודינג מרוחה על אחורי הגולגולת. תאוצה תרגיש עליו כמו שיגור אבן מבליסטרה צרפתית והצמיג האחורי, מידה 270/30-17 סופט-קומפאונד, יקלף עצמו לדעת תחת הכוח השטני שהמנוע הפסיכוטי משסה בו. הגלגל הקדמי יחיה ברחף קליל וימתין לרמז הדק שיזקיף את האופנוע כמו דוב גריזלי שהשתינו לו לתוך המנהרה. הקו העדין בין רולינג ברן-אאוט לווילי מנתץ בקליות יהיה מיקום הגוף שלי, הצמוד חסר אונים לאופנוע כמו דג טפיל לכריש המפלח באוקיאנוס כחול וקריר. כל פתיחת מצערת תהפוך את הקרביים כמו נפילה חופשית ממרומי עזריאלי, והבלימה תרגיש כמו נחיתה מראש המגדל על מזרון הצלה למתאבדים. הייתי תופר אתו קילומטרים על הגלגל האחורי בצרחות מנוע חולניות שקורעות את הלילה ושיישרף העולם. כי חוקי תנועה הם לתנועה. ובלילה, כשאין תנועה, אין חוקים!

כן! ראבאק! גם אני רוצה אופנוע  לרכב עליו במהירות "על-חלל מטורלל" . אופנוע שיעוף על האוטוסטראדות עד שיבקע חור באופק וייפלט אל הצד האחר של השמיים. הצד שלא מתקיים במסגרת הפרמטרים היומיומיים. מקום שאין לנו את הטרמינולוגיה לתאר. המקום האחר. המקום של אלה שהאיצו יותר מהר מהזמן. ג'ונתן ליוינגסטון השחף, תריח ת'אגזוזים שלי יא חילזון! – תחושת התאוצה היא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאדם.

יאמרו יפי-הנפש שהמתנה הגדולה ביותר היא תחושת האושר. הריאלים יותר יגידו האורגזמה. אבל מי מכם היה פעם באמת מאושר? ואורגזמה… פשוט קצרה מדי. כן. שוב עקף אותי אופנוע ליטר.

3 תגובות ל אלי פנגס | מסקנה מתבקשת

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל