מחירון אופנועים מוטו - בגרסא דיגיטלית, בחנויות ובעסקים

מטרו ימין 4
ברקום
מתחת לשורת MENU מטרו
אינדיאן ימין
הווסקוורנה באנר שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
שרקו
אבניר קוביה שמאל
קונה אופנוע
אוגוסטה קוביה הכי עליון
KTM שמאל
תמוז
לרט
פרפקט קוביה שמאל
רפידו
1 על 1
אופנוסנטר קוביה שמאל
סטפן
KTM עליון קוביה
הארלי שמאל
ברקום שמאל
אייפקס
אינדיאן קוביה שמאל
מתלה לקסדה
HJC

סיפור מסע: דורון וינטר – החלום ושברו

סיפור מסע: דורון וינטר – החלום ושברו

מאז שהבנתי שאני רוכב ראלי, היה דבר אחד שנראה לי תמיד כפסגת השאיפות.
לא, לא הדקאר. אבל קרוב.

פסגת שאיפותיי הייתה להשתתף במרוץ בסהרה, כזה של אלפי ק"מ בדיונות ובמרחבים האינסופיים של המדבר.
רצה הגורל וערב בהיר אחד, הגיעו אל המכללה שבניהולי כל השמנה והסלתה של סצינת המירוצים הישראלית להצגת Morocco Desert Challenge, הגרסה המרוקאית למרוץ ותיק שהתחיל את דרכו לפני כעשור בלוב וכמו הדקאר נאלץ לעשות התאמות למציאות הביטחונית.

Photo By Alessio Corradini

בסיומו של אותו ערב בהיר, היה ברור שאין מקריות בעולם והיקום פשוט מכריח אותי לעשות את המרוץ הזה כנגד כל הסיכויים.
מאותו רגע נדרשו הכנות של חודשים לי ולאופנוע עד שיום בהיר אחד, הועמס האופנוע על משאית הסיוע של אביב קדשאי בדרך הארוכה באוניה למרוקו.
באורח פלא גם הפרק הזה הסתיים ובוקר אחד מצאתי את עצמי בעיר חוף מרוקאית לחוף האוקיינוס האטלנטי, צובט את עצמי כדי להתעורר מהחלום ללא הצלחה.
יום וחצי מאוחר יותר, אחרי בדיקות טכניות ומסע של 250 ק"מ הוזנקתי עם כל מאות המתחרים בהזנקה המסורתית בחוף הלבן.
סטייג' קצרצר של כ-200 ק"מ, שמתחיל בריצה של 30 ק"מ על החוף ואז כניסה אל המדבר, הכל עבר סבבה עד שיצאנו מהחוף.

למרות שכבר בניתי מגדל ניווט או שניים בחיי, המרוץ הזה דרש קונספט חדש, בשל כמות המיכשור הרבה משמעותית הנדרשת. הקונספט הנ"ל הוגדר ככשלון כבר בק"מ ה-30 של היום הראשון שממנו והלאה עד סוף היום רכבתי עם יד שמאל אוחזת בספר דרך ויד ימין על הגז.

Photo By Alessio Corradini

היה לי הרבה זמן להרהר על המשמעות של להתחיל ככה מרוץ של שמונה ימים וכשסיימתי להרהר הגעתי לקו הסיום, רק כדי להתחיל לעבוד על בנייה מחדש של מגדל הניווט + טיפול באופנוע + הכנה של ספר דרך ליום המחרת.
אחרי לילה קצר של שינה טרופה, זינקתי ליום השני לבוקר ערפילי במיוחד כדי לגלות ששני מדי המרחק שלי לא עובדים ואני תקוע עם אופנוען נוסף שלא יודע לנווט בשיט, באמצע שום מקום ולא רואים ממטר. היה צורך בהפעלת החוש השישי שלי כדי לחבור לנווט קצת יותר מוצלח שהוציא אותי מערפילי הבוקר לתוך הסאונה היבשה של הסהרה.

סביב הק"מ המאה, התעשת אחד ממדי המרחק שלי והכרזתי על תחילת היום כשרק כ-300 ק"מ מפרידים ביני לקו הסיום של אותו יום.

הכל היה נראה סבבה עד שקרו שני דברים:
1 – נדלקה לי נורית חום מוח.
2 – המכוניות והמשאיות הראשונות הגיעו אלי.

השילוב של שני אלו הפך את יתרת הק"מ הנותרים למקצה הישרדות בו כל קוליס, אבן או משאית עוקפת מאיימים על יציבותך הפיזית והנפשית.
היה קשה אבל שרדתי.

Photo By Alessio Corradini

הגעתי לקו הסיום מרוט ולהוט, מזל שהקפדתי לשתות כמויות עצומות של מים באותו יום כי אחרת הייתי מתייבש בוודאות. נשכבתי בצל כשעה כששתי פחיות קפואות על הרקות ומטלית רטובה על הראש.
אחרי שהתאוששתי קמתי, הורדתי מעלי את בגדי הרכיבה והתחלתי לטפל באופנוע.

כאן המקום להדגיש שעשיתי בחירה להיות אחד מעשרה משוגעים שנמצאים בקטגוריה הנקראת Malle Moto, קטגוריה שמטפלת בעצמה באופנוע ללא כל סיוע או תמיכה של אף אחד.
אחר כך הלכתי לאכול, לסיים ספר דרך, לסיים טיפול באופנוע, לפתוח אוהל ולישון שינה טרופה עד שהשעון מצלצל בשש.
את היום השלישי אני לא מוצא, ובחיי שחיפשתי. אם מישהו מצא אותו הוא מתבקש להחזיר אותו הישר לתוך המוח שלי.

Photo By Alessio Corradini

היום הרביעי היה העתק של היום השני עם הבדל קטן אחד:
לא היה ערפל בבוקר וההישרדות התחילה ביחד עם החום הגדול, בשעה עשר בבוקר. כנראה שלא התייחסתי מספיק לנורת חום המוח שלי, אז היא פשוט עשתה מה שהיא אמורה לעשות וכיבתה את המערכת… מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה, ברק דודאי לידי, אני שואל אותו איפה אנחנו והוא עונה "אנחנו במרוקו, ביום הרביעי". אני זוכר שאחרי שהתאוששתי מההלם שאני במרוקו, הייתי די מרוצה שאני ביום הרביעי של המרוץ. שרדתי חצי, אח"כ היו עוד כמה קילומטרים לכביש ומשם למאהל.

הייתי בטוח שנגמר לי המרוץ, אבל באורח פלא איך שירד הערב והטמפרטורות שבו לטווח הנורמה, שבתי לעצמי כאילו דבר לא קרה. טיפלתי באופנוע, הכנתי ספר דרך, אכלתי ארוחת ערב, טיפלתי באופנוע והלכתי לישון עד שש בבוקר.

בבוקר היום החמישי הוזנקתי לעוד יום חם. כעבור כחמישים ק"מ פגשתי את ניר עם אופנוע יורק שמן לכל הכיוונים. מצאנו לו עץ נחמד עם הרבה צל והזמנו חילוץ. אני המשכתי כי הייתי חייב להגיע לדיונות הראשונות במרוץ, שכן זו הייתה פסגת שאיפותיי, דיונות שגגה.
הגעתי אל הדיונות. השמש במרכז הרקיע, החול לוהט, המוח שלי גם ולי נראה הכי הגיוני להכנס פנימה.

Photo By Alessio Corradini

לא הייתי צריך יותר מכמה שניות כדי להבין שאני לא הולך לשרוד את זה. אופנוען תקוע בתחתית אוקיינוס החול כשגלגלו האחורי לא נראה, הבהירו את התמונה לחלוטין.
עצרתי למעלה, ירדתי אליו, חפרנו וחפרנו עד שהצלחנו להפיל את האופנוע על צידו. משם הוא כבר המשיך לבד ואני נמלטתי החוצה מהדיונות בחזרה אל חוף מבטחים.
חברתי למשאית המטאטא. הסברתי להם שאני תשוש ושאני מבין שזה מסוכן להמשיך ככה. הם העמיסו את האופנוע על המשאית ואותי במושב האמצעי ויצאנו לגיחות חילוץ של כלים שנתקעו בתוך הדיונות.
זו הייתה חוויה מפחידה שהזכירה לי הפלגה בים סוער עם יאכטה קטנה ושברירית.

באחת מהיציאות מהדינות חברתי לזוג צרפתי שהיו המרשלים בכניסה לדיונות וסיימו את יום עבודתם. הם לקחו אותי טרמפ למאהל של הערב, בנסיעת שטח קצרצרה של כ-300 ק"מ.
את היום השישי לא עשיתי כי האופנוע הגיע מאוחר באמצע הלילה וכי הבנתי שאני צריך צינון מוח רציני. מצאתי טרמפ לאופנוע על נגרר של חבר'ה ספרדים ואני וניר ישבנו בקבינה עם הנהג שהיה בטוח שהוא במרוץ פורמולה אחת עם המרצדס טרנספורטר שלו והנגרר, היה מפחיד כמעט כמו בדיונות עם המשאית ביום שלפני.

באחה"צ הגענו למרזוגה, ראיתי את הדיונות המרהיבות ביופיין ובגודלן והיה לי ברור שאין סיכוי שבעולם שאני הולך לוותר על הזינוק לסטייג' הזה.
היו לי הרבה סיבות למה לא לזנק ליום השביעי: "אני קר על הבוקר ולוקח המון זמן להתחמם", "אני אחרי מכת חום, לא כדאי להתאמץ מדי" ועוד ועוד. היתה גם סיבה אחת למה כן : הדיונות קרירות על הבוקר ואני אוהב קור.
כמובן שחוסר ההגיון ניצח ובבוקר היום השביעי זינקתי לסטייג' יומי נוסף של 400 ק"מ שהתחיל בקטע חלומי של 30 ומשהו ק"מ שתפרו לדיונות של מרזוגה את הצורה.
נדרשו לי כמה נפילות והרמות כדי להבין שהגלגל הקדמי לא ממש מתרגש מהנסיונות לשנות לו כיוון, עוד איזה סלטה קדימה אחרי סכין כדי להבין שלא תמיד יש קשר בין השיפוע מצד אחד של הסכין לשיפוע בצד שני, ואחרי כל זה התחלתי להנות כ"כ שהיה לי ממש עצוב שזה נגמר.

Photo By Alessio Corradini

כמובן שכשיצאתי מהדיונות כבר עקפו אותי הרכבים הראשונים וגם איזו משאית, וכל מה שנשאר זה איזה 170 ק"מ עד התדלוק.
הרבה חול ואבק אכלתי בדרך לתדלוק הזה וכמה ק"מ לפני ההפסקה נגמר לי הדלק. אופנוע עם מיכלים גדולים עצר ותרם לי קצת והמשכתי לדרכי אבל לא חלף הרבה זמן והאופנוע שבק שוב. זה לא היה דלק, גם לא פילטר דלק, גם לא פילטר אוויר וגם לא ריליי.

נותרו שלושה חשודים : אינג'קטור, פלג ומשאבת דלק סתומה, אבל לצערי לא היו לי את הכלים כדי לטפל בתקלות הללו.
נאלצתי להכריז שוב על נבצרות, הפעם לא בגללי אלא בגלל האופנוע, שוב הועמסתי על משאית המטאטא ושוב לקחתי טרמפ למחנה.
האופנוע שוב הגיע מאוחר בלילה. היה קור כלבים, הייתי מרוט ופשוט לא הייתי מסוגל להתחיל לפרק אותו כדי למצוא למה הוא לא מניע. כך יצא שבמקום לזנק לסטייג' הקליל והמהיר של היום האחרון, עשיתי אותו לדאבוני הרב מאוד על הכביש, עם תחושת החמצה גדולה.

יצאתי למרוץ הזה כנגד כל הסיכויים, ללא מקורות מימון ותמיכה, בקטגוריה הקשה ביותר של המרוץ. שרדתי את רוב רובו בדרך נס ואפילו כמעט סיימתי אותו. כל זאת לבדי לבדי לבדי, ללא סיוע מאיש, תוך פתרון תקלות אינסופיות בשטח וגם במאהל. בלי מים חמים, בלי בגדים להחלפה, בלי תמיכה מוראלית ובלי צוות טכני כמו שעבד לילה לילה על כל כלי להשמישו בבוקר שלמחרת, בלי חבר טלפוני, בלי אינטרנט.
רק אני והאופנוע שלי.

Photo By Alessio Corradini

שלא כהרגלי, סיימתי את המרוץ לא בדירוג תחרותי, אבל עם טעם של עוד ועם תחושה מתוקה חמצמצה שהתבגרתי. בחרתי בהחלטות הטקטיות הנכונות כדי לעמוד באסטרטגיית ההישרדות שלי, ולמדתי שלא כל מטרה מקדשת את האמצעים.

יותר מהכל אני שמח שמטרת העל הכי חשובה ואבסורדית שלי : לחזור הביתה אל המשפחה שלי בשלום, הושגה במלואה ועל כך אני אסיר תודה.

כאן המקום להגיד תודה לאביב קדשאי ולצוות CRV על הסיוע בהעברת האופנוע מהארץ למרוקו,
לפטסי קוויק מ-Desert Rose Racing על הסיוע בהעברת האופנוע ממרוקו ליוון, לכל המגיבים והתומכים וכמובן לאהבת חיי הנצחית ולגן הגורים הפרטי שלי שמאפשרים לי להגיע עד האינסוף ומעבר לו ולחזור כדי לספר.
נתראה על קו הזינוק של Hellas Rally ב-20.5.19

 

Photos of Alessio Corradini

6 תגובות ל סיפור מסע: דורון וינטר – החלום ושברו

  1. אינך אביון אדם חולם, אם חלומך לא התגשם….
    אביון הוא זה שמעולם לא האמין ולא חלם…..(ר.קיפלינג)

  2. מדהים , כל הכבוד , זכית לחוויה שכולנו רק יכולים לחלום עליה .

  3. ועכשיו ברצינות. חווי והכל, אבל למה ציפית? אתה איירון מן?
    בלי כסף, בלי ציוד, ככל הנראה בלי כושר, בלי תמיכה, עם אופנוע לא מוכן למירוץ… בלי בגדי החלפה?
    יצאת בידיעה שאתה הולך להיכשל.
    זו לא גבורה, זו טפשות של מתאבד. במקרה לא נהרגת באיזה התפכות, מכת חום או טעות ניווט.
    יהיה זה לקח לכל מי שחושב שהוא רוכב על חלל, כל יכול, גיבור צמיגי קוביות.

    • 1- אני איירון באט
      2- האופנוע ואני היינו מוכנים היטב למירוץ ונרשמתי לקטגוריה שהכי מתאימה לי ביחד עם תשעה רוכבי תחת נוספים, 8 מתוך 10 שם סיימו בכבוד.
      3- רוכבי המקלדת הם הרוכבים הטובים ביותר, זה ידוע 🙂

  4. דורון, אתה עדיין תותח (טוב, קליע). והדיונות אינן אינן ראויות להגשה אלא מצוננות. ההבדל ענק.

  5. דורון אחינו . פעם ראשונה שאני קורא את מעללך ופשוט אין לי מילים

תגובות

אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל 2