מחירון אופנועים מוטו - בגרסא דיגיטלית, בחנויות ובעסקים

קיוואי בנלי
מונדיאל MENU
ייעוץ קניה – עליון מתחת ללוגו
KTM MENU
אבניר קוביה שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
שרקו
קונה אופנוע
סטומפ
תמוז
רוית דדוש עליון
KTM עליון קוביה
רפידו
לרט
אוגוסטה קוביה הכי עליון
אופנוסנטר קוביה שמאל
סטפן
KTM שמאל
ברקום שמאל
אינדיאן קוביה שמאל
מונדיאל קוביה
הארלי שמאל
מתלה לקסדה
HJC

יומן מסע: דניאל וקנין | באווירת משלים

יומן מסע: דניאל וקנין | באווירת משלים

זהו סיפור על שני נערים שגדלו באותה העיר. דוד גדל בשכונה עשירה ולאביו, שנפצע כספורטאי, היה חסך ולכן החליט שיעשה הכל כדי שדוד יהיה ג'ודוקא. דוד גדל עם תזונה נכונה ומוקפדת ואביו מימן כל בדיקה ומעקב כדי שלבנו יהיו הנתונים הטובים ביותר. לבסוף, גדל דוד לתפארת תוך הוצאת תעודות הצטיינות למיניהן בתיכון.
בשכונה הדרומית והעניה גדל משה. בגיל 13 פרש מבית הספר ומאז סחב שקי מלט ועבד בפרך עם אביו השיפוצניק בכדי להביא אוכל הביתה. משה תמיד הסתבך עם הטיפוסים הלא נכונים והצלקת על לחיו הראתה קצת מהקשיחות.

בבילוי במועדון, נפגשו דוד ומשה, ולאחר ויכוח קבעו להיפגש למחרת בסמטה מסוימת ולסגור עניין בקרב ללא חוקים. על מי הייתם שמים את הכסף? ובמילים המתאימות יותר למגזין זה: אתם נוסעים לדרום אמריקה, איזה אופנוע תיקחו?

אופנוע הוא כמו אישה, אמרו את זה רבים וטובים לפני, ואנסה לתת את הפרספקטיבה שלי למשפט לעיל. הגעתי לבירת חוחוי, המחוז הצפוני ביותר בארגנטינה שהוא גם העני ביותר.
מדובר בטריטוריה שעד לפני כמאה שנה היתה שייכת לבוליביה לדברי המקומיים. מלבד הגבול-הרגשתי בבוליביה: הצבעים, האנשים, התרבות והלאמות – הכל משדר בוליביה.

לקחתי הפסקה של שבועיים מהרכיבה כדי לעבוד בהוסטל בתמורה ללינה וארוחת בוקר. בזמן העבודה בהוסטל ראיתי מספר סרטים על קטגוריית ה-Malle Moto, הקטגוריה הקשוחה ביותר בראלי דקאר. ב-2017 הדקאר עבר במחוז ומלא בהשראה הגעתי למסקנה שזה בדיוק הזמן לעשות מיני Malle Moto משלי: החלטתי שמכאן ועד החציה לצ'ילה אני עושה לופ שחלקו היה בראלי המפורסם וישן רק כששוקעת השמש, באמצע שום מקום באוהל שלי. אני אבשל לעצמי ואשן באוהל במדבר שגובהו הממוצע הוא מעל 4000 מ'. הנסיעה היתה
באמת ללא אספלט. ביום הראשון היה קל ועוד הגעתי ל-120 קמ"ש, אבל מרגע שהגעתי לכביש 40 (המקבילה הארגנטינאית לכביש 6, רק עם 5,194 ק"מ) איפה שעבר הדקאר-השטח בהחלט נהיה טכני, אבל אני מקדים את המאוחר.

יצאתי לדרך ואחרי ביקור בהר 14 הצבעים חוויתי שוב את התיירות כי ההר היה באמת מרשים אבל ראיתי הרבה הרים מרשימים לא פחות בדרך, פשוט בלי שם מפוצץ.

ירדתי לעיירה הקרובה Humauaca כדי לגלות שהאזור בהפסקת חשמל ואי אפשר לתדלק. נו טוב, אני כבר רגיל לדברים כאלה. ניצלתי את הזמן לטפל באופנוע ולאחר כשעתיים חזר החשמל אבל לא ידעתי אם יהיה חכם לרכב את השביל ל-Iruya, כפר מבודד שכדי להגיע אליו יש לטפס למעל 4000 מ' ולרדת בערך ל-2500-.

מצאתי מקומי על אופנוע קטן שנסע לשם והחלטתי להצטרף אליו. אכן לא היה פשוט ופה נפלה ההבנה שאני מכיר את מרסדס הרבה יותר טוב מבעבר ואני מרגיש הרבה יותר ביטחון איתה. עברתי שם בקלילות דברים שלא היו כל כך קלים לפני 12,000 ק"מ גם באור יום, ומעין תחושה שמגיעה עם הזמן לכל מערכת יחסים של רוכב-אופנוע: קשר מחשבתי, הגעה לנקודה בעזרת מבט בלבד והרגשה שהיא קוראת את המחשבות שלי ואני הרבה יותר קליל ברכיבה עליה.

Iruya מדהימה, מעין קסבה בלב המדבר, אבל בבוקר קיפלתי את האוהל והמשכתי צפונה לכיוון הכפר La Quiaca שבגבול בוליביה. אין צפונה מכאן בארגנטינה אז אני פונה מערבה לשביל רוח ללא קליטה, מים או דלק ברובו, לבוליביה עוד אגיע בהמשך. פעם בכ-100 ק"מ אני פוגש בכפר עם בתים מלבני בוץ שלא קורה בו פשוט שום-דבר! אין לי מושג איך הם חיים, קבוצה קטנה של אנשים במקום בו חוץ מלאמות וחול אין שם כלום והזמן נראה שעצר מלכת.

זהו! הגעתי לקצהו הצפוני ביותר של כביש 40 וההתרגשות לא איחרה לבוא: כל כך קרוב לדקאר! פה גם הגיעה תחושת חוסר ודאות ושאלה שנדמה שלא שאלתי את עצמי שנים: "האם אני אשכרה יכול לעשות את זה"? עם ג'ריקן הדלק והמים האופנוע שוקל כ-280 קילו ואני לבד, בכביש שכמעט ולא עוברים בו אנשים ובטח שאין מוסך. אבל, בדיוק לתחושה הזאת באתי, לאחר חיים נוחים מדי במינכן, קצת חוסר ודאות ודגדוג של פחד!
המחשבה על רוכבים גדולים ממריצה אותי. אני נכנס לתוך קניון ושם מתחילה החוויה האמיתית. ככל שאני מתקדם לכיוון הנחל הרכיבה הופכת קשה יותר ויותר. פודרה, חלוקי נחל, חצץ, סלעים וחול-הפחד הגדול שלי עם כל המשקל הזה, והידיעה שזה סבבה להחליק, אבל לא כשאני לבד.

כהכנה לטיול ראיתי כמה סרטונים של MOTOTREK, בחור אמריקאי בשם ברט שמסביר ביוטיוב על טכניקות תוך שהוא רכוב על ה-F1200GS המזווד שלו. אני מציע לכל מי שרוכב על כלי של 150 קילו ומעלה להנמיך קצת מהאגו אם יש כזה ולהציץ בערוץ שלו, בוודאי שכל אחד יכול ללמוד ממנו, הבחור פשוט מקצוען ומסביר היטב.

כאן בקניון היתה ההזדמנות שלי להתמודד עם הפחד מהמשקל של מרסדס ולתרגל את מה ששיננתי בראש כבר חודשים. האופנוע מרגיש קצת כמו ספינה – נזרק מצד לצד בחלוקי הנחל, עושה מה שבא לו בחול העמוק וכאן נכנס הפן הפסיכולוגי החשוב כל כך: אני מוריד הילוך, נותן גז, מעביר משקל אחורה, מרפה לגמרי את הידיים ונותן למרסדס לעשות את שלה. הכידון פונה ימינה? אני נותן עוד גז ונותן לו לחזור לבד. הזנב נזרק לקיבינימט? שיחזור בעצמו. "אתה לא הבוס כאן" אני מזכיר לעצמי, "מקסימום נותן עצה" – עם הרגליים שמחבקות את איפה שברוב האופנועים יש מיכל דלק.

ההכנה המנטלית כה חשובה כאן, אין לי ספק שבלי ערוץ היוטיוב הנ"ל לא הייתי עובר את כל המסלול בלי ליפול, ומי בכלל מדבר על זה שהיה כיף? חציתי כ-40 נחלים, חלקם עמוקים יותר וחלקם פחות. רכבתי בערך על כל פני שטח אפשריים. שוב קיבלתי את התחושה שאין מסגרת מסביבי וכדי לראות מאיפה אני חוצה את הנחל במידה והוא עמוק, נכנסתי רגלי ובחנתי מקרוב. סמכו עלי, בגובה הזה המים לא היו חמימים. בחציה של הנחל הכי קשוח – רחב ועמוק, חול לפני, חול אחרי וחול בקרקעית… אני בספק עם עצמי, זה משהו שונה מעשרות הנחלים הקודמים. אני מזהה כמה מאות מטרים ממני קבוצת פועלים שכנראה מתכננים להנגיש קצת את הדבר הזה לרכבים, אבל זה יקח כמה שנים אז אני חוצה ולאחר מכן מנופף לשלום לפועלים, מבסוט.
חניתי ב-Valle De La Luna, הדלקתי מדורה, בישלתי וקצת תחזקתי את האופנוע, אשכרה Malle Moto, כמו ילד שזורק כדור נייר לפח ומרגיש כמו ג'ורדן.

קשה לישון מרוב קור, על אף שאני לובש כל מה שיש לי ואני בתוך שק"ש. ברגעים האלה אני אוהב את מרסדס, כמו בת זוג. עזרה לי ברגעים קשים ועברנו המון יחד בימים האחרונים. אבל כמו בכל מערכת יחסית – הרגע הקשה לא איחר להגיע:

קמתי בבוקר לגלות שהשלוקר שלי קפא, גם ככה לא היה לי הרבה מים אז נסעתי לכפר קרוב בשם Cusi Cusi כדי למלא מה שאפשר. ביציאה מהכפר היה נחל שהעיף לי את תיק הצד הקדמי אז ירדתי כדי לטפל בבעיה ואחרי 2 דקות גל רוח מעיף את מרסדס לקרקע, והנה מה שמפריע לי אצלה: מישהו צריך להתקשר לחברה הבווארים ולחדש להם שהם מייצרים אופנוע לקטגוריית האדוונצ'ר, הרפתקה בעברית.

לטעמי, אופנוע בקטגוריה הזו חייב להיות כזה שיהיה קל לטפל בו, וה-GS נותן תחושה של "אני לא אתקלקל אף פעם" וזה לא הגיוני כי תמיד קורים דברים, במיוחד כשיורדים מהאספלט. לדוגמה, למה כל כך קשה לפתוח את המכונה שהם מייצרים כדי להגיע לספארק פלאג? למה כל עבודה, הכי פשוטה שתהיה, כוללת תמיד פירוק של מלא פלסטיקה, והרבה ברגים מסוגים שונים? ולמה, למה קייס הצד שהתעקם בנפילה המדוברת כאן, כולל מנגנון כל כך מורכב? קייס אמור להיות חזק, להכיל חפצים ותו לא – תסכימו איתי. בקייס של החברה מדויטשלנד קיים המגנון שהזכרתי, שמכביד, מקטין ובעיקר מחליש אותו, וכל זה בשביל היכולת לכווץ את הקייס ב-2-3 סנטימטר.

למה כל צד שוקל כ-6.5 קילו והאמת, לא מכיל כל כך הרבה? בכתבה של דני קושמרו על הק.ט.מ אדוונצ'ר 790 R החדש הוא כתב:

"הם נהיו נוחים יותר ויעילים יותר למרחקים גדולים אבל במקביל הם הפכו חזקים (מידי?) ובעיקר העלו פימה וכרס, נהיו פשוט כבדים מידי."

משהו לא מסתדר לי בזה שאני לא מצליח להרים את האופנוע שלי, מישהו אפילו כתב לי שהוא סיים עם שבר בצלע כשניסה להרים אחד כזה פעם, ובקיצור – לס איז מור במקרה הזה.
לעניינו – אני מוצא את עצמי במדבר עם רוח חזקה והרבה חול שנכנס לעיניים, כורע ומנסה ליישר את המנגנון שהתעקם, כל רגע מחליף ראש במברג. פתחתי, יישרתי והחזרתי אותו תוך שמירה על כמה אלמנטים שישארו ישרים במה שנדמה לי כעבודה שמתאימה יותר ל-3 אנשים, בזמן שהרוח לא מרפה ואני משתגע. לאחר כשעה וחצי אחד הפועלים מאתמול עובר ועוזר לי להרים את האופנוע. "ראינו אותך חוצה את הנחל והסכמנו שאתה משוגע" הוא אומר לי, "בדרך הביתה ראינו אותך עם המדורה בקור הזה וזה חתם את העניין סופית".

השעה אחת וחצי ורכבתי רק 5 ק"מ, המסע יאלץ להתארך בעוד יום. לקראת השקיעה אני רואה שלט למעיינות חמים. כמעט שבוע לא התקלחתי ואני מטונף ורועד מקור – מבחינתי חגיגה, אבל בשום סיטואציה אחרת לא הייתי נכנס לזוהמה הזו. לא באמת הבנתי כמה קר עד שבבוקר רציתי לחזור לכביש והנחל שאתמול זרם כשחציתי אותו קפא. הפתרון היחיד שעלה לי בראש הוא לרסק את הנחל הקפוא עם סלעים כדי ליצור לעצמי נתיב, היה מפחיד אבל עבד. למחרת בצהריים אני מגיע לעוד עיירה שוממת בשם Susce, מותש וכאוב אבל בידיעה שהייתי תלוי בעצמי, וסיימתי את המסלול הזה עם F800GS מזווד, תסמיני מחלת גובה ומינוס 15 מעלות בלילה. זאת תחושת סיפוק עצומה.

יש עוד הרבה זמן לשקיעה ומכאן לגבול עם צ'ילה זה כולה 120 קילומטר של אספלט אז למה לא? מסתבר שהדרך לגבול שנקרא Paso De Jama ידועה כמקום קשה לרכיבה בגלל רוחות צד חזקות בהגזמה וטיפוס, שוב, ל-4500 מ' גובה. כאוב עוד יותר, חירש מהרעש של הרוח ועם צוואר תפוס אני חונה בתחושת "עבדו עלי", איזה דביל אני, לא יודע לעצור. בשיא התמימות, נכנסים לתחנת הדלק 2 רוכבים צ'יליאנים ומשכנעים אותי שכדאי לי לעבור את 160 הקילומטרים שנותרו לעיירה הראשנה בצ'ילה, San Pedro De Atacaa כי העיירה יותר נמוכה, חמימה ועם פחות רוח. מעבר הגבול לקח יותר זמן מהצפוי ואני נכנס לצ'ילה בשקיעה.

8:30 בערב, השעון של האופנוע מהבהב כאחוז דיבוק בגלל מינוס 5.5 מעלות, וזה עוד ב-120 קמ"ש, אפילו הפלאפון כבה אחרי שהתריע שקר לו מדי. תחושת "עבדו עלי" שוב, אבל את הלילה אני מעביר בצ'ילה. מחר אין סיכוי שאני רוכב אבל אני שוב מאוהב בזוגתי, מרסדס.

 

נתראה בפעם הבאה, דניאל.

(לאינסטוש שלי – daniel_ankel)

יומן מסע: התחלת מסע – פרק א'

יומן מסע: כוחו של אילתור – פרק ב'

יומן מסע: סיבוב פרסה – פרק ג'

יומן מסע: קרטרה אאוסטרל – פרק ד'

יומן מסע: בין הרים ובין סלעים – פרק ה'

גלריה

תגובות

אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל