fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
מוטוטאץ דקר
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
MV קוביה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
אודי דגן 140 על 70
HJC
voge מוטו24 באנר
סטפן

יומן מסע: דניאל וקנין | הרפתקה בוליביאנית – פרק 1

יומן מסע: דניאל וקנין | הרפתקה בוליביאנית – פרק 1

הכביש לבוליביה עושה עיקוף ארוך, אז אני מסתכל בתצלום לווין ורואה שהדרך הישירה נראית מדהים ומזהה שביל קטן שעובר שם. מבירור קצר עולה שזהו שביל הלגונות – שם שכבר שמעתי בהקשר של "לא כדאי להכנס לשם". אני שואל מי שאני רק יכול ושומע תשובות מגוונות – כ-90% אומרים לי לא להיכנס לזה, במיוחד לא לבד, אבל כבר כתבתי כאן שאני דביל אז אני מחליט להקשיב ל-10 הנותרים. אחרי נסיעה של 100 קילומטר בשביל למצוא מחזיר שמן שמתאים למרסדס (ה-F800GS) לאחר שאחד נהרס – בעל המוסך, רוכב בעצמו שנראה למוד קרבות, אמר לי שנפל שם 6 פעמים והדרך קשה.

עם 10 ליטר דלק ספייר, 8 ליטר מים והרבה מצב רוח יצאתי לדרך, כבד מהרגיל. בוליביה, היר איי קאם! לאחר קילומטרים בודדים אני מבין לאן נכנסתי. השביל באמת לא פשוט וג'ריקן הדלק התאבד בקפיצה, ולי נותר רק לראות את תכולתו נספגת אל האדמה. לחזור לקנות ג'ריקן חדש? אין מצב. בכניסה לפארק הלאומי של שביל הלגונות אני קונה ממקומי כמה ליטרים של דלק, יהיה בסדר. הכביש נע בין חול יחסית עמוק, למהמורות ושטחים מסולעים שמתעללים במתלים. בכניסה לכל שטח חלקלק אני משנן לעצמי את הטיפים של MOTOTREK לרכיבה כמו מנטרה וזה עובד לא רע בכלל, כמו בפרק הקודם, רק שהדרך הזאת הרבה יותר אגרסיבית.

באחת ההפסקות אני רואה כמויות של נוזל נשפכות מכיוון מיכל הדלק. לאחר פאניקה של בדיוק שניה אני מבין שהנוזל חסר ריח, וזה ג'ריקן המים שגם הוא לא עמד בעומס ונשבר במקומו. זה כבר לא מצחיק אבל אין ברירה אלא להמשיך קדימה. השביל ריק מאדם, ואם רק היה קצת פחות קשה אולי גם הייתי מצליח ליהנות מהנוף המשגע של מדבר, הר געש מושלג, לגונות, גייזרים ומה לא. אולי גם הייתי מצלם יותר אבל נראה אתכם עוצרים אדוונצ'ר כבד במומנטום בחול. הערב מגיע ומתחיל להתקרר, כשאני שוב בגובה של 4,500 מ'. אני מותש ומתנשף מהמחסור בחמצן, מה שמקשה על שמירה על הריכוז.

כמו שלא מעט תאונות קורות קרוב לבית, 8 קילומטר לפני שהגעתי לכפר שאפשר לישון בו אני משחרר את התודעה רק לרגע. הו, החלק המנטאלי מכה שוב – האופנוע מתעופף לי מהידיים ואני על הקרקע. אני קם, בריא ושלם בזכות המיגונים, ורואה שמרסדס הסתובבה כמעט 180 מעלות, לא בריאה ולא שלמה. לוחית הרישוי נעלמה כלא הייתה, הארגז העליון הארור שוב תלוי על בורג אחד וקייס הצד (כצפוי), נשבר לכמה חלקים – הפעם בצד השני, בדיוק איפה שהמנגנון המטופש מחליש אותו, וכל הציוד שלי מפוזר על הקרקע. התנוחה המוזרה שהאופנוע שרוי בה בחול, בנוסף לתשישות והמחסור בחמצן גורמים לי לשמור את הכוח למשהו אחר ולא לנסות אפילו להרים אותו. אני לא אחד שישב ויבכה למרות שקצת בא לי, אז במקום אני נכנס למצב הישרדות. מגפי הרכיבה מוחלפים בנעליים, שלוקר על הגב ואני מתחיל ללכת, לא בטוח לאיזו מטרה. תוך 10 דקות שוקעת השמש לגמרי ואני פשוט גמור, מתנשף בכבדות נוראית. הלילה אין ירח ואני הולך בחושך מוחלט, כמעט נופל כל כמה רגעים בגלל גבעות החול שעל השביל וההליכה כעיוור.

אני רק חושב על לעצור אבל זה לא בא בחשבון כי עצירה משמעה היפותרמיה אז אני הולך, והולך, והולך, ובמפה נראה שאני כמעט ולא מתקדם. אני דוחף הכי חזק שאני יכול ואחרי שעה עברתי כ-4 קילומטרים. קר לי, חם לי, אני תשוש, החמצן, יש לי את כל התירוצים אבל אני עושה עם עצמי הסכם שבכפר אני ארשה לעצמי להתעלף, ולשם אני אגיע – ולא משנה מה זה ידרוש. רגע, אני מגיע לכפר ומה? אין בכלל תסריט שמרסדס נשארת לבד כל הלילה, אז אם אני לא מוצא רכב עם אנשים שיעזרו, ברגע שאני חוזר להכרה אני אלך אחורה ואפתח שם את האוהל, יש תוכנית. אחרי כשעה וחצי ו-6 קילומטרים אני רואה שני פנסים! נופפתי לעברם כמו משוגע עם הפנס של הפלאפון, הם עצרו ושאלו Que Pasa? במבטא אירופאי כבד כלשהו. אני נשען על הרכב, מתנשף ולא מצליח להוציא מילה חוץ מ-AYUDA – עזרה. לקח לי בערך דקה וחצי להגיד יותר מזה, והם הכניסו אותי לטיוטה היילקס השכור והחמים שלהם – זוג אוסטרי ועוד גרמני בערך בני גילי.

אנחנו מגיעים למרסדס, כואב לי לראות אותה שוכבת בזווית כזאת, ומסתבר שגם לשלושה גברים היה קשה לחלץ אותה משם. הציוד שלי מועמס על הבגאז' שלהם והם נוסעים מאחוריי עד לכפר. מהתשישות אני כמעט ולא נוגע בארוחת הערב. בבוקר אני רואה את הנזק – הקייס פשוט מרוסק. אני זקוק לשייבה גדולה, וכמובן שאין אז אני משתמש במכסה של פחית, 2 ראצ'טים, הרבה אפוקסי וכ-3 שעות אבל יש לי סוג של קייס. הארגז העליון, שכבר נשבר בפרק ב', נשבר שוב והלשונית נעלמה. לקחתי מסמר, ליבנתי אותו בעזרת הגזיה, הוספתי כמה חורים והעברתי בו חוט כדי לקשור אותו לאופנוע, מקגייור מכה שנית.

החבר'ה האירופאים היו מאוד נחמדים, והסכימו לסחוב לי את הציוד עד שנגיע לאזור קל יותר, רחוק מאגם Laguna Colorada שעל שפתו אנחנו נמצאים ומהחול שמקיף אותו. אני מרגיש קליל ברכיבה, שהתחילה בעיקוף של 25 קילומטרים מסביב לאגם, ואפילו מצליח ליהנות קצת מהאדרנלין שכרוך ברכיבה בחול. הביטחון שירד קצת בהחלקה האחרונה עולה שוב למעלה, אחרי שחוץ מהתחפרות אחת, ממנה החבר'ה עזרו לי לצאת בדחיפה מאחורה, הכל עבר בשלום. בסוף השביל, שארך כמה מאות קילומטרים במשך 3 ימים, הגעתי לעיר Uyuni, כ-20 ק"מ מהסלאר – מדבר המלח הגדול בעולם, אז גם קפצתי לשם לראות את הפלא שידעתי בדיוק איך יראה ולא, לא עשיתי תמונות עם משחקי קומפוזיציה כמו כל מוצ'ילר ישראלי מצוי.

משם נסעתי לעיר Sucre (הבירה החוקתית של בוליביה) לפגוש את צ'רלי, מהנדס שעובד בטריומף ומטייל ביבשת על אופנוע סיני 250 סמ"ק (כן כן), אותו כבר פגשתי בסנטיאגו דה צ'ילה. בעיר התקיים ראלי, אז נשארתי שם 3 ימים לצפות בו ולהתרגש כמו ילד קטן. משם המשכנו לעיר Cochabamba ומשם לעיר הגדולה La Pas (שמכונה גם הבירה המנהלתית). הדרך המקשרת בין שתי הערים היא באורך של 500 ק"מ, חלקים ממנה עם אספלט שנראה קצת משעמם וחלקה הררית ללא אספלט וחוץ מזה שיש נהר עמוק באמצעה, לא מצאנו מישהו שיודע עליה משהו, אז ברור שמשם נסענו.

יוצאים מקוצ'במבה. פקקים כבדים דרך השוק גרמו לנסיעה הכי איטית שיש, אבל גם חוויתית ומצחיקה.
אחרי שעה יצאנו מהעיר, פניה ימינה והופס – נעלם האספלט ואנחנו מטפסים במעלה הר. דרך הכורכר לא מאתגרת מדי ואנחנו נוסעים על הילוכים 1-3, הנוף האורבני הצפוף והצבעוני שמאפיין את הערים בבוליביה מתחלף מהר מאוד בצבעוני מסוג אחר. עקב חוסר תקציב וככל הנראה גם חוסר עניין לא נראה שלמישהו דחוף להשקיע בבניית גשרים או מנהרות, ואני מעריך שעד סוף המסלול עלינו מ-2,500 מ' ל-4,000 בערך, כ-15 פעמים. מידי פעם השביל רץ בפסגה, מזגזג בין צידי ההר ואנחנו עדים לשינויים בנוף וגם במזג האוויר ובסוג הדרך. לעיתים השביל משחק איתנו קצת באזורים הנמוכים ואנחנו זוכים לרכב לצד זרימת האגם.

החוקיות כאן ברורה – בגבהים קפוא, אין אוויר והשביל מסולע. לצד הנחל חם, קצת יתושים, הרבה צמחים ולעיתים גם מה שצ'רלי הגדיר "Propper off road". באופן מפתיע, האזור מיושב יחסית בכפרים קטנטנים, בכל אחד מספר בתים בודדים וכלל לא מפותחים; ישראלי הם לא ראו מעולם, בטח שלא GS. נשארים ללילה בכפר קצת יותר גדול בשם Independecia, ואנחנו ממשיכים. לאחר כשעה רכיבה בבוקר אנחנו רואים מקומי עם אשתו ובתו מנסים לתקן פנצ'ר. מסתבר שהמקומיים לא נוטים לעצור אבל אנחנו כן. התאריך שעל הצמיג והסדקים מסגירים שהוא בן 13 שנה (!). האיש לא באמת ידע מה הוא עושה אבל חיש מהר רגלית הצד של אחד האופנועים מחלצת את הצמיג. כל ניסיון לתקן את הפנצ'ר נכשל, והוא החליט לנסות להתקדם בטרמפ עם הצמיג כדי למצוא פתרון.

אנחנו שוב מנמיכים גובה ומתחילים לראות את הנהר המדובר. הוא ענק, והדרך נהיית קשה, כמו מכינה אותנו לקראת הבאות. אנחנו מגיעים לנחל. מאיפה חוצים? ולאן? מהם פני השטח באיים הקטנים ב-50-100 המטרים לערך שיש עלינו לחצות? אנחנו מתחילים בחציה ולא מזהים שום שביל בצד השני. החלטנו לחזור ולחפש מעבר יותר טוב, ואני מוצא את עצמי בבוץ טובעני, תקוע. אנחנו מנסים לחלץ את מרסדס מהצרה הזאת ומתקשים שלא לשקוע בעצמנו. רק שמרסדס לא תיפול בעצמה כי להרים 260 ק"ג מבוץ טובעני זו צרה מסוג אחר לגמרי.

אני מפנה בוץ עם הידיים, משתמש באבנים וענפים שבורים שמצאנו, וכלום. בליבי גומלת ההחלטה שמהנהר הזה אני יוצא עם קלאץ' בריא ושלם ויהי מה. לפתע, רעש אופנוע מתקרב. על האופנוע הקטן רוכב ווילסון, בחור מקומי שעוזר לנו לחלץ את האופנוע השמנמן שלי ומסמן לנו לעקוב אחריו לתוך הנהר. ווילסון נכנס לנהר, המים מגיעים לו עד המותניים אבל נראה שיש לו הרבה ניסיון והוא חוצה אותו. צ'רלי חוצה, וכשהוא מסיים אני נכנס, מרגיש את המים מטפסים עד לגובה המותניים, הגז פתוח והקלאץ' עוזר לשלוט במומנטום, אבל אני נכנס לבור, האופנוע נופל ולוכד את רגל שמאל שלי מתחתיו. כיביתי מיד את המנוע, ווילסון וצ'רלי קופצים למים ומחלצים אותי, ואני מסיים ברכיבה את שארית הנהר. כמה ששמחתי לשמוע את הנהמה של המנוע שחוזר לחיים ולא מגמגם!

אנחנו מלאי אדרנלין, ו-ווילסון מוסיף לאווירה הקרבית כשהוא אומר בלחץ שהגשם מתחזק ואנחנו חייבים לעוף משם. עולים שוב לגובה, כאן כבר יותר בטוח ואנחנו חולצים נעליים כדי לנקז מהן מים ולסחוט את הגרביים. הדרך שוב ממשיכה עם נוף נהדר, אנחנו במצב רוח מצוין ורק חושבים על ההגעה לכפר כדי להתייבש קצת. באחד העיקולים מגיע אוטובוס מולי, אני נצמד לימין ומאט אבל לא נראה שלנהג ממש אכפת – הוא שועט לעברי תוך אי שמירה ברורה על הימין ואני נאלץ לבצע קפיצה לתוך תעלה בצד. הציפיות שהוא יעצור כדי לראות שאני בסדר מתבדות יחד עם עננת האבק שהוא משאיר, אני מקווה שהוא לפחות ראה איזה אצבע הפניתי לעברו מהמראה. אפרופו מראה, לי נשברה הימנית אבל אני בריא ושלם.

צ'רלי עומד באמצע השביל ועוצר רכב גדול שהגיע, 5 אנשים נדרשו הפעם כדי לחלץ את מרסדס. בהמשך אנחנו מגלים שטעינו בניווט ובמקום 8 קילומטרים, עלינו לרכב 23 עד לכפר. ההבנה הגיעה אחרי שהרגשתי פנצ'ר בגלגל האחורי, בדיוק בשקיעה. השביל צר, אבל שוב, כ-20 מכוניות שעברו וראו אותי מתעסק בגלגל לא עצרו אפילו לשאול מה קרה. הגענו למסקנה שלכפר לא נגיע, אז המשכנו כ-500 מטר עד שמצאנו מקום לעמוד בין עצים ופתחנו שם את האוהלים שלנו. עייף מהיום אני מתקן את הפנצ'ר בחושך.

היום השלישי למסלול עבר ללא תקלות מיותרות. הנוף נהיה ירוק יותר ויותר, יחד עם ההבנה שאנחנו מתקרבים לג'ונגל. עלינו שוב לפסגות, ירדנו לנחלים, והגענו לעיירה הכי מפותחת שראינו באזור אבל אל תטעו – זה לא הרבה. היה שוק קטן ואפילו אבנים משתלבות, אבל מעט הגשם שירד יצר שכבת בוץ מזערית שגרמה לתוהו ובוהו. פקקים של מעט המכוניות של אנשי העיירה בסמטאות הקטנות והתלולות, מכוניות גדולות שעשו דריפטים, הרבה נהגים שנותנים פול גז ולא מתקדמים מילימטר בעליה, מדגימים אם יש להם הנעה קדמית או אחורית וכאלה שאף הוציאו עשן מהצמיגים כאילו מדובר באיזה שואו. המחזה היה סוריאליסטי ומשעשע ואחרי שקלטנו שכולם רק בוהים במתרחש ולא עוזרים, החלטנו לדחוף כמה מכוניות ולפתוח את הפקק.

ביציאה מהעיירה למחרת השביל הפך לרחב מספיק כדי להכיל שני נתיבים ובכללי הדרך הפכה יותר קלה. כ-70 קילומטרים של רכיבה זריזה על פני שטח קלילים אחרי שכבר שכחתי איך מרגיש הילוך רביעי. יום רכיבה מושלם שהסכמנו שהרגיש ממש כמו משחק מחשב שבסופו הגיע האספלט – 500 הקילומטרים האחרונים גרמו לי להרגיש זר, רכיבה בישבה גם היתה מאוד מוזרה לי.

את השורות האלה אני כותב מלה פאס – מרתקת, יפה ומוזרה גם יחד.

 

נתראה בפעם הבאה, דניאל.

(לאינסטוש שלי – daniel_ankel)

יומן מסע: התחלת מסע – פרק 1

יומן מסע: כוחו של אילתור – פרק 2

יומן מסע: סיבוב פרסה – פרק 3

יומן מסע: קרטרה אאוסטרל – פרק 4

יומן מסע: בין הרים ובין סלעים – פרק 5

יומן מסע: באווירת משלים – פרק 6

תגובה אחת ל יומן מסע: דניאל וקנין | הרפתקה בוליביאנית – פרק 1

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל