מגן שמואל ועד סרס: הרפתקאותיו של רוכב מתחיל

בכל רוכב חבוי רוכב מרוצים. איזה רוכב לא רואה עצמו מדי פעם רוכב על סופרספורט במסלול מקצועי ומוריד ברך לאספלט? איזה רוכב לא מדמיין עצמו רוכב על אקזוטיקת-קצה מטורפת?

אספר בקצרה על ההיסטוריה המוטורית שלי. אין! לא קיימת. כמו רוב בני הנוער, הוצאתי רישיון נהיגה לרכב בגיל 17 ומאז החלום הדו-גלגלי נגוז. השנים עברו, החיים שאבו והרצון לעלות על אופנוע נראה שעבר לי. עד שהגיע גיל 30 ואיתו משברון קטן בתוספת עזרה קלה מחבר לעבודה שהוכיח לי שאוכל לחסוך שעה (!) ביום ע"י מעבר לדו גלגלי והחלטתי להוציא רישיון A1. כחודש לאחר מכן כבר רכבתי להנאתי על X-MAX 250 והמשבר נראה שנפתר. אולם 3 שנים לאחר מכן הופיע משבר נוסף – הילד השני, ולאחר תהיות רבות (לא באמת) החלטתי לחזור ולממש את הרצון החבוי של אופנוע.

ההתלבטות לגבי איזה אופנוע הייתה קשה: כל כך הרבה יצרנים, כל כך הרבה דגמים, סוגיות כגון "מה מתאים לרוכב מתחיל שכמוני" ו"האם אני לא קופץ מעל הפופיק" הטרידו את מנוחתי. עד שבצהרי יום שישי קיצי לפני כשנה, פגשתי במקרה את ליאור וגנר, מנהל מותג MV Agusta, בעודו רוכב על דגם הכניסה שלהם, ה-Brutale 675, אדום כדובדבן. ישר הסתנוורתי ושאלתי אם אוכל לרכב על הצעצוע הנחמד. נעניתי בחיוב ולאחר הסבר קצר על הכלי – שאיני זוכר דבר וחצי דבר ממנו – נסעתי לדרכי.

ההרגשה הראשונית הייתה "וואו!!! מה זה הדבר הזה שאני יושב עליו?!" ונכון, לא היה לי שום ניסיון קודם עם אופנועים "ספורטיבים", אבל זה הרגיש כאילו האופנוע הזה נבנה בשבילי. הכל היה נכון, העברות הילוכים, מצערת, מתלים נוחים והכי חשוב, בקרת אחיזה ומערכות אלקטרוניות. כמובן שאני יכול להמשיך ולדבר על הכלי עוד ועוד אבל היריעה קצרה מלהכיל. ירדתי מהאופנוע והדבר הראשון שיצא לי מהפה זה "אוקי, אני רוצה כזה!".

לקח לי כחודש להתאפס על עצמי מהחוויה המסחררת כדי להבין שזה האופנוע בשבילי. הוא אמנם היה יקר במקצת מהמתחרים אך התמורה נראתה לי גבוהה יותר. טלפון אחד לליאור, ושבוע לאחר שהכסף החליף ידיים הגעתי לסוכנות כדי להביא את בן המשפחה החדש הביתה. שעתיים שלמות הקדיש לי ליאור להסברים על כל בורג באופנוע וענה על כל השאלות שלי – כולל אלה שלא קשורות כלל לאופנוע – בסבלנות רבה. לאחר צילום מול שלט היבואן המפורסם, הוכנסתי לקבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של מועדון רוכבי אמ.וי אגוסטה ישראל. פגשתי אנשים טובים שעיקר הדרישה שלהם מהאופנוע היא חווית הרכיבה בשילוב עם עיצוב חצוף וקיצוני.

עיקר הרכיבות שלי הן לעבודה וחזרה – כ-30 ק"מ ביום, זהו כלי התחבורה הראשי שלי. אין יום שלא עובר בלי מבטים ושאלות על האופנוע. כל רכיבה מרגישה שונה, זה כאילו שהאופנוע נהיה חלק ממך ומושפע ממצב הרוח שלך, בלי שתצטרך לעשות משהו במודע. גם רכיבות ארוכות יותר ומאתגרות יותר מלוות בהתרגשות מיוחדת במינה, אך המפגשים המעניינים ביותר הם אלו הנערכים בחסות המועדון, אחד מהם היה יום רכיבת מסלול בבית שאן. המסלול עצמו קטן במונחי מסלולי אופנועים אבל נתן לי את האפשרות לקחת את החיבור שלי לאופנוע, צעד קדימה. את ההדרכה הוביל שי לב ושגב דן הבעלים של ביה"ס "רכיבת מסלול בחו"ל" הממוקם בסרס יוון, בליווי דוד אגמי. היום, מבחינתי, השאיר טעם של עוד. כמתבקש, מספר חודשים לאחר מכן הטלפון מצלצל, ליאור על הקו אומר: "תשמע, אנחנו מתארגנים חבר'ה מהמועדון לטוס לסופ"ש הדרכות בביה"ס של שי לב בסרס, יוון. אתה מעוניין?" התשובה הייתה מידית וחד-משמעית – כן. עכשיו אני רק צריך להתחיל לפמפם את הרעיון לאשתי…

אכן הצלחתי ובתחילת יוני 2017 מצאתי את עצמי על מטוס עם חברי למועדון בדרכינו לסרס, יוון. שי לב, מבעלי "רכיבת מסלול בחו"ל, המשווק חבילת "הכל כלול" לחוויה מוטורית מושלמת. חוץ מדלק לרכב המושכר וארוחות ערב, הכל באמת היה כלול. הכל! זה התחיל בשי עצמו שהגיע לקבל את פנינו בנמל התעופה שבסלוניקי, המשיך ברכבים השכורים שחיכו לנו שם, מלון מפנק במרחק 7 דקות נסיעה מהמסלול, עליה למסלול וביטוח, אופנוע כולל זוג צמיגי סליק חדשים, תמיכה טכנית (זה אמנם נשמע זניח, אבל חוץ מלרכוב על האופנועים לא עשינו כלום; לרבות מילוי דלק, הכנת האופנוע למסלול, ניקוי האופנוע ואפילו ניקוי הקסדה בין סשן לסשן ועוד) ושלושה מדריכים מושלמים: שי לב, דוד אגמי וחאריס. שי הצליח ליצור תנאים מצויינים ללימוד רכיבת מסלול; הכוונה שלי ב-"תנאים" היא בדברים הקטנים שעוזרים לרוכב להתמקד אך ורק ברכיבה. זה מתחיל בסדר מופתי ומקום מיוחד לכל הציוד של כל רוכב; זה ממשיך בהתקנים ומצלמות GoPro על כל האופנועים ואפילו רשת אלחוטית כדי שנוכל להיות בקשר עם הבית בין הסשנים.

אז כל מה שנשאר לי לדאוג, איך ליישם את מה ששי מלמד במסלול. כמה שזה נראה קל בטלויזיה ככה זה קשה במציאות. כל סשן מתחיל ונגמר בתחושות אחרות, כל יום הוא רכבת הרים של רגשות. זה מתחיל ב "מה אני עושה פה בכלל? נראה לי שזה קצת גדול עלי", ממשיך בתחושות התלהבות ולאורך הדרך זה אף הרגיש מאולץ, אולם כשהדברים מתחילים לזרום ההרגשה היא של שחייה בים של אדרנלין. מסשן לסשן זמני ההקפה מתקצרים והמהירות עולה. כל זאת בזכות היכולת של המדריכים לשבת עם כל תלמיד שרוצה, כמה זמן שירצה, על כל טעות וכל קו לא מדויק שנלקח בסשן הקודם. נראה שככל ששאפתי ליותר ידע, ככה המדריכים היו נחושים יותר להעביר לי אותו; וכשהתוצאות הגיעו, נראה היה לפעמים שהם יותר מרוצים ממני.

סוף השבוע ההוא השאיר לי טעם טוב. עם זאת, יצאתי בהרגשה שהבנתי כמה אני לא מבין כלום, כמה עולם המרוצים גדול ומפותח, כמה התחביב הזה יכול להיות ממלא כשהתנאים מאפשרים. כמו כן, שמתי לב שמאז שחזרתי אני רוכב הרבה יותר זהיר, כנראה שהסיבה היא ההבנה שכמה שאני אדרוש מהאופנוע שלי יותר הוא ידע לתת לי את זה. במערכת היחסים בינינו אני הוא זה שמציב את הגבול, לא האופנוע. לנסות ולדרוש מהאופנוע קמצוץ ממה שדרשתי במסלול זה לא חכם, ממוגן ככל שאהיה, שכן בניגוד למסלול, הכביש אינו מקום סטרילי. כולי תקווה שבשנים הקרובות נוכל לפתח את תחביב רכיבת המסלול בארץ בדומה לחברינו שמחוצה לה, אבל עד אז כדאי שנתאפק בכבישים ונמתין למנת האדרנלין במסלול.