השקת משפחת צמיגי GOODYEAR F1 סופרספורט

יש משהו מאוד מייגע מחד, אך גם מעורר מאידך, בזחילה החוצה מרחבת הפיטס ב-60 קמ"ש, למרות שהיא נמשכת לא יותר מאשר כמה שניות ולבטח בטלה בשישים לעומת הזמן והחוויה שעתידים לבוא אחר כך. הדבר דומה לשלב ההרצה של אופנוע חדש, אתה מת לפוצץ בגז של המכונה הזו שזה הרגע נמסרה לידך תמורת מיטב כספך, אבל נדרש לנשוך את הלשון ולנצור את המצערת – עד שתשלים את מכסתך ותוכל להסיר את עול ההגבלה. לא ניכנס לוויכוח הארוך בנושא האם האופנוע באמת זקוק לאלף קילומטרים של עדינות וליטופים או לא, סוגיות שככל הנראה ייעלמו עם כניסת ההינע החשמלי לקרבי האופנועים שלנו (שאינו זקוק להרצה), אבל כן ניתן להתחבר לתפישה שההרצה היא יותר בשביל הרוכב מאשר בשביל המכונה – לעשות לו ריסט במוח, לפני שהוא עולה על קראצ'-רוקט חדש.

הזחילה החוצה מרחבת השירות אכן לא נמשכה יותר מחמש או שבע שניות מייגעות, אבל זה הספיק לי כדי להביט ימינה אל המדריך שהוצמד לי ולעדכן אותו שאני עובר למצב 'פול' ידני בתיבת ההילוכים – שכן הפרארי 488 האדמונית הספיקה להקפיץ על דעת עצמה את התיבה להילוך חמישי מאולחש מדי, כבר ב-60 קמ"ש, נוראות הן גזירות איכות הסביבה. "כמובן, כמובן" הוא ענה והקדים אותי אל מתג הספורט. שלוש משיכות במנוף שמשמאל לגלגל ההגה ושלושה הילוכים נבעטים מטה, רגל ימין מועכת את הדוושה והמנוע בועט אותנו בשאגות אל הפניה הראשונה במסלול אסקארי.

הפרארי 488 מעבירה הילוכים במה שמרגיש כמו מכות פטיש כבדות ובעוד כוחות הג'י מדביקים את צלעותיי אל תמיכת הצד של המושב, אני נזכר בסיפור ורעיון הולדתו של מסלול אסקארי. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל המסלול הפרטי ששוכן בסמוך לכפר רונדה שבדרום ספרד הוקם על ידי יצרן מכוניות העל קלאס זווארט, בבריטניה בשנת 1995, תחת שמו של נהג המירוצים אלברטו אסקארי, פעמיים אלוף הפורמולה 1. המסלול נבנה מתצרף מטורף של כמה מהפניות המפורסמות של כמה מהמסלולים המפורסמים בעולם שחוברו יחד – ליצירת מסלול מענג ומאתגר כאחד. מלבד מועדון ימי המסלול שקיים פה לשועי עולם חולי הגה, מושכר המקום גם לחברות ויצרני רכב וכך מצאנו את דרכנו אליו שוב, הפעם תחת כנפי יצרנית הצמיגים האמריקנית GOODYEAR אשר בחרה בלוקיישן להשקת משפחת צמיגי ה-Eagle F1 SuperSport החדשה. צמיגים שנועדו לשרת מכוניות ביצועים בכל הרמות, מגולף GTI עממית ועד שכיות החמדה הירוקות, אדומות וכחולות שרעמו על המסלול.

חזרה לפרארי. למרות שברזומה רשומות 20 שנות עיתונאות רכב ומאות רבות של חוויות מוטוריות, עוד לא יצא לי לצחצח חרבות עם פרארי על גבי מסלול מרוצים, או בכלל, לכן את ההקפה הראשונה אני לוקח במוד 'מדיום' כדי להבין איך צריכה האיטלקיה הזו שינהלו אותה ולהיזכר בצפנותיו של המסלול הזה, כי אחרי הכל חלפו אי אילו שנים מאז הביקור האחרון שלי בו. בסוף ההקפה הראשונה, צמיגי הגודייר אסימטריק 5 כבר חמים והמדריך עבר למצב שקט, נותן לי את זמן האוויר הנחוץ ובעיקר להתענג מצלילי ודחף המנוע הזה שנמצא לי מאחורי אוזן ימין. אמנם אין לי עדיין נקודות השוואה ראויות, אבל מעבר למהירות הרבה שמסוגלת ה-488 לאסוף בישירות, שתי תכונות חשובות שובות אותי – האופן שבו היא מכניסה את האף לתוך הפניה תחת בלימה והאופן שבו היא עוקרת את עצמה החוצה ממנה אחרי דקירת האייפקס.

המדריך שלידי מתעורר ומסביר שמכונה מלוטשת כזו חייבת צמיגים הולמים, אחרת היא תיפול קורבן לחוליה החלשה הזו ולא תוכל להגשים את אלפי ועשרות אלפי שעות העבודה והתכנון שהושקעו בה בדיוק בשביל אותה משימה שנמשכת שניות ספורות – צליחת פניות במהירות ובתחושה המרביות. במסלול אסקארי ישנה פניה ימנית אחת טריקית שגורמת לך להאיץ אל הלא נודע, ללא שדה ראיה, בקו סמוי כמעט, באמצע המסלול. הנטיה הראשונה היא להרפות מעט מהמצערת בשל כך, אבל הטועה יינשך חזק וישלח את המכונה השווה מיליונים אל מלכודת החצץ. "אל תרפה, תאיץ! תצמיד את הגלגלים האחוריים לאספלט" התרה בי המדריך ואני השתדלתי כמיטב יכולתי לעשות כן, בניגוד לכל אינסטינקט. הבטחתי לעצמי להשתדל יותר בהקפה הבאה, אבל זו לא הגיעה. סיימתי את מכסת ההקפות שלי וה-488 מושחלת שוב אל רחבת הטיפולים לנסיעה מייגעת ב-60 קמ"ש, גם אם היא נמשכת רק כמה שניות והפעם מסתיימת בכיבוי המנוע.

הפרארי נשארת מאחור, אבל החוויה רק התחילה. מיניבוס ממהר משנע אותנו לצדו הדרומי של המסלול, כדי להרטיב קצת את האווירה. ממטרות שקועות ניתרו מצידי האספלט ויצרו שני משטחים רטובים. באחד מתחנו את יכולותיה של פולקסווגן גולף R (הנעה כפולה) הנועלת את צמיגי הגודייר אסימטריק 5 נגד השעון (היה פרס למנצח וזה לא הייתי אני) ובשני המתינה לנו רנו אלפין חדשה – עוד ממתק מוטורי לצרף לפנקס הזיכרונות. לא רק השם המיתולוגי מעורר בנו יצרים, אלא גם מפרט של מנוע 1.8 טורבו מרכזי עם 252 כ"ס ו-32.6 קג"מ שמחובר לתיבת הילוכים כפולת מצמדים.

הקסדה שלראשי מתחככת בגג, אבל למי אכפת. כבר בזינוק החוצה אל המסלול המנוע שלה רועם, או ליתר דיוק הרמקולים של מערכת השמע. כן, תקנות הרעש פה חיסלו את צלילי האגזוז. זיוף או לא, זה מגרה ונשמע מצוין, אבל אין זמן להתעמק במקור הסאונד שכן פניה שמאלית הדוקה מתקרבת ואחריה שיקיין אלים והיירפין עם בנקינג (הטיה) חיובי מאוד, והכל רטוב. אין ספק שההפרדה של ההינע מהגלגלים המפנים הופכת את ההגה למעדן והמיקום של המנוע במרכז הגוף הופך את ההיגוי לריקוד סביב ציר האמצע. עם כל פניה והקפה הביטחון עולה ואפילו הבקשה מהמדריך לבטל את הבקרות נענית בחיוב. אז אפשר ממש לחוש איך המכונה הזו נעה סביב ציר דמיוני שעובר איפשהו ביני לבין המדריך שלימיני והחלקות מדודות הופכות להיות חלק מחוויית תקיפת המסלול הרטוב. בהתחלה רק בפניות ההדוקות וביציאה מהן ואז גם בדריפט משעשע לאורך השמאלית הארוכה ביותר בחלק זה של המסלול. מכונת שעשועים אמיתית שלמען האמת, אספר שהחיוך בפני נמתח בה יותר מאשר ב-488.

"שים לב, באת עכשיו מהרנו אלפין ועכשיו יש לך יותר משני אלפין ביחד" אמר המדריך השלישי, הפעם כשאנחנו ספונים בכיסאות המרוץ הצרים של פורשה GT3 RS בצבע ירוק מזעזע, אבל כל כך יפה. המפלצת משטוטגארט, על 520 סוסיה, היא המכונית הכי מוכוונת מסלול שאפשר לשים עליה את הידיים והיא גורמת לכל מכונית אחרת, כולל הפרארי 488, להרגיש לא יותר מאשר תכשיט יפה עם כוונות טובות. זו מכונת נהיגה שבנו כדי לנהוג חזק ולפורר צמיגים דביקים. חישוקי הענק שלה נועלים את צמיגי הגודייר F1 סופרספורט R, הרמה הכמעט גבוהה ביותר של משפחת צמיגי הספורט החדשים (מעליהם ישנם ה-RS שהם הכי הרבה צמיגי מסלול שמאושרים לשימוש גם בכביש הציבורי).

האגזוז של ה-RS נוחר, מערבל גזים ולא מנגן או מתחסד. זה לא קונצרט. אין פה סאונד מנוע מפוברק מהרמקולים. יש פה שש בוכנות אופקיות חרוצות שמעבירות אל המפלטים שיירים של דלק מאובנים שרוף שהפך עד לפני שניה לכוחות סוס ומומנטים. הרמזור הופך ירוק ומזניק אותנו אל חלקו הצפוני של מסלול אסקארי. גם כאן אני מקדיש את ההקפה הראשונה ללימוד המסלול והכרת המכונה – כמובן שזה לא מספיק, אבל אין זמן לבזבז. עדת עיתונאים מרחבי אירופה ממתינה שאשיב את המפלצת כדי שגם הם ינהגו בה.

הפניות רודפות, מדביקות אותי מצד לצד, אבל לא צריך לומר מילה. הפורשה הזו מדברת איתי בשפת הסימנים דרך ההגה, הישבן והרגליים. זו רמת תקשורת עילאית אחרת, חוצת שפות ונטולת חוסר הבנה. לא פירשת נכון את מה ששידר הישבן מהגלגלים האחוריים? היא תבעט ותנשך וכך גם עם הבלמים האדירים שלה שמצריכים דיוק רב, אבל כזה שקל לזרום איתו. כנף אחורית ענקית מועכת את הצמיגים לאספלט, מגבירה בעשרות קילוגרמים נוספים את האחיזה הרבה ממילא שהם מייצרים בחיבורם לאספלט. כל מה שנותר לעשות כעת זה להביט רחוק קדימה ולתכנן את הבלימה וההרצה הבאות. שלוש הקפות עוברות וכבר עכשיו מתחיל לכאוב לי הלב כי זה אומר שרק עוד הקפה מהירה אחת ועוד הקפת קירור נותרו, בטרם אצטרך להיפרד מה-GT3 RS למי יודע עוד כמה זמן. יתכן שעד המפגש הבא איתה, אם יהיה, יוציאוה החישמול והתקנות המחמירות מרשימת הדברים שעוד מותרים לאדם לקנות לעצמו, אבל דיה צרה בשעתה.

משפחת צמיגי גודייר F1 סופרספורט תגיע לישראל בקיץ הקרוב ותשווק על ידי היבואנית ב.מ.ב כדי להעלות את הרף בקבוצת מכוניות הספורט בישראל. נשמח לחוות אותם שוב על מסלולי המרוצים ובכבישי הנהיגה המובחרים כאן בארץ.

גילוי נאות: הכותב היה אורח של חברת ב.מ.ב וגודייר באירוע כאיש היח"צ של החברה.